חייל בדור השביעי – יוסל בלוי

שנות ילדות

אמרו חכמים (אבות דרבי נתן, מ״ח): עשרה קבין של חכמה בעולם, תשעה בירושלים ואחד בכל העולם כולו. בירושלים אשר גדלתי בה יכול הייתי, מגיל צעיר לימים, לחוש ולהכיר בחכמה הייחודית, שאין ולא היה לה אח ורע, שהיא נחלתם של בני ירושלים. חכמה ופקחות משולבות בהומור בריא, שמי שניחן בה או התוודע לה יאהב אותה בכל מאודו. ומי שלא גדל על מבועיה עלול לבוז לה בלא דעת. נולדתי בירושלים ביום רביעי, ה׳ באייר תש״ב, להוריי, הרב ר׳ ברוך יהודה ז״ל ומרת רחל טעמערל ע׳׳ה בלויא (במרוצת השנים, ככל שהצבריות הישראלית דבקה בי ובאחיי אימצנו את האיות העברי הנוכחי של שם המשפחה אבל כך, ביידיש, נכתב היה שם המשפחה של אבי ואבות אבותיי). נולדתי לאחר שלושה בנים. אחי בכורי, הגאון רבי יעקב ישעיה זצ״ל (בן לאשתו הראשונה של אבי, מרת פרומט לבית בכרך, שנפטרה לאחר מחלה) וייבדלו לחיים טובים וארוכים: אחיי, הרב טוביה והרב עמרם.

בברית המילה שלי, שנערכה במלאות שמונה ימים ללידתי, היה המוהל הגאון רבי יוסף צבי (המהרי״צ) דושינסקי, רבה של ירושלים מטעם ׳העדה החרדית׳, שנפשו של אבא קשורה הייתה בנפשו. לימינו של הרב דושינסקי, שהיה אז בא בימים, ניצב בעת הברית ד״ר משה וולאך הנודע, מקים בית החולים ׳שערי צדק׳ בירושלים ואבן אנושית מאבניה של העיר. הסנדק שעל ברכיו נערכה הברית היה ר׳ יצחק שלמה בלוי, רב-סבא (עלטער זיידע) שלי, שנתבקש לישיבה של מעלה כשנה לאחר מכן. הוריי העניקו לי את השם יוסף על שם רב-סבא של אמי, אביו של ר׳ יהודה לייב דייטש, שהיה אב-אמה.

חסד ואמת נפגשו

מבין שלושת בניו, דומני כי לסבי ר׳ משה נודעה חיבה מיוחדת לאבי מורי ר׳ ברוך יהודה – שירש ממנו את ה״גן״ המנהיגותי וניחן בפקחות וישרות-דרך שהיו לשם דבר.

אבא היה בעל אישיות גדולה, עמד על קוצו של יוד כאשר נגעו הדברים להשקפה ודרך ויחד עם זאת בהליכותיו היה רציונלי ומופנם ולא ביטא כלפי חוץ ביטויי רגש. דגל בדרך החיים הסלולה והנהירה של אגודת ישראל הקמאית, זו שבזה לכל מה שריח ציונות נדף ממנו והתייצבה חוצץ כנגדו. ביטויים רבים ניתנו לכך ואני נזכר באחד מהם: היה זה זמן קצר לאחר קום המדינה (ביום בו מלאו לי שש שנים). בכיכר ׳מנורה׳ בירושלים התקיימה עצרת רבתית בה נשא מנחם בגין, אז מנהיג ׳חרות׳, נאום חוצב להבות. לצדו על הבמה ישב רבי אריה לוין, שאמנם נודע כרב האסירים ונערץ על מנהיגי המחתרות אולם היה בשר מבשרו של היישוב הישן בירושלים והיה משגיח-ראשי בישיבת ׳עץ חיים׳ הנודעת. אבי לא יכול היה לשאת עובדה זו ובעיתון ׳הקול׳, ביטאונה של סיעת פאג"י באותם ימים, כתב מאמר חריף בגנות "איש חינוך שישב ליד המנהיג הציוני בעת נאומו״.

ימים אחדים אחרי תקרית זו, נקלע ר' אריה לוין לכיתתו של אחי ר' עמרם ושאל את המלמד: מי זה בלוי? המלמד הצביע על עמרם ואמר: ההוא שיושב שם בלי גמרא… ר' אריה ניגש לעמרם וביקש למסור יישר כוח לאביו על הפרסום. לאחר כשעה חזר לכיתה כשבידו גמרא, אותה טרח ודאג להשיג עבור אחי… יש להבין שמדובר אודות זמנים בהם עלות ספר הייתה גבוהה. דומני כי סיפור זה, על מורכבותו ופרטיו, מטיב לתאר את ייחודיותן של ימי ילדותי, בהן "צדק ושלום נשקו", ידידות וחילוקי דעות שלטו בערבוביא ספוגת חן של אמת וחסד.

״גם ברוך יהיה״

אבא נקרא בשם 'יהודה', אולם כאשר בימי נעוריו חלה במחלת ריאות רצינית שהתדרדרה עד לכדי סכנת חיים של ממש – נוסף לו השם 'ברוך' בעצת וברכת רבה של ירושלים הגרי"ח זוננפלד, שגזר ופסק: "גם ברוך יהיה". ואכן, זמן קצר לאחר מכן הוא הבריא באופן ניסי.

בנעוריו, למד בייישיבת ציון" מייסודו וניהולו של הגאון רבי אברהם משה קצנלבוגן זצ"ל, שכונן בה שיטת לימוד מיוחדת במינה. משם, המשיך אל ישיבת 'אהל משה'. במוסדות אלו קנה תורה, בה התאהב וממנה לא זע כל ימי חייו. לעולם לא ימושו מזיכרוני צלילי לימודו הערב שעודם מצטלצלים באוזניי, מאז ימי ילדותי. עוד טרם עלה שחר, היה אבא משכים קום מידי בוקר לעבודתו את קונו ושוקע בלימוד שצליליו הענוגים התנגנו בבית ועמם השכמנו לעוד יום חדש.

מרגלא בפומיה של אבי מורי, פירושו של ה'חתם סופר' על הנאמר בהגדה של פסח אודות הבן הרשע – "ואף אתה הקהה את שיניו": מכאן רמז לכתוב "אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה". כלומר, הצלחת חינוך הבנים תלויה בהתנהגותו העצמית של האב ובדוגמה שהוא מקרין. את זאת נאה דרש ונאה קיים. את אמי הצדקת מרת רחל טעמערל ע"ה, נשא בזיווג שני בשנת תרפ"ו – אחר שרעייתו ואם בנו הבכור נפטרה בדמי ימיה אחר התמודדות ממושכת עם מחלה קשה. אמי גדלה בעיר קשיו בהונגריה (היום קושיצה בסלובקיה) ודודה ר' שמואל דייטש, שהיה גר בירושלים ועמד מקרוב על אישיותו וגדלותו של אבי, יזם את השידוך והיא הגיעה במיוחד לארץ הקודש, לפגוש ולהינשא לאבי שהיה אלמן צעיר.

מדקדק בקלה כבחמורה

אבא היה ירא שמים ומדקדק במצוות, קלה כחמורה. על זהירותו בכשרות המאכלים תעיד העובדה, שמאז פטירת המהרי"צ דושינסקי לא הכניס בשר-בקר לפיו (גם כאשר חודשה שחיטה בהשגחת העדה החרדית) אף כאשר הדבר היה חשוב לבריאותו. בהקפדה זו נקט משום שלדבריו חייבת כל שחיטה להיות תחת פיקוח המרא דאתרא. בנוסף, נמנע מאכילת 'נקניק' גם אם הופיעה עליו חותמת של השגחה

מהודרת – משום שמניסיונו האישי למד עד כמה קשה להתפרנס מייצור נקניקים תוך דקדוק על כל כללי ההידור הנדרשים. רשימת המצרכים שלא נכנסו לפיו – ומדובר כמובן רק על מצרכים כשרים למהדרין – היתה גדולה בהרבה ממה שהרשה לעצמו לטעום.

רצינותו בימים הנוראים הייתה במידה בלתי רגילה. למרות היותו בעל אופי מכונס ומסוגר לא הצליח להימנע מקיום תפילותיו בימים אלה בבכיות עצומות ושוברות לב. לעומת זאת, מה גדולה הייתה שמחת המצווה שלו בעתות מועדים לשמחה. עוד בימיו כאברך אירגן את חגיגות שמחת בית השואבה בסוכת הגרי״ח זוננפלד בכלי זמר, מסורת שנמשכה בירושלים עוד שנים רבות.

בשמחת תורה היה מלהיב את הציבור בשמחת התורה. בבית מדרשו של המהרי״צ דושינסקי היתה חלוקת תפקידים בין אביו – הסבא ר׳ משה – לבינו: בליל החג היה הסבא מנצח על השמחה וביום החג היה זה אבא. כתום התפילה היו כל תלמידי הישיבה באים לביתו לקידושא רבא עד שעה מאוחרת. במרוצת הימים גם אני כמו ירשתי את ה״תפקיד״ ובמשך שנים רבות, בשכונת מגוריי ׳נחלת הר חב״ד׳ הייתי הגבאי האחראי על שמחת תורה בבית הכנסת. כך היה עד שנת תש״נ בה החליט מי שהחליט ליטול ממני זכות זו.

אבא היה זהיר טפי גם במצוות השינה בסוכה, כולל בימים בהם שהה בשליחות ציבורית מעבר לים. בחיוך רחב נהג לתאר באוזנינו כיצד התעורר באחד מלילי סוכות, בחורף הלונדוני, בתוך מיטה ספוגת מים עקב גשמים עזים שירדו באמצע הלילה.

מידי דברי במעגל השנה, לא אוכל להשמיט את זכרם המתוק של לילות-הסדר סביב שולחנו הערוך של אבי מורי. דמותו המלכותית עודנה חיה וניצבת לנגד עיניי, עת ישב בראש השולחן, קיט׳ל בוהק לגופו ונהרת חג קורנת ממנו וסוחפת את כולנו לאווירת חירות יהודית אוטנטית. בין דברי התורה העשירים עמם נהג לתבל את ה״שולחן עורך״ המופלא שלו, אזכיר שני ווארטים שנונים – ויהיו הדברים לזיכרון עולם ולעילוי נשמתו.

וכה אמר אבא: על הפסוק ׳למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך׳, נחלקו התנאים האם הכוונה היא ׳לרבות הלילות׳ או שהכוונה היא ׳להביא לימות המשיח׳. הדרשה, כך אומרת המשנה, נגזרת מייתור המילה ״כל (ימי חייך)״. אבא הסביר כי בלשון הקודש המילה ״כל״ היא דו-משמעית. אפשר לפרש את המילה ׳כל׳ כתרגומו ״גאנץ״ כלומר ׳שלם׳; דהיינו שהימים אינם ׳מושלמים׳ ללא הלילות; ואפשר לפרש את המילה ׳כל׳ כתרגומו ״אלע״ כלומר ׳הכול׳; דהיינו שהימים העתידים לבוא, כוללים גם את התקופה שתהיה לאחר ביאת המשיח.

ווארט נוסף היה אבא חוזר בשם ה׳חתם סופר׳. את הפסוק ״וירעו אותנו המצרים״ צריך לפרש שהמצרים ״הרעו אותנו״, הדביקו לנו סטיגמה של ״רעים״, הוציאו לנו שם-רע ועשו לעם ישראל דה- לגיטימציה, הציגו אותנו קבל עם ועולם כמקור כל הצרות ובעלי תדמית שלילית – בכדי למצוא צידוק מוסרי לפעולתם האכזרית להציק ולענות אותנו, ״ויענונו״.

עוד זאת אזכור מאשר שמעתי ממנו בילדותי בשם הסבא רבי יצחק שלמה. הוא אמר כי במשפחתנו, שהיא נצר לצאצאי רבי יהודה החסיד, גורמת ההסתכלות בדברים האסורים נזק ממשי למאור הגופני של העיניים.

אבא על חומות ירושלים

שנות התר"פ זכורות כשנות המלחמה הגדולה על קדושת ירושלים וצביונה. קם אז 'לגיון' של צעירים בני תורה, חדורי להט אמוני, ששימשו חיל חלוץ הניצב הכן להגנת קדושת ירושלים, ערוך ומוכן לפקודותיהם של גדולי רבני ירושלים ועשוי לבלי חת כדי לשמור על צביונה ותפארתה. אבא תפס מקום נכבד ביניהם והקדיש לפעולות אלו זמן מרץ וכשרון רב.

הצטיין באומץ לב והתאפיין במיוחד בכך שלא נרתע ועמד ללא חת למען היקר והקדוש לו: מעולם לא נראה גילה אותות בהלה כלשהי ואם יצא למערכה כלשהי – לא נסוג בשום אופן, גם אם זה גבה ממנו מחיר אישי. כך למשל, במסגרת המאבק על שמירת שבת בחוצות ירושלים עיר קודשנו הוא נתפס והושלך למאסר בגין מניעת חילולי שבת.

מרגלא בפומיה דאבא בשם החתם סופר על הפסוק "לא קול ענות גבורה ולא קול ענות חלושה, קול ענות אנכי שומע": אילו היו נשמעים שני קולות במחנה ולא רק קולם של עובדי העגל, אפילו אם הקול השני היה קול ענות חלושה – היה סר הקטרוג מעל ישראל. אבא בפועלו והופעותיו הציבוריות ביקש שיישמע קול היהדות החרדית גם אם היא במצב שקולה אינו יכול להיות אלא 'קול ענות חלושה'. את זאת השתדל והצליח להגשים בכל עת מצוא.

גם באירועים ציבוריים ובמעמדים "מכובדים", עמד על המשמר ולא נמנע מלהביע קול נמרץ, צלול ובהיר – קולה של האמת בה דגל ואותה 'חי'. אנקדוטה הממחישה זאת היטב שמעתי מפי אחי ר' טוביה, המספר כי לא אחת היה אבא מגיע אל ה"טיש" (עריכת השולחן) של אדמו"ר ה'בית ישראל' מגור. מנהגו של הבית-ישראל היה שלפני עריכת שולחנו, בהיכנסו לבית המדרש, ערך סבב בקהל והזמין אישים שונים שנכחו במקום להצטרף ולהיסב בשולחנו. פעם, הבחין באבי הניצב בקהל והזמינו להיכנס לשולחן, אולם אבא שם לב שקודם לכן הוזמן גם הרב שמואל אהרן ובר (שזורי), מזכיר הרבנות הראשית לישראל. בשל כך, לא נענה להזמנה כי לא רצה לשבת בשולחן אחד עם איש המשתייך לחוגי הציונים.

כיוצא בזה סיפר פעם אחי הגאון ר' יעקב ז"ל כי בעת המאבק העיקש כנגד גזירת גיוס בנות, נערכה במשרדי החינוך העצמאי אסיפת חירום בה נטלו חלק ראשי היהדות החרדית לענפיה וכתותיה. באסיפה הוחלט לכתוב איגרת אל הרב הראשי לישראל, הרב יצחק אייזיק הרצוג, ולבקש עזרתו. עם גמר ניסוח המכתב קם אבי שנכח באסיפה ואמר למשתתפים כי הוא בוש ונכלם שכל גדולי ישראל פונים לרב מטעם הרבנות הראשית לישראל בגינוני ותארי הכבוד וכי הדבר מהווה ביזיון. בעקבות מחאתו הנמרצת, הוחלט במקום לשנות את ניסוח המכתב. הגאון רבי דוד יונגרייז ז"ל, לימים ראב"ד בד"צ העדה החרדית, שהיה נוכח אף הוא באותה אסיפה, שב ממנה אל ישיבת 'אהל משה' בה למד אחי ר' יעקב, סיפר לו דברים כהוויתם והפטיר: אביכם הציל היום את כבוד גדולי ישראל.

מעבר לכך, ניחן בכישורים מיוחדים להטות שכם ולסבול בלי רפיון ואנחה. דרכו לא סגתה בשושנים – אך מעולם לא נשמעה ממנו אף טרוניה. הדברים באו לידי ביטוי מהדהד במיוחד בצעירותו כאשר הוכה מכה על מכה, הן כאשר שכל את אשת נעוריו וילדי חמד; הן כאשר חלה שוב לאחר נישואיו במחלתו הקשה אשר הטביעה את רישומה בגופו הצנום עד סוף ימיו; הן בקושי הפרנסה שהגיעה אצלו בתקופות שונות לכדי חוסר לחם ממש, אך בעיקר גם בסבלו הנפשי כאשר יריבים מחוץ וצרי-עין מבית ירדו לחייו, ללא רחם. הכול הוא נשא בדומיה.

משכיל אל דל

דלים היו האמצעים בבית אבא. לדעתי הדבר נבע, בראש ובראשונה, מנקיון כפו וחרדתו התמידית לפרוטה של הזולת או של הציבור. גם בשנים קדמוניות, כשמצבו הכלכלי היה קשה מנשוא, ויתר על ההקצבה החודשית שלו מכולל שומרי החומות לטובת משפחה מטופלת שנשארה ללא משען עם פטירת ראש המשפחה.

לפרנסתו שימש כמזכירו הנאמן של מרכז אגודת ישראל בירושלים (בתקופה הסוערת של תש״ח). במסגרת זאת ולצד זאת, היה מעורכי העיתונים ׳היומן׳ ו׳הקול׳ ופרסם תכופות מאמרים בעיתון ׳קול ישראל׳.

מדי דברי אודות היותו משכיל אל דל, אף הוא אימץ לעצמו מנהג אותו למד ממורו ורבו הגרי״ח זוננפלד: בליל התקדש כל אחד מחגי ומועדי ישראל, נוהג היה לבקר בבתי משפחות שכולות ולאחל באופן אישי חג שמח לבני הבית, לעודדם ולשמחם.

כאביו ורבו הגדול לא הותיר אחריו רכוש חומרי אך דמותו ודרכו בענייני הציבור ובעניני הפרט הן מורשתם ונחלתם של צאצאיו ושל כל מעריציו הרבים שיזכרוהו תמיד וישתדלו ללכת בדרכו.

הליכה בדרך המיצוע

כבר הזכרתי את עמידתו האיתנה של אבי, על כל תג וקוץ בהשקפה ובהליכות בהם דגל – חרף המחיר האישי שנאלץ לשלם, לעיתים, בשל עמידתו העיקשת. אולם בל יחשוב הקורא כי המשמעות היא שהוא דגל בקיצוניות וקידם עמדות ׳קיצוניות׳. אבא היה רחוק מכך כמטחווי קשת. למען האמת, ההיפך הגמור הוא הנכון והייתי מעז לומר כי בדרכו המיוחדת – זכה אבא להגשים את האידיאל שהציב הרמב״ם (ב״שמונה פרקים״), המרחיק את האדם מן הקיצוניות וקובע כי ״ישובח באמת המיצוע, ואליו ראוי לאדם לכוון, וישקול פעולותיו כולן תמיד אל זה המיצוע״. הרמב״ם מרחיב שם אודות דעת הטועים הסבורים ש״אחד משני הקצוות טוב״ ומוצאים מעלה במעשי הקיצונים, כגון: על אדם השם נפשו בכפו בקיצוניות-יתר אומרים ״זה גיבור״ – ומשבחים את העצל וחדל-המעש כמי ש״זהיר ומסתפק בחלקו״… בדרכו הנאמנה, צעד אבא בדרך המיצוע, הרחק מכל קיצוניות. כך היה גם ביחס לוויכוח המר שניטש ברחוב החרדי אודות היחס שיש לגלות כלפי המדינה הציונית, שקרמה עור וגידים וההכרזה על הקמתה בפועל היתה רק שאלה של זמן.

עד לשנת תש"ו, התאגד הציבור החרדי כולו תחת מטרייה אחת, תחתיה הסתופפו גם "העדה החרדית" וגם "אגודת ישראל". את שתי מסגרות הפעילות ניהל ברמה סבי וראש-משפחתנו רבי משה בלוי זצ"ל. אולם בשנת תש"ו נוצר 'חיץ': על ההגה המנווט של 'העדה החרדית' השתלט הפלג היותר קיצוני, שדגל בהתבדלות חברתית אבסולוטית, קרא לפתח מוסדות עצמאיים שאינם שותפים ואינם נהנים מכל תלות במדינה שבדרך, החרים את ההשתתפות בכל סוג של 'בחירות' ושאף להנהיג אוטונומיה אידיאולוגית עצמאית שאינה מכירה במדינה המתפתחת.

מנגד ניצבו חלק מראשי "אגודת ישראל" שגם אם לא קיווינו ולא ייחלנו להקמתה של המדינה – אין להתכחש למציאות "דה פקטו" ואדרבה, יש להציל ככל שניתן תוך פעילות דיפלומטית שתתערה בממסד שקם והיה לעובדה.

בתווך, ניצבה סיעת פאג"י (פועלי אגודת ישראל) שאבי נמנה עם ראשיה. בין מייסדיה נמנו, מלבד אבי: הרב אוריאל צימר ע"ה, שני ה"אברהמים" – הסופר הדגול הרב אברהם (כי טוב) מוקוטובסקי ע"ה שנחשב הוגה הדעות של פאג"י וידידו הרה"ח אברהם טרגר ע"ה, חסיד אמשינוב, שנחשב איש המעש והביצוע. אליהם הצטרפו הרה"ח שמחה בונים שטרן ע"ה, הרה"ח ישראל וובר והרה"ח אלימלך וובר ע"ה (אחיו של המשפיע הרה"ח משה וובר זצ"ל) ומאוחר יותר הצטרף גם העסקן רב הפעלים הרה"ח אברהם פרשן ע"ה.

פאג"י עסקה בפעילות רבת אנפין והביעה דעה קולנית נחרצת בכל תחומי החיים. היא גם עסקה בהגשמה מעשית והקימה את שיכון פאג"י בשכונת סנהדריה ושיכון פאג"י בשכונת בית וגן; וכן מפעלי תעשייה שסיפקו תעסוקה לפועלים חרדיים.

(במאמר מוסגר: אין להחליף את סיעת 'פאג"י' המדוברת, עם הסיעה שהוקמה כעבור שנים ונקראה 'פא"י'; אף שגם היא נקראה בשם 'פועלי אגודת ישראל' אך אין שום קשר, לא אישי וקל וחומר לא אידיאולוגי בין שתי סיעות אלו שלמעשה גם פעלו בתקופות אחרות וסביבת-עשייה שונה לחלוטין). פאג"י דגלה אמנם בניצול הכוח המקסימלי של העשייה הדיפלומטית, כולל התחברות למנגנונים הטכניים והשתלבות במוסדות המדינה. אולם באותה עת שמרה על קו קיצוני בכל הקשור לאי ההכרה 'דה-יורה' במדינה ובסמליה. הדבר קיבל את ביטויו, בין היתר, גם במאבקים הבלתי מתפשרים שניהלה סיעת פאג"י כנגד חילול שבת במרחב הציבורי, ועוד.

צעידתו בדרך-מיצוע כה אמביוולנטית, גרמה לריחוק מה של אבי ממורו ורבו, המהרי"צ דושינסקי – אם כי המשיך לכבדו ולעלות למעונו (כמתואר בפרק הקודם). עד כמה המשיך אבא לחלוק בו כבוד חרף חילוקי הדעות שהתגלעו ביניהם, תעיד העובדה כי כאשר אבא התמנה למזכיר "אגודת ישראל" בירושלים – הוא השיב 'עטרה ליושנה' והאציל את סמכות המכריע ובעל זכות הווטו לרבו. ושוב היה זה קולו של המהרי"צ דושינסקי שנשמע ברמה ועל פיו יישק כל דבר.

בתשט"ו נבחר אבי לייצג את פאג"י בעיריית ירושלים. פעילות הסיעה התאפיינה, אמנם, במאבק עיקש ורועש שניהלו אנשיה בעד צביונה המקודש של העיר ירושלים ונגד חילולי שבת במרחב הציבורי – אך בה בעת, קשר אבי קשרי-ידידות עם אישים ברי השפעה, באמצעותם פעל רבות וסייע לרבים בכל תחומי החיים.

אחד מהאישים עמם רקם קשרי ידידות, היה שר הפנים ישראל בר-יהודה, שעלה ארצה מהעיר יקטרינוסלב (דנייפרופטרובסק), בה עשה הרבי את שנות ילדותו ונעוריו. טרם עלייתו לישראל, הספיק בר-יהודה לנהל את הגימנסיה העברית הציונית ביקטרינוסלב והוא סיפר לאבי כי פעם התייצב במשרדו עלם-חמודות, הזדהה כבנו של הרב-המקומי (ר׳ לוי יצחק שניאורסון) וביקש להוציא תעודת ׳בגרות׳. בר יהודה הציג בפני הנער את התכנים המרובים שצריך ללמוד ולהיבחן בכדי לזכות בתעודה זו – והרבי ביקש רשות ללמוד באופן ׳אקסטרני׳ ולאחר מכן להגיע להיבחן. בר יהודה הסכים ולהפתעתו הצליח הרבי בשישה חודשים ללמוד ולהיבחן על מה שתלמידים מן המניין למדו במשך שש שנים! [הסיפור המלא מופיע בספר ׳ימי מלך׳].

מפאג״י לליובאוויטש

מעניין לציין כי לאחר התפרקות התנועה פנו אישים דגולים אלו איש לדרכו – ובאורח פלא מצאו חלקם את מקומם בחיק תנועת ליובאוויטש: הרב חיים שטרן וכמוהו גם הרבנים אוריאל צימר ואברהם פרשן שאף גלו לארה״ב והסתופפו רבות בצילא דמהימנותא אצל הרבי נשיאנו זי״ע. בכך עוד לא תם הקשר החב״די: בשנת תשי״ט, עת בה אחי הרב טוביה שיחי׳ כבר נודע כחסיד חב״ד נלהב בכל רמ״ח ושס״ה, פנה אליו הרב אברהם מוקוטובסקי (כי טוב) בבקשה שיציע לו בכתב, בצורה סדורה ורהוטה, את שיטת חסידות חב״ד. ר׳ טוביה דיווח על כך לרבי וציין כי הוא חושש שמא אינו מוסמך ואינו רשאי להתיימר ולעשות זאת. על כך, הואיל הרבי להשיב באיגרת קודש מיוחדת: ״בשאלתו אשר פלוני בקשו להציע לו בכתב מהות חסידות חב״ד ושואל המוסמך הוא לכך. הרי הנ״ל הוא מסוג מיוחד שלא מכל אחד מקבל הסברה בהאמור; וכיון שפנה אליו, מהנכון למלאות בקשתו כפי ידיעותיו. ועל החשש שלו האם מוסמך לכך – הנה בטח יציין להנ״ל המקורות, והעיקר שיאמר להנ״ל את החשש. ומכמה טעמים נכון שתהי׳ אצלו העתקה ממה שימסור להנ״ל, בכדי שבאם יהי׳ מתאים – יוכל להשתמש בזה גם במקום אחר״.

היתה זו תחילת פועלו הרב והעצום של אחי ר׳ טוביה במלחמת ההסברה והפצת המעיינות חוצה. באיגרת זו קיבל את ההסמכה לשמש כשופר-נאמן לשיטת חב״ד ושיטתו הק׳ של הרבי, בזכות ובאמצעות כשרון הכתיבה המבורך והייחודי בו ניחן בלעה״ר.

בין מדינה למדיניות

למעשה, רבים מבני ״היישוב הישן״ דגלו בדרך אותה ייצגה תנועת פאג״י ואהדו את ראשיה, דובריה ועסקניה הרהוטים. היה לה כוח אלקטורלי בלתי מבוטל וכאשר התגבשה ״חזית דתית״ שהתמודדה לכנסת, פאג״י נכללה בה ואבי הוצב כמועמד לייצגה בכנסת. אם עד אז נאלץ אבא להתמודד עם תרעומת החוגים ה״מיליטנטיים״ בעדה החרדית – מכאן החל לסבול את נחת-זרועם של עסקני ׳אגודת ישראל׳. ר׳ איצ׳ה מאיר לוין, מנהיג אגודת ישראל באותם ימים (חתנו של הרבי ה׳אמרי אמת׳ וגיס של האדמו״רים לבית גור) מן הסתם לא יכול היה להשלים עם המחשבה שאישיות מסוגו של אבי ייבחר

כחבר מן המניין בכנסת ישראל. לוין הפיל את כל כובד משקלו והפעיל את השפעתו הפוליטית עד שהצליח לדחוק את אבי אל מחוץ לרשימה. התואנה הרשמית היתה שפאג"י רצה כרשימה נפרדת. במלחמתם, לא בחלו הרודפים בשום פעולה: הגיעו הדברים לידי כך שהר"מ לוין הפעיל את השפעתו במשרד הפנים עד שהשיג צו סגירה נגד 'היומן' – ביטאונה של פאג"י, הבימה בה פרסם אבי מעת לעת מאמרים פובליציסטיים נוקבים.

אבל אנשי פאג"י ואבי בתוכם לא מיהרו להיכנע וניסו להדוף את הרדיפה כנגדם. תחת "היומן" ייסדו את "הקול" ששימש במשך שנים כבטאונם. וכנגד המהלך הפוליטי שדחק אותו מחוץ לחזית הדתית לכנסת, אבא הגיש עתירה לבג"צ. אולם בימים ההם בית המשפט העליון עדיין לא ניהל את המדינה והשופטים דחו את העתירה מתוך החלטה שלא להתערב.

פאג"י הגדילה לעשות ואף שיגרה מועמד דתי להתמודד על ראשות עיריית ירושלים (כנגד ראש העיר המכהן, יצחק קריב). זאת למרות שאיש לא השלה את עצמו שיש סיכוי למועמד פאג"י להכריע את הבחירות. מלכתחילה הצטיירה המועמדות כ"מחאה" ושאיפה להשתתף בבחירות מבלי להזדקק להצביע בפועל עבור מועמד שאיננו דתי.

אבא בשדה החינוך

אחר קום המדינה, ראו קברניטיה צורך להסדיר את תחום החינוך וחוקקו את "חוק חינוך ממלכתי" (1953) שעשה סדר במרחב החינוכי, איחד את כל הסוגים והזרמים לשתי מסגרות אשר נמסרו לניהולו ופיקוחו של משרד החינוך. מסגרת אחת היא "החינוך הממלכתי" והשניה "ממלכתי דתי". הציבור החרדי שסירב להכיר במוסדות המדינה הרשמיים, מיאן להכפיף את מוסדותיו למסגרת הממלכתית ולמעשה נשאר "מחוץ לגדר". עד מהרה זכו מוסדות אגודת ישראל לכינוי "הזרם הרביעי" ולאחר פעילות פרלמנטרית נמרצת הוסדר מעמד עצמאי למוסדות החינוך החרדיים – והם נקראו בשם "החינוך העצמאי". המהלך הסעיר את המערכת הציבורית: התנגדו לכך החוגים הלא-דתיים כי ראו בכך כניעה לציבור החרדי; התנגדו לכך החוגים החרדיים – שתקפו את "הכניעה" של החינוך העצמאי בהסכמתה לאחוזים מסויימים של פיקוח ממלכתי; והתנגדו גם חוגים מתונים ברחוב החרדי, שלא האמינו ביכולת החינוך העצמאי לשרוד ללא תקצוב ממלכתי מלא וגם סברו כי מי שמשלם את המחיר הם המורים שמפסידים תנאי שכר אותם מרוויחים עמיתיהם בזרמים הממלכתיים. כך או כך, החינוך העצמאי הוקם והיה לעובדה מוגמרת.

מנהיגי "אגודת ישראל" חיפשו אדם מתאים שירכז את עבודת הניהול של החינוך העצמאי, והפור נפל על אבי מורי, שנקרא אל הדגל ומונה לתפקיד מזכ"ל. הייתה זו משרת אמון רבת חשיבות ומשמעות – ולא כל אדם יכול היה לזכות באמון "מקיר לקיר", מצד מנהיגי כל הפלגים שנכללו באגודת ישראל. אבא רכש את אמונם של קברניטי החינוך העצמאי ובראשם רבי אהרן קוטלר ורבי זלמן סורוצקין – הראשון והאחרון שנשא בתואר הייחודי 'יו"ר מועצת גדולי התורה'. עשר שנים ארוכות ועתירות מעש ניהל אבא את מזכירות החינוך העצמאי; פיתח והרחיב את התנועה, העניק למוסדותיה תנופה בלתי רגילה וזכה להגדיל בצורה משמעותית ביותר את מספר בתי הספר וכמות התלמידים ברשת החינוך. בשנת תשכ״ב, באופן מפתיע, החלו להישמע קולות הקוראים לפיטוריו של אבא ממשרתו הרמה. הלחץ הופעל משני כיוונים: מצד אחד עמדו גורמים פוליטיים ובראשם הרי״מ לוין, שהתנגדו להשקפותיו ודעותיו הנחרצות והבהירות של אבא. מצד שני ניצבו רבני ה״אגודה״ בארצות הברית להם היתה השפעה גדולה על הנעשה בארגון ואף הם דרשו לפטר את אבא מתפקידו – בתואנה כי זו דרישה בלתי מתפשרת מהנגיד ר׳ מרדכי זאב וולפסון, אחד מהתומכים המרכזיים של החינוך העצמאי. מה עמד מאחורי דרישה זו? איש לא ידע להסביר אך הלחצים עשו את שלהם: לגודל הפתעתו של אבי ולמורת רוחו, קידם את פניו ביום מן הימים מכתב פיטורין.

זמן לא רב לאחר הפיטורין התמוהים, נסענו לראשונה, אחי ר׳ טוביה ואנוכי, לחוג את חגי תשרי התשכ״ג במחיצתו של הרבי וכמובן אחד הדברים אותם רשם אחי ר׳ טוביה בפתק שהגיש לרבי עם כניסתו ליחידות – היה דיווח על הפיטורין ובקשת ברכה לאבא שתימצא לו משרה נכבדה אחרת כראוי לו. הרבי התייחס לדברים ואמר: ״יש פה באמריקה תומך גדול של החינוך העצמאי בשם וולפסון. אולי ראוי לגשת אליו ולבקש ממנו שהפיטורים יבוטלו״.

אחי השיב על אתר שוולפסון הוא זה שעומד מאחורי הפיטורים של אבא ולכן ככל הנראה אין טעם לגשת אליו ולבקש ממנו לפעול בעניין. הרבי הגיב בברכה שגרתית ובכך הסתיים העניין. כעבור זמן מה התקיימה בירושלים חתונה לאחד מצאצאי העסקן ר׳ מנחם פרוש, בה השתתף גם הנגיד וולפסון. אחי ר׳ עמרם ניגש אל שולחן הכבוד וכדרכו, ללא גינונים ומחלצות כבוד, פנה ישירות למר וולפסון באמרו: ״אני בן של ר׳ ברוך יהודה בלוי ואני רוצה לשמוע למה פיטרת את אבא שלי?!״. להפתעתו הרבה של אחי, מר וולפסון התייחס לשאלה בשיא הרצינות: ״למרות שהבאתי תרומות וכספים רבים לחינוך העצמאי ולמעשה החזקתי את התנועה מבחינה כלכלית, הרגשתי שאבא שלך לא מתייחס אליי בכבוד הראוי לי. החלטתי לדרוש את פיטוריו בכדי לגרום לו או למקורביו לגשת, לבקש, להתחנן, להציע שאשיב אותו לתפקיד; וכך יבין ׳מי הבוס׳ ויידע להעריך אותי כראוי״. עם תשובה גלוית לב זו של וולפסון לאחי התברר למפרע כי לא בכדי המליץ הרבי לר׳ טוביה לחלות את פני וולפסון ולבקש כי יפעל לביטול הפיטורין. לו היה נענה להוראה ולא מתחכם – הפיטורין יכולים היו להתבטל.

זמן קצר לאחר מכן הוציא משרד החינוך מכרז למשרת ״אחראי על החינוך העצמאי מטעם משרד החינוך״. אבי הגיש את מועמדותו. בתגובה שוב הפעיל רי״מ לוין לחצים והמועמדות נפסלה. אבל אבי לא אמר נואש והגיש עתירה לבג״ץ נגד הפסילה הפרסונלית התמוהה; בג״ץ הורה להותיר את המועמדות על כנה ואבי נבחר לתפקיד. מאז ועד יומו האחרון, כיהן כמפקח מטעם משרד החינוך על החינוך העצמאי. כך יצא שמי שלא רצה אותו כמזכ״ל החינוך העצמאי, קיבל אותו כמפקח על החינוך העצמאי.

עבור אבא, היתה משרה נכבדה זו כלי שרת שהעניקה לו את מרחב העשייה אותה אהב, אפשרה לו לשוב ולהתמסר לחיזוק והרחבת מוסדות החינוך על טהרת הקודש.

שיר ירושלמי

בית ילדותי ניצב בסוף רחוב שמואל הנביא, בשיפולי השכונה שבאותם ימים נקראה "בית ישראל החדשה". האזור ינק את מקור השראתו מהאחות הגדולה – מאה שערים המסוככת מעליה. אולם היו וככל הנראה עדיין יש לה עד עצם היום הזה אופי וקווי מתאר אנושיים משלה. דירתנו עמדה בגבולה המזרחי של השכונה וצידה האחורי פנה לרחוב רפפורט, שם התגורר הרה"ק רבי שלמה מזוועיהל זצ"ל. ממש מאחורי ביתנו עומד בית הכנסת של "היהודים ההרריים" – כפי שכינו עצמם יוצאי קווקז. בית הכנסת, שנשקף מחלונות ביתנו, היה פעיל בעיקר בשבתות ובחגים.

אנחנו היינו מתפללים בדרך כלל בבית מדרשו ההומה של הרב דושינסקי זצ"ל. בין הפיוטים והפזמונים הרבים שהקהל שורר בשמחת תורה, נהוג היה לשיר גם את "האדרת והאמונה" כאשר 'בעל מנגן' מן המתפללים היה עומד על הבימה ופוצח בדיאלוג עם הקהל: "האדרת והאמונה, צוועמען צוועמען (למי ולמי)?" והקהל משיב כנגדו: "לחי עולמים!". והפזמון החוזר: "מי הוא זה ואיזה הוא? זה א-לי ואנווהו!".

בדרך כלל, בליל שמחת תורה היה סבי מנצח על השמחה בבית הכנסת. ביום, הופקד שרביט המנצח בידו של אבי מורי. הסיבה לכך שהם ניהלו את השמחה הייתה די פרוזאית: מאחר שיוצאי הונגריה אנשי חוג דושינסקי, לא הביאו 'מהבית' פזמונים. לפיכך היו אלו סבי ואבי, הירושלמים המקומיים, שהובילו את השירה.

מעניין לציין כי החל משנת תשי"ג ועד תחילת שנות הכ"ף, בהתוועדות שמחת תורה היה הרבי מבקש מהרה"ח ר' אוריאל צימר ע"ה לשיר את 'האדרת והאמונה' כמו ששרים בירושלים – וכך הגיעה המנגינה גם לחצרות ליובאוויטש. בתקופה מאוחרת יותר שילב אחד מבעלי התפילה ב-770 את הלחן הירושלמי בעת אמירת פיוט "האדרת והאמונה" בשחרית של שבת ויו"ט, כ"ק אדמו"ר זי"ע עודד את השירה וכך הפך הניגון לנפוץ ומצוי על שפתותי מתפללי בתי הכנסת של חב"ד סביב העולם, אם כי הוא קוצר והוסרו ממנו המילים שאינן חלק מגוף הפיוט עצמו.

ענבי הגפן

סיפרו לי שבגיל שנתיים או שלוש, ככל הנראה בליל חג השבועות, יצאתי מהבית ונעלמתי. הדאגה הייתה גדולה ובבית מדרשו של הרב דושינסקי הפסיקו את התפילה וכולם יצאו לחפש אחריי. אחי, הגאון רבי יעקב בלוי זצ"ל, היה אז נער צעיר כבן 15-16 ועליו הוטלה המשימה להצטרף אל "המכריז" של ההלוויות, יחד הם יצאו לחיפושים (בירושלים באותם ימים היו מכריזים לפני כל הלוויה 'גייט צו די לוויה' לכו ללוויה, וכך יודע היה כל העם כי אחד מן החבורה מת ויש לצאת להלווייתו; היום נותרה מסורת ההכרזה אבל היא נעשית באמצעות רכב עם רמקול המכריז את פרטי הנפטר, מועד ההלוויה ומיקומה).

על אחי יענקל ושותפו הוטל לחפש באזור שכונת הבוכרים. תוך כדי שהם מכריזים ותרים אחרי עקבותיי, יוצאת אישה זקנה ושואלת: מה קרה? אחי, היחיד מבין השניים שהבין עברית, הסביר לה שאחיו הקטן נעלם. נענתה הקשישה ואמרה: ילד אתם מחפשים? אנחנו מצאנו ילד אובד. לכו אל בית הכנסת, אמרה, בהפנותה אצבע לעבר בית הכנסת של הקהילה; ״שם תמצאו אותו״. בהכוונתה, נכנס אחי אל בית הכנסת של יוצאי בוכרה ולנגד עיניו הקרועות מתדהמה הוא רואה אותי יושב בשולחן המזרח ליד ארון הקודש, ליד חכמי העדה. הם היו עסוקים בדברי מדרש ואגדה לרגל ליל חג מתן תורה ואילו אני ישבתי ואכלתי להנאתי מצלחת הענבים שהוצבה במרכז השולחן. אחי ניגש ואמר לי: בוא יוסל, הולכים הביתה, כולם מאוד דואגים לך. לדבריו, תליתי בו אז עיניים גדולות ושאלתי: ומה יהיה עם הענבים?

לימים, כשנפגשו דרכיי עם דרכם של יוצאי בוכרה והיחלצותי להקמתו וקיומו של קונגרס יהודי בוכרה ושל מוסדות ׳אור אבנר׳ ועוד (כפי שאי״ה עוד יסופר וידובר בספר זה) – שיתפתי אותם במעשיית-ילדות זו, ואמרתי: ובכן, ׳כד הווינא טליא׳ כבר נקשרה נפשי בנפשכם.

מה טובו אהליך

הקמת שכונות מגורים בחלקיה ה״חדשים״ של ירושלים המתרחבת, היתה ללא ספק מהפרויקטים המרשימים ופורצי הדרך שיזמה תנועת פאג״י. בשנת תש״ו הגיע שלב האכלוס של שיכון פאג״י בשכונת סנהדריה הירושלימית. בתי השכונה הוקמו במרחב אסטרטגי, על קו התפר – לא הרחק מהגבול הירדני. במלחמת השחרור הבניינים ניצבו כ״בלם״ רב עוצמה מול שאיפות הפלישה הירדניים וחיילים יהודיים תפסו עמדות במבנים וסביבותיהם ומשם לחמו למניעת כיבוש ירושלים ע״י הליגיונרים הירדנים. עם הקמת השכונה, קמו ראשי ועסקני תנועת פאג״י ליישבה. האיזור נחשב מרוחק ומסוכן – אזור ספר – ונדרשה מהם ׳דוגמה אישית׳ בכדי לשכנע עוד חברים ומתיישבים לצאת ולרכוש דירות בשיכון החדש. וכך, מצאה משפחתי את עצמה בעיצומם של ימי החנוכה בשנת תש״ו, אורזת את המטלטלין ועוברת אל הבית החדש בשיכון פאג״י.

עם אכלוסה, התמלאו רחובותיה במגוון דמויות ססגוניות. ירושלמים לצד ניצולי שואה מהונגריה, ותיקים לצד עולים חדשים, בליל שפות וסגנונות התקבצו בה. רב השכונה, הרב יעקבזון, היה מזכירו של הרב רוזנהיים – ממייסדי אגודת ישראל ונשיאה העולמי. הוא היה אישיות מיוחדת ואייש את ״מקום הכבוד״ של אגודת-ישראל, המועמד ה-120 של רשימת התנועה, בהתאם לנוהג להציב בסוף הרשימה דמות נכבדה ביותר. עוד בהיותו בשטוקהולם עסק בצרכי ציבור והקים בית לפליטות בו זכה להציל בנות רבות בגשמיות וברוחניות. גם בנו היה יהודי יקר ומכובד ונבחר לכהן כרב היישוב באר יעקב.

ילד של פאג׳׳י

ימי הילדות עברו עליי ועל בני גילי בתקופת העוני המחפיר שנודעה כתקופת הצנע. רעב של ממש לא זכור לי אבל מחסור בהחלט שרר אז בעולמנו והשפיע על כולם.

באותם ימים גם יצא לי להכיר כילד את ר' אפרים וולף, האיש שכעבור שנים הייתי ליד ימינו. אף הוא היה תושב בשכונה והתגורר בבית שהוריו רכשו לו לאחר החתונה. הוריו התגוררו בשכונת רחביה בירושלים, אביו היה יקה טיפוסי, איש אגודת ישראל. בימי ילדותי רואה הייתי את ר' אפרים צועד מדי שבת בבוקר לבית הכנסת חב"ד הוותיק בשכונת מאה שערים כשעמו נכרכים שני בניו, נתק'ה ובערק'ה. הוא היה עובד קשה לפרנסתו כמשווק עוגות מהקונדיטוריה של ר' שייע שנור במאה שערים. ר' אפרים היה נוסע ברחבי העיר באופניים ומשווק את העוגות והעוגיות לחנויות השונות. זכור לא אשכח כיצד התפעלתי אז, כילד, מהפרקטיקה המקורית שלו. בשל התנאים הדלים ששררו אז, אני ובני גילי, בתשעה באב וביום כיפור, הולכים היינו יחפים עם גרביים בלבד לכפות רגלינו. ר' אפרים צייד את ילדיו עם נעלי יום כיפור אותן הכין בעצמו. הוא גזר קרטון עבה בצורת נעל, הוסיף לו שתי רצועות של גומי וכך הלכו הילדים לבית הכנסת.

מלבד שיווק העוגות, מצאו להם בני הזוג וולף דרך מקורית נוספת שבה פרנסו עצמם. בביתם הייתה מכונת הכביסה הראשונה בשכונה והם העמידו אותה לרשות השכנים בתשלום. כל עקרת בית שרצתה להרשות לעצמה את הלוקסוס של כביסה במכונה, הייתה מתייצבת בבית וולף, שוקלת את הבגדים במשקל ידני שהוצב שם ומשלמת לפי משקל.

מוסדות החינוך שאליהם נשלחו הילדים נחלקו לפי ארצות מוצאיהם של הילדים: ההונגרים שלחו את ילדיהם ללמוד בת״ת של דושינסקי, החרדים והקנאים יותר למדו בישיבת עץ חיים, החסידים שהיו ליברליים יותר שלחו לבית הספר שילה. והמודרניים ביותר למדו בבית הספר ׳חורב׳ (מעטים יודעים זאת כיום אולם ׳חורב׳ הוקם בידי סבי רבי משה בלוי זצ״ל והגר״י דושינסקי זצ״ל, לטובת עולי גרמניה שבאו לירושלים; הרב שלמה פפנהיים, ממנהיגיה הבולטים של העדה החרדית שנפטר לאחרונה, סיפר לי בהזדמנות מסוימת כי אותו עצמו ביקש אביו לשלוח ל׳חורב׳ אולם אמו התנגדה לכך ובשל לחצה נשלח למוסדות החינוך הישן). אותי ואת אחיי שלחו הורינו ללמוד ב׳עץ חיים׳. כנערים הקמנו, בני גילי ואני, חברת תהילים לילדי שכונת פאג״י. היינו אוספים מדי יום שישי כסף מתושבי השכונה ובכסף שהצטבר רכשנו ממתקים שאותם חילקנו למשתתפי חברת התהילים בשבת. התפילה בבית הכנסת היתה בנוסח ספרד. הגבאי היה ר׳ אליהו כי טוב והוא הכתיב את הטון. כאיש מקורי הוא שיתף אותנו הילדים בניהול בית כנסת ואני נבחרתי לנהל את איסוף הכספים של הנדרים והעליות לקופת בית הכנסת, וכך הייתי אחראי לקבוע איזה ספרים התבלו ויש צורך להעבירם לכורך.

דין תורה לילד

כאמור, היתה פאג״י שכונת-ספר. בנייניה ניצבו בינות לשדות פתוחים ורחבי ידיים ששכנו במרחק של עשרות מטרים מהגבול הירדני. אנו הילדים מצאנו מרחבים גדולים להשתובב ולהשתולל בהם. היינו משחקים ומתרוצצים בתעלות צבאיות על הגבול. עד היום צרובה בזיכרוני תמונה של ר׳ אפרים וולף רץ בבהלה בינות לתעלות צבאיות בניסיון לאסוף את בנו, בעיצומה של משובת נעורים. כיתר ילדי ירושלים באותם ימים, אחד מהימים השמחים עבורנו היה… ׳תשעה באב׳. היינו קוטפים את ה׳בובקעס׳ של עצי הברוש הנודעים ומשליכים אותם על המתפללים, כשאנו ׳משתדלים׳ לפגוע בנשואי הפנים שהתקשו לדלוק אחרינו בריצת הימלטותנו אחרי שקלענו בהם למורת רוחם וקורת רוחנו. היה זה בעיצומו של תשעה באב כשאחת מדלתות בית הכנסת נשברה כתוצאה מההשתוללות חסרת המעצורים שלנו. הגבאי היה, כאמור, הרב אליהו כי טוב והדבר חרה לו היטב. להפתעתי הרבה, יום או יומיים לאחר תשעה באב, הוא קידם את פניי עם הזמנה חתומה בידי שמש בית הדין של העדה החרדית. אני מתבונן בדף ועיניי חשכו: אני מוזמן לדין תורה בגין הנזק שנגרם לבית הכנסת לנוכח שבירת הדלת. נבהלתי מאוד. הייתי אז בן 11 או 12. עליתי אז לאחי הגדול ר׳ יעקב ואמרתי לו בבהלה: יענקל, אני מוזמן לדין תורה. מה אני אטען? איך אוכל להסביר את מה שעשיתי ולא לצאת חייב בדין? אחי החכם חשב לרגע קט ותכף אמר לי בחיוך: לך לדין תורה ותגיד לדיינים שיש דין שהמזיק בפורים פטור. אתה תטען שאצלנו בשכונה תשעה באב הוא כמו פורים, כי בו כל הילדים משתובבים ומשתוללים ולפיכך אינך חייב בתשלום הנזק.

למרות העצה הנבונה של אחי, לא רציתי ליטול שום סיכון. ניגשתי לבית הכנסת, הרמתי את הדלת השבורה על כתפי וצעדתי עמה אל הנגרייה של גליק. הוא הופתע לראות ילד לא גבוה שניצב בפתח הנגרייה שלו ופוקד עליו לתקן את הדלת לאלתר אבל עשה כדברי. כשהגיעו המתפללים לקראת תפילת מנחה הדלת כבר ניצבה על מכונה כשהיא מתוקנת ונעה על צירה כמימים ימימה. לא אשכח את התוגה שבה נעטפו פניו של הגבאי כשגילה כי התייתר הצורך בדין תורה וכי ההרתעה שביקש להשיג באמצעותו לא תהיה מנת חלקי.

כנערים היינו מעורים היטב בחיי הציבור ודעתנו הייתה מעורבת עם הבריות למרות גילנו הצעיר. מדי שנה, לקראת פורים, היה אחי ר' טוביה מחבר ומוציא לאור עיתון היתולי שאנו היינו מדביקים על קירות חדר המבוא לבית הכנסת. בעיתון כל אחד מאנשי הקהילה יכול היה לגלות את ההשתקפות המדויקת שלו בעיני הנוער.

ניתן לומר כי הירושלמים בשכונה תרמו רבות ליוצאי הונגריה שבאו, אחד מעיר, שניים ממשפחה, לאחר שאימי השואה נתנו בהם את אותותיהם. ההונגרים יכולים היו להיות נרגנים, נרגזים וקצרי רוח עד כדי התפרצויות זעם. כנגדם היו הירושלמים בעלי חוש הומור ורוח טובה וכך הצטננו הרוחות. האווירה הזו חיפתה על העניות הגדולה והעניקה שמחת חיים שאין ולא היה לה אח ורע. כל שמחה שפקדה את אי מי מבני השכונה הקיפה את כולם. כל לידה, כל בר מצווה וכל חתונה, הייתה כמו שמחתו האישית של כל אחד מהתושבים. הגיעו הדברים לידי כך שגם כשבגרתי ונסעתי ללמוד ב- 770, הייתה אמי מתארת לי במכתבים את החדש והמתחדש בשכונה ואני הייתי קורא בשקיקה למי נולד ומי נישא ושמח בשמחתו של כל אחד מגיבורי ילדותי.

ניצלתי בנס במלחמת השחרור

בשנת תש"ח פרצה מלחמת השחרור. המגורים היפים בשכונת פאג"י נקטעו לטובת מעבר חפוז לשכונת גאולה המרוחקת יותר מהגבול. עברנו לגור בבית דודתי אחות אבי, משפחת זייבלד, בשכונת אחווה בגאולה. אבל הפגזים רדפו אחרינו גם לשם. הייתי אז בגיל שש כשביום מן הימים יצאתי לשירותים שהיו אז, כמו בכל הבתים בשכונות אלו, מחוץ לבית. ברגע שיצאתי מהשירותים נפל פגז במקום והחריב את המבנה כולו עד היסוד. ניצלתי בנס וחיי היו לי לשלל.

למדתי אז בתלמוד תורה סיני שהיה סניף מקומי של הישיבה ותלמוד התורה 'עץ חיים'. כדי להשקיט מעט את הרעב שקינן בגופנו, הייתי הולך יחד עם אחי לשיפולי שכונת גאולה. שם היו שדות שבהן בתחילת הקיץ היה גדל 'חוביזה' (בערבית; ובעברית – חלמית או לחם גמדים) עשב עם עלה רחב שבתוכו גדלות 'לחמניות' קטנות. היו כותשים אותן ומכינים מהן קציצות.

גם הכנת האוכל נעשתה בדרך פרימיטיבית באופן הבא: היו לוקחים פח גדול של שמן ומנקבים בו חורים כדי לחסוך בכמות השמן, מניחים אותו על עצים ומציתים אש וכך היו מבשלים אם היה מה לבשל. כך נמשך המצב במשך כמה חודשים טובים.

בליל הסדר, בעת מלחמת השחרור, מיד לאחר תום הסדר, ירד אבי למשמרתו בעמדה הצבאית. אבי ישב לשולחן הסדר כשלראשו שטריימל ולגופו קפטן לבן ובוהק. וכך, כשהוא בבגדי שיראין צחורים משלג, יצא לשמור בעמדה הצבאית. סביר להניח כי הוא לא ידע כלל לירות אבל נתנו לו נשק והוא עמד לשמור. אין לי ספק כי הקפטן החגיגי הלבן היה בולט ועלול היה להפוך למטרה למטווחי הליגיונרים שעלולים היו לירות לעברו אבל ה׳ הטוב סוכך והגן עליו בליל השימורים.

באותה עת הצליח אבי עם קשריו ומעמדו לסדר לנו חדר בבית הספר בית יעקב ברחוב דוד ילין. ועברנו להתגורר שם, אני זוכר את עצמי עומד ומתבונן בחלון בנפילות הפגזים ובתוצאותיהם. לנגד עיניי ראיתי יהודי שנמלט כל עוד נפשו בו עם הישמע קול נפילת פגז. שניות אחדות לאחר שהלה התמקם במקום המסתור נפל הפגז היישר על אותו מקום והוא נהרג במקום.

המלחמה גבתה ממשפחתנו הקרובה מחיר יקר וכואב. לאחר חתונתי נודע לי כי בין אלו ששילמו בחייהם היתה גם משפחתה של אשתי תחי׳: אח אחד שלה נהרג ואח אחר נפצע באורח קשה ונאלץ לעבור במשך תקופה תהליך ארוך וממושך של שיקום. כשוך הדי המלחמה חזרנו לשיכון פאג״י וחזרתי ללמוד ב׳עץ חיים׳.

מדי דברי בימי ילדותי זכור לא אשכח את מעשי הקונדס שהיו מנת חלקנו, מעשים שהפכו אותנו לאימת השכונה. יום אחד, בעיצומו של חג הסוכות, חמדו כמה ילדים לצון ושני ילדים עלו לגגות הבתים כשלפיד בוער בידיהם. הלפיד נתחב מבעד לסכך אל תוך הסוכה לקול צווחת הבהלה של יושבי הסוכה שלא ידעו את נפשם. מראש ביקשו הילדים להבהיל את יושבי הסוכות ולא מעבר לכך אולם רצונם נחל כישלון באחת הסוכות שעלתה כולה באש ואך בנס לא היו נזקים בנפש. הייתה זו סוכתו של ר׳ אפרים וולף שהתקשה לסלוח על משוגת הנעורים המסוכנת.

כתלמיד הייתי תלמיד בינוני ומעלה בכיתה. אני לא זוכר אי פעם שקיבלתי מכות מאי מי מהצוות או שנענשתי בצורה יוצאת דופן, חרף האגדות הרבות הכרוכות בשיטת החינוך של אותם ימים ואשר בה ובנסיבותיה אעסוק בעוד מעט קט.

ביום העצמאות השני, בשנת תש״י, כמדומני, ברחתי מהחיידר כי רציתי לראות את המצעד הצבאי שנע על פני רחוב יפו. כשבאתי למחרת, המלמד הוציא מהכיתה ואמר שלא יקבל אותי בלי שאתייצב במקום עם אבי. אבי היה טיפוס מיוחד במינו וגם הקשוח שבמורים לא יכול היה להכתיב לו מה ואיך לעשות. אני זוכר את עצמי בא במרוצה הביתה וניגש לאבי באומרי לו את אשר אמר המלמד, ר׳ אליהו בסן. אבא שמע את הדברים וחרץ מיידית: אני לא הולך אתך לחיידר.

חזרתי לכיתה ואמרתי למורה שאבא שלי לא רוצה לבוא. בתגובה הוא הוציא לי את הגמרא והורה לי לשבת בחוץ. כך חלפו כשעתיים. כעבור כשעתיים, המלמד, יוצא החוצה ואומר: שמע, אתה חושב שאתה תעשה חיים, אבא שלך לא יבוא ואתה תישאר בחוץ? היכנס מהר לכיתה.

שנה קודם לכן היה המלמד שלי ר׳ אליהו סלומון. הוא היה נוהג לתת בכל שבוע פתק להורים על ההתנהגות והלימוד וכן היה ממליץ להורים כמה כסף לתת לילד תמורת הלימוד וההשקעה שלו. בעיני אבא שלי הדבר לא מצא חן. הוא אמר לי באופייניות, כהאי לישנא וללא כחל ושרק: תגיד לדבה שלך, אם יש לו כסף לתת לך, שייתן. המלצות אני לא צריך.

בעיניי הילדות שלי הייתה יפה מאוד וכשאני נזכר בה אני מתרפק עליה מבלי שתהיה בצדה כל טראומה או חוויה שלילית. האמת מוכרחת להאמר. עד הכיתה שלי, ניתן היה לאמוד את אחוזי הנשירה בחמישים אחוז. מהכיתה שלי ומטה, כמעט פסקה תופעת הנשירה. אולי שניים או שלושה ילדים נשרו מהכיתה שלי. לא יותר.

להערכתי, הדבר נבע מכמה סיבות. בראש ובראשונה, המלמדים הזקינו וכך הם נהיו סבלניים יותר. מעבר לכך, המצב הכלכלי השתפר. בעבר היו בתים שבהם לא היה לחם לאכול והדבר השפיע גם על הסבלנות, על אורך הרוח ועל כל השיג והשיח. בבית שלנו היה לחם לאכול אבל עודף לא היה.

בר מצווה

לקראת בר המצווה שלי נתנו לי הוריי חליפה שאותה הספיקו ללבוש אחיי הגדולים בבר המצווה שלהם. כדי להעניק לה מראה חדש לקחו את החליפה לחייט והוא הפך אותה: הבטנה הפכה לצד החיצוני והחלק החיצוני, הבלוי, הפך לפנימי. גם את המגבעת שלראשי ירשתי מאחיי. הדבר לא היה חריג באותם ימים שבהם כמעשה שבשגרה היו הבגדים עשויי טלאים ואת ראשי הנעליים היו חותכים ומסירים כדי שאצבעות הרגליים שגדלו במרוצת הזמן יוכלו לבצבץ החוצה באין מפריע.

היות ויום הולדתי היה, כאמור, בה' באייר, גם בר המצווה שלי נקבע ליום זה. לרוע מזלי, כל אחד בא לבר מצווה והסביר לי שהחנות הייתה סגורה לרגל ה' באייר וכך לא יכול היה לקנות לי מתנה. זה נחקק בזכרוני. כמעט ולא היו לי מתנות.

לבר מצווה, שנערכה כמובן בבית, הכינו מראש קציצות דגים של געפילטע פיש, פרוסות לחם שחור ו'ברד' – מים שנמהלו באבקת פטל. החגיגה נפתחה בשעת צהריים וכל הקהל בא בהמשך היום. היה זה כבר לאחר פטירת המהרי"ץ דושינסקי ועל כסאו ישב אז כבר בנו, הגאון רבי ישראל משה דושינסקי. בבואו לשמחה, כמנהג הרבנים התיישב לידי ושאל: מה עם הדרשה. הנוהג היה שבפני אדם גדול, יושב חתן בר המצווה ומשמיע בשקט את הדרשה כולה. בתגובה לשאלתו, שלפתי מהכיס את המחברת שבה אחי ר' יעקב כתב לי את הדרשה ואמרתי לו: הא לך הדרשה. בשנת בר המצווה שלי היה המלמד שלי ר' זושא קעניג. הייתה זו השנה הראשונה שלו כמלמד ולמרות זאת זכורני כי הצליח מאוד בגיבוש הכיתה ובהנחלת הלימודים שהיו מוצלחים והקנו לי רבות.

במחיצת גדולי ירושלים

לפני בר המצוה שלי – שהתקיימה בימי ספירת העומר – ביקרתי עם אבי אצל האדמו"ר ה'בית ישראל' מגור לקבל ברכתו לקראת בר המצוה. ואזי אמר לי באידיש: "ס'איז דא א גראטשקע אין די ספרים אויב מ'האט בר מצוה אין מיטען די ספירה טעג, אויב דער בר מצוה בחור דארף ממשיך זיין ליינען די ספירה מיט א ברכה אדער אן א ברכה" (יש פלפול שלם בספרים מה יעשה בחור שנהיה בר מצווה בעיצומם של ימי הספירה: האם ימשיך לספור בברכה או שיספור בלי ברכה). וכשסיים שאלני "די פארשטייט וואס איך האב ג'עזאגט"? (האם הבנת מה שאמרתי?). עניתי בחיוב והוא בירכני לבר המצווה.

אבי גם לקח אותי אל הגאון מטשעבין שבירכני בלבביות ואמר כמתנצל שלא ידע על בואנו ולפיכך לא הכין מתנה לבר מצווה.

מדי דברנו אודות גדולי ישראל בימים ההם אספר את אשר סיפר לי אבי ז״ל: בחורבת רבי יהודה החסיד כיהן כרב הגאון רבי יצחק בלאזער, ובאותה עת שימש כשמש לנקיון בית הכנסת ערבי שכונה בשם מושקע באשעטער, שדיבר אידיש באופן רהוט ושוטף. הלה פנה לר״י בלאזער ואמר לו, עתה כאשר היהודים נמצאים בגלות והגויים באופן של גאולה, אתה מכהן כרב ואילו אני כפועל ניקיון, במהרה בימינו יבוא המשיח ואז יתהפכו היוצרות ואנו הגויים נהיה בגלות ואתם באופן של גאולה אזי אני אכהן כרב ואילו אתה תכהן כפועל ניקיון.

בימי נעוריי הייתי עם משפחת שטרן, שבנם ר׳ צבי היה חבר שלי, בביקור של עת סעודה שלישית אצל גאב״ד פרשבורג הגר״ע סופר. כשהוצגתי לפניו ע״י אבי משפחת שטרן, אמר לי: ״מסור ד״ש לאביך מרב שהיה פעם רב גדול״ (באומרו זאת התייחס לרבנות האדירה רבת ההשפעה שהייתה מנת חלקו בהיותו רב בפרשבורג לעומת תקופת היותו בירושלים).

ועוד סיפר לי אבי ז״ל: בירושלים התגורר הגאון רבי מאיר אויערבאך, בעל ׳אמרי בינה׳, אב״ד קאליש. בירשלים של אותם ימים היו מחלוקות וויכוחים רבים. בין השאר לא מצאה חן בעיני קבוצת אברכים קנאים עמדה מסוימת של אב״ד קאליש וערכו הפגנה ליד ביתו ובין השאר זרקו אבנים. הרב דקאליש יצא החוצה ופנה לאברכים ובקול זועם קרא: ״למחר יהיה האות הזה״. האברכים מלאו פחד ורצו להוריהם וסיפרו כי אב״ד דקאליש קיללם בלשון זו והמה מפחדים מה עלול לקרות להם. התארגנה אפוא משלחת של הורי האברכים ופנו אל הרב וביקשו סליחתו והתנצלו ושאלוהו לפשר קללה זו. ענה להם כי כלל לא התכוון לקללה אלא פשוט היות ובעת זריקת האבנים נופצו כמה שמשות בביתו, פנה ואמר להם ״למחר יהיה האות הזה״ דהיינו כוונתו היתה שלמחר יזמין את הזגג ויתקן את השמשות שהם ניפצו.

עוד אזכור כי אצל האדמו״ר מבעלזא, הגה״ק רבי אהרן זי״ע, הייתי כמה וכמה פעמים בעת עריכת השולחן בשכונת קטמון בירושלים. פעם אחת לפני הבר מצוה שלי הייתי אצלו בתל אביב בעת טיול של תלמידי ישיבת המתמידים. היה זה בא׳ דחול המועד פסח. כשבאנו למעונו נאמר לנו להמתין והוא יצא וערך שולחן לזכרון סעודת אסתר ואחשורוש בעת מפלת המן. וציוה לשיר פזמון ״שושנת יעקב״. ומעניין לעניין באותו עניין: אבי ז״ל סיפר לי כי באחת השנים בחול המועד סוכות, בביקור אורחים אצל הרי״צ דושינסקי, גאב״ד ירושלים, בשנות הצ׳ שבהן חלו הלכות שמיטה על תפוזים, היו בביקור אצל הגאב״ד האחים בנדיקט (שהיו קודם לכן תלמידי הרב דושינסקי) מבני ברק וכובדו בתפוזים. הגאב״ד שם לב כי האחים מקלפים את התפוז ומשמרים את קליפותיו ועטפוהו בניר בהחבא וישאלם מה זאת. והם השיבו כי בהיותם תושבי בני ברק נוהגים הם כפסיקתו של החזון איש שלפיה יש להקפיד על קדושת שביעית גם על גידולי נכרים. בשומעו זאת התרעם הגאב״ד מאוד ויאמר להם: ״האם לחזון אי״ש יש סמיכת חכמים? האם החזון אי״ש משמש כרב?״. ותכף הורה כי יניחו את קליפות התפוזים על השולחן.

באותו הקשר, אתאפק לא אוכל לספר את המעשה הבא לו הייתי עד. בהיותי ילד, נוכח הייתי בשכונת סנהדריה הסמוכה ונראית לביתנו בשכונת פאג"י, בעת ביקור חברי הבד"צ בראשות הגאון רבי דוד יונגרייז לבדוק את בניית המקווה בשכונתנו. נלוו אליהם אחי הגאון רבי יעקב וכן הגאון רבי משה הרשלר שהיו האחראים לבניית המקוה בעניינים ההלכתיים. בעת ביקורם בדקו את אוצר ההשקה עם המקווה, והעיר הר"מ הרשלר אולי כדאי לעשות פי ההשקה בשיעור רחב יותר כפסקי החזון אי"ש. התרעם עליו הגר"ד יונגרייז ואמר: "אצלנו בירושלים איננו יודעים משיעורים כאלו כשל החזון אי"ש". ועוד בהקשר למקווה, מעניין לציין כי אחי נסע לבדוק את שיעור ההשקה במקווה בהורידיון (או במצדה) וגילה שזה על פי השיעור של ר' חיים נאה.

שיטת הלימוד הירושלמית

כשהייתי בגיל 15-16 המלמד בעץ חיים היה הגאון ר' נטע פריינד. שתי כיתות, שמנו אז יחדיו כחמישים תלמידים, היו לומדות אצלו לסירוגין. אחר הצהרים היו לומדים אצל הגאון ר' שלמה ברדקי, מחשובי תלמידי החכמים בירושלים. שנה זו העניקה תרומה עצומה בגיבוש התלמיד ומיצוי כישרונותיו. לר' נטע פריינד הייתה שיטה מיוחדת בהקניית לימוד הגמרא. למדנו אז בבא מציעא. הוא הרגיל את התלמידים להכין גמרא, רש"י תוספות. לפני השיעור, היה עובר בין השולחנות. בכל שולחן היו ארבעה תלמידים. הוא היה עובר ושואל שאלות קלות מאוד – של הגמרא, או של רש"י או של תוספות, רק על מנת לדעת אם כולם הכינו את החומר.

לפני השיעור, היו תלמידים שהיה אומר להם מראש: אתה תקשיב לגמרא-רש"י. כשאני עובר לתוספות, אל תקשיב. עליך לדעת גמרא רש"י בלבד. לקבוצה אחרת היה מורה להקשיב ולדעת היטב לגמרא רש"י ותוספות. לקבוצה אחרת, היה מורה להקשיב ולהפנים גם את המפרשים. התוצאה הייתה שבסוף השנה ידעו כל התלמידים את כל מסכת בבא מציעא. חסרי היכולת ידעו רק גמרא ורש"י. כישרוניים יותר ידעו גמ' רש"י תוספות. והמוכשרים ביותר ידעו גם מפרשים על בוריים.

במשך השנה הרציתי בפני הגר"ש ברדקי את השקלא וטריא של כל המסכת כולה, גמרא רש"י ותוספות. כשהגענו לפרק איזהו נשך, ר' נטע פריינד אמר לי שאני אלמד את הגמרא ובנוסף את שולחן ערוך הלכות ריבית. הוא הורה לי להיבחן מדי יום אצל הגר"ש ברדקי דף גמרא רש"י תוספות יחד עם ההלכות הנוגעות לדף זה בשולחן ערוך.

בנוסף, לקראת כל יציאה לחופש, היה מפקיד בידי כל תלמיד משימה: אתה תכתוב לך מחברת "הדברים היוצאים". אתה לוקח סוגיה של גמרא וכותב מה יוצא מכל שורה בסוגיה, מה הדעות. גם את משימת המחברת הזו למדו כל אחד לפי רמתו. הלימוד חדר בעצמותיו של כל תלמיד. עד גיל 16 למדנו בכיתות כמו בחיידר. בגיל 16 עברו לישיבה קטנה עם שלושה שיעורים, א' ב' וג'. בחורים בשיעור ב' וג' כבר באו בקשרי שידוכין. בירושלים, כמו בכלל היהדות החרדית, כינו זאת אירוסין והיה פער של שנה בין האירוסין לחתונה. אחי ר' טוביה, למשל, נישא בגיל 18.

בזמנים ההם רוב ככל הישיבות הגדולות בירושלים היו ישיבות ללא פנימייה. בתשע בבוקר, החלו הלימודים לאחר שכל אחד לן בביתו, התפלל שחרית ואכל ארוחת בוקר. הלימודים היו נמשכים עד השעה שש בערב. וקמו בירושלים מספר מסגרות של ישיבות ערב בהן התקיימו לימודים החל מהשעה שש בערב והלאה, כאשר מרבית החסידויות שניסו לבנות את חצרותיהן הקימו מגמות ללימודי ערב. היה זה ברור שחסידות שרוצה להגדיל את אוכלוסייתה, צריכה לתקוע יתד בישיבות הערב. אני עצמי למדתי בישיבת מיר בשעות הערב. הגראי״ל פינקל פתח את שערי ישיבתו ללימודי ערב. הוא העניק למשתתפים ארוחת ערב (דבר נדיר שלא היינו רגילים לו באותם ימים) והיו לומדים שם מהשעה שבע עד עשר בערב. כך הוא רצה לקרב את הבחורים ולגרום להם לעבור ללמוד בישיבה גדולה בישיבת מיר. ר׳ אשר לעמיל כהן למשל אכן עבר בזכות זאת לישיבה גדולה בישיבת מיר.

חכמה, בינה, דעת

התקשרותי לחב״ד התחילה בהשפעת אחיי הגדולים ר׳ טוביה ור׳ עמרם שנשבו בקסמה של שיטת ליובאוויטש בשנת תשי״ג, כאשר אחי הרב טוביה התוודע לייחדיותה ונפשו נקשרה בדרכיה המקודשות. הדבר החל בישיבת ׳המתמידים׳, בה למדו בני ירושלים מדי ערב. בראש ישיבת הערב עמד הגה״ח ר׳ אברהם לייב קליין ע״ה. הוא היה חסיד חב״ד אם כי לא מוצהר. זה היה בסביבות פורים, והוא למד עמו את המאמר ״יביאו לבוש מלכות״ בתורה אור. כך הוא נחשף לראשונה לתורת חב״ד. לאחר מכן התחיל ר׳ טוביה להתקרב יותר ולהתעמק עוד בתורת חסידות חב״ד. הוא החל להשתתף בקביעות בשיעורים בתניא מפי המשפיע הגה״ח רבי משה יהודה רייכמן זצ״ל, ולמד חסידות עם הרה״ח ר׳ שמעון יעקובוביץ ע״ה הרה״ח ר׳ צבי גרינוולד ע״ה.

יחד עמו באותה קבוצה של ישיבת ערב נמנו: הרה״ח ר׳ צבי אייזנבאך, הרה״ח ר׳ יהושע (שייע) יוזביץ, ועוד שורה של בחורים שכיום נמנים עם חסידי חב״ד בירושלים. אחי הרב עמרם צעד אף הוא בעקבות אחי הרב טוביה.

על אף שלמשפחתנו יש שורשים חב״דיים מצד משפחת אורנשטיין, בשלב ראשון הדבר חרה מאוד לאבי. הציבור בירושלים התייחס אל הרבי בחשדנות מה, השיטה של הרבי היתה חדשנית מדי עבור השמרנים הירושלמים, הוא אפילו כעס על כך אבל בהמשך נכנע וכבר לא עשה דבר. אני עצמי זוכר שידידיו התריסו כנגדו: ילדיך נהיים חסידי חב״ד ואתה עובר על כך בשתיקה. הוא השיב כנגדם: מה יותר טוב? שהם ילכו למפ״ם? לימים אבי עצמו התכתב עם הרבי בהקשר אחר. חליפת המכתבים בין הרבי לבין אבי מופיעה ב׳אגרות קודש׳. זה היה בנוגע לחזית דתית: אבי סבר שבבחירות לרשויות המקומיות הדבר חיובי אך לא בכנסת והרבי השיב לו על כך.

לר׳ טוביה אחי היה סיפור מופתי ומעניין עם הרבי בעניין ההתקרבות לחב״ד וכך הוא מספר: ״התחלתי בהחלט לחוש שמצאתי את מקומי ואת דרכי בעבודת השם, אבל היו לי עדיין כמה התחבטויות, הסתייגויות וספקות באשר לדרך חב״ד. התייעצתי עם כמה מהחסידים והם הציעו לי לכתוב את שאלותיי במכתב לכ״ק אדמו״ר זי״ע.

"עשיתי כעצתם, ושיגרתי מכתב לכ"ק אדמו"ר זי"ע. באותו שלב, עדיין שמרתי על התקרבותי לחב"ד בסוד מפני הוריי ומשפחתי. לא רציתי לצער אותם וכביכול להביע אי אמון בדרך שבהם הם חינכו אותי. אשר על כן, שכרתי תא דואר – אני זוכר שדמי השכירות עמדו על שבע לירות לשנה – וציינתי אותו כמען למכתבו החוזר של כ"ק אדמו"ר זי"ע. כך, המכתב יגיע אליי באופן אישי ולא לבית הוריי. ואכן, כעבור זמן קיבלתי מכתב תשובה מאת כ"ק אדמו"ר זי"ע. במכתב (נדפס באגרות קודש, חלק ז, עמוד שסח) השיב לי כ"ק אדמו"ר זי"ע על השאלות שהעליתי במכתבי, ולפליאתי הוסיף את הקטע הבא: 'ואין להקשות מה הי' בדורות הראשונים קודם שנתגלתה תורת החסידות, כי קושיא זו דומה להיש מקשים מה הי' בזמן המשנה קודם שהיתה הגמרא ובזמן הגמרא קודם שהיו ספרי הראשונים וכו' והאריכות בזה אך למותר'.

"התפלאתי למקרא הפסקה האמורה, משום שדווקא קושיה זו, משום מה, לא הפריעה לי. את רוח קדשו הגלויה של כ"ק אדמו"ר זי"ע ראיתי לאחר שאבי זצ"ל כבר גילה את סודי שהתפרסם ונוכח לדעת כי הפכתי לחסיד חב"ד. הוא לקח אותי לשיחה, ושאל אותי רק שאלה אחת: אם אכן דרך החסידות היא הדרך הנכונה בעבודת השם, מה היה לפני שהתגלתה החסידות? מובן שהמענה היה כבר מוכן על לשוני".

הסיפור הבא ממחיש עד כמה חריג היה המעבר לחב"ד של אחת ממשפחות האצולה הירושלמית, הנטועה עמוקות בהווי הירושלמי.

בתחילת הפעילות של אחי הרב טוביה במסגרת צעירי חב"ד בירושלים, נפגשו הוא וכמה עסקנים נוספים עם זלמן שז"ר, שהיה אז יו"ר הסוכנות היהודית, במטרה לקבל תקציב, "הקצבה" בלשון הימים ההם, עבור הפעילות. בפתח הפגישה הציג עצמו אחי כנכדו של רבי משה בלוי זצ"ל. למשמע הדברים חייך שז"ר ואמר: "עד כדי כך הוא (בכוונו אל הרבי) הצליח? לעשות את בלוי לחב"דניק?".

בלילה שירה עמי

קצב ההתפתחות של ישיבות הערב בירושלים הביא לכך שחב"ד החלה אף היא לפתוח בזה אחר זה סניפם של ישיבת ערב.

בשנת תשט"ז הוצע לאחי הרב טוביה לשמש מדריך בישיבת הערב בבית הכנסת חב"ד בשכונת בית ישראל. הוא נטל על עצמו את התפקיד ולמעשה ניהל את ישיבת הערב ופיתח אותה מאד. בשנת תשי"ח כבר נפתחו סניפים נוספים בשכונת פאג"י ובשכונות נוספות בירושלים, ובאמצעות הפעילות במסגרת ישיבת הערב קירבנו נפשות רבות לדרך חב"ד ולכ"ק אדמו"ר זי"ע.

מלבד שיעורים קבועים בחסידות, היינו עורכים פעילות חסידית, התוועדויות ביומי דפגרא ועוד כהנה וכהנה, ובתוך כך פעלנו לשכנע נערים לעבור ללמוד בישיבת 'תורת אמת' בירושלים, ולשם כך אף הקמנו כיתת 'מכינה' מיוחדת בישיבה. בין תלמידי אותה מכינה נמנו הרבנים (לפי סדר א"ב): חנניה יוסף אייזנבך, שמעון בקרמן, חיים שלום דייטש, צבי ויגלר, מאיר מינצברג, ישראל נאה, ישראל סוסובר ז"ל, מאיר פריימן ז"ל, יהודה רבינוביץ' ועוד.

המקסימום שידעו על הרבי באותם ימים היה באמצעות התקליטים הגדולים שבהם היו שומעים הקלטות של הרבי. בכל פאג״י היה בית אחד עם פטיפון. היה זה ביתו של ר׳ משה הרשלר. היינו באים אליו הביתה ויושבים ושומעים. 20 דקות של שיחה או מאמר. ההורים של הילדים האלה לא ידעו מה זה ומי זה. בימי ישיבת הערב זה כבר עבר מפטיפון לסלילי הקלטה ארוכים שהופעלו בטייפרקורדר. מדי שבת בעלות המנחה היו הולכים למלון ירושלים ברחוב החבצלת, בבעלות אביו של ר׳ דוד פישר. שם היו מכינים מראש מצות עם קצת הרינג וסרדינים. כחמישה עשר נערים, שלימים היו הסולת והשמן של אנ״ש. אחי הרב טוביה והרב מנחם וילהלם היו מדברים בפני הנערים. וכך הם הלכו והתקרבו יותר ויותר לחב״ד עד שנשלחו לישיבות חב״ד.

הייתי בן 17-18 בשנה שבה הוקמו בו זמנית כמה סניפים של ישיבת הערב. אני עצמי כבר נמניתי עם תלמידי ישיבה קטנה של ׳עץ חיים׳. בשערי חסד היה המדריך הרב נפתלי רוט. בבית ישראל היה המדריך אחי הרב טוביה. ב׳תורת אמת׳ במאה שערים היה המדריך הרב יעקב רייניץ. בקטמון היה המדריך הרב הלל רבינוביץ ע״ה. ובפאג״י אני עצמי הקמתי ישיבת ערב על דעת זאת שניהולה יעבור לידי אחי הרב טוביה שיעבור לגור במקום לאחר נישואיו.

כל אחד מסניפי ישיבת הערב מנה כמאה תלמידים. ישיבות הערב הללו בנו את תשתית ההמשכיות של חב״ד בירושלים. עשרות רבות של משפחות כיום בחב״ד בזכות ישיבות הערב. הרבי תמך רבות בכל. כל הצביון של חב״ד בירושלים השתנה וקיבל גוון צעיר ותוסס.

שערי חסד הביאה לחב״ד אוכלוסייה ממשפחות ליטאיות יותר, בבית ישראל היו אלו משפחות ירושלמיות ומפאג״י באו יוצאי המשפחות ההונגריות. למעשה גם ההורים לא הביעו התנגדות אז. רובם ככולם היו עניים מרודים והשיקול שלהם לחיוב היה – העיקר שהילד ישב וילמד. נוצרו אז גרעינים בתוך ישיבות הערב הללו שנהפכו לחב״דניקים.

אגב, כשאחי הרב טוביה חיפש לעצמו מחליף בסניף המרכזי של ישיבות הערב שניהל בפועל בבית ישראל, כל מי שהתבקש על ידו לקחת על עצמו את האחריות התחמק מהמשימה בתואנות שונות ומשונות. הוא דיווח לרבי שהוא מתקשה ועל כך הגיעה התשובה החריפה הבאה (המכתב נדפס באגרות קודש, חלק יח, עמוד נא): ״מבהיל מ״ש שאין איש רוצה לקחת על עצמו הדרכת ישיבת הערב… ולכן הוכרח לקחתה בחזרה וכו׳, כי האומנם לאחרי כל התעמולה, ריבוי המכתבים וכו׳ גם הנ״ל אי אפשר לפעול?״.

בסופו של דבר, בעקבות איגרת קודש זו של הרבי, הסכים הגה״ח ר׳ מנחם בנציון וילהלם ע״ה לקחת על עצמו את המשימה.

בתפקיד המתווך

ישיבות הערב, כאמור, עוררו בחורים רבים להתעניין ולהתקרב לאורה ולדרכה של ליובאוויטש. כאשר התקדמו יותר, הופנו תחילה אל ישיבת תורת אמת ומאוחר יותר התחלנו לכוונם אל ישיבת ׳תומכי תמימים׳ בלוד. הרבי ייחס חשיבות רבה לפעולה זו ולכל אחד מהתלמידים שהגיעו מירושלים, כפי שניתן ללמוד ממכתבו אל אחי הרב טוביה (נדפס באגרות קודש, חלק כב, אגרת ח'רמח): "ודאי יודיע ההמשך בעניני ישיבת הערב, הת' שי' שנסעו ללוד".

הקבוצה הראשונה ששלחנו לישיבה בלוד מנתה שלושה בחורים – הרבנים דוד פישר ואשר סלומון שי', ולהבדיל בין חיים לחיי החיים, ר' אלעזר גלבשטיין ע"ה. בין התלמידים בקבוצה הבאה שנשלחה לישיבה היו הרבנים שלמה פליישמן, מנחם פליישמן ויחיאל נויהויזר שיחיו. ההחלטה לכוון את הבחורים ללוד במקום אל ישיבת 'תורת אמת' לא היתה מקרית. קדמה לכך בקשת תמיכה להחזקת ישיבת הערב אשר משום מה הנהלת 'תורת אמת' לא ראתה בכך כל חשיבות ועניין. לעומת זאת, ר' אפרים וולף הסכים על אתר לתמוך בישיבת הערב בתנאי שהבחורים יופנו ללוד. 'הסכם ההתקשרות' היה שהוא שולח מדי חודש 250 לירות לישיבת ערב ותמורת זאת אנו מכוונים את טובי הבחורים המתאימים לכך אל הישיבה בלוד.

עוד על היעדר היחס לבוגרי ה"ישיבת ערב" מצידה של ישיבת תורת אמת, ניתן ללמוד מדברים נוקבים שכתב הרבי ביחס לדיווח של אחי הרב טוביה על אחד מהבחורים המצוינים שנשלחו ל'תורת אמת' שעזב אחרי תקופה קצרה ועבר לישיבת פוניבז' בבני ברק. הרבי ראה את הדברים בחומרה, הצביע על הנהלת הישיבה כאחראית למחדל וכתב על כך (בחלק שהושמט ואינו מופיע ב'אגרות קודש'): "במ"ש אודות פלוני, שיצא ממכינת תו"א [ולפלא שמשום מקום אחר לא הודיעו עד"ז], הנה ההפתעה בזה לא היציאה עצמה, שהרי רגיל הדבר בכל ישיבה שאיזה מהתלמידים יוצאים וכמה נכנסים. ומה שכן מפתיע הוא כתבו – שזה הי' בהפתעה גמורה, ותמוה הדבר, שהרי אין האדם (וגם צעירים בכלל) משתנה מן הקצה אל הקצה לפתע פתאום, אלא שלוקח זמן מהסברא – מההחלטה ועד שמביאה לפועל, ובודאי שבדבר הנ"ל – יש סיבות שלוחצות עליו להחלטה כזו, ואיך זה לא שמו לב בעוד מועד – אם לסלק הסיבות באם חשובות הנה, או להוכיחו שאין בהן חשיבות".

כמדריך בישיבת הערב, נדרשתי גם לתווך בין נערים אלו לבין הישיבה בלוד. היה זה עוד טרם זכיתי בעצמי לעבור ללמוד ב"תומכי תמימים" בלוד. פעולות התיווך הנמרצות נדרשו, משום שבתחילה תהליך הקליטה לא עלה יפה. המנהל בישיבה היה הגה"ח ר' אליעזר (לייזר) הורביץ; בלוד היו אז בכל שיעור שתי כיתות מקבילות, אחת לבני אנ"ש – בה למדו ביידיש, והאחרת בעברית, שיועדה בעיקר לעולי תימן שהובאו בהמוניהם לישיבה. ר' לייזר החליט משום מה לשלב את הירושלמים בכיתה בה התנהלו הלימודים בעברית. הדבר היה עבורם שוק טוטאלי ואיים על המשך לימודיהם בישיבה כמו גם על הסיכוי להגעת תלמידים נוספים.

התלמידים שהגיעו ללוד היו כולם ירושלמים שלמדו ושוחחו ביידיש. והנה, באחת, הם עוברים לסביבה בלתי מוכרת וחבריהם הקרובים ביותר הם עולי מרוקו ותימן שמדברים בעברית בלבד. ההורים נחרדו מאוד מכך. במבחן לאחור אני מתפלא איך היה לאחי הרב טוביה ולרב מנחם וילהלם היה האומץ לקחת ילדים אלו ולהעביר אותם לתנאים כאלו.

ר' דוד פישר, למשל, היה בן להורים יוצאי הונגריה. מגיל צעיר ביותר ניכרו בו כישרונות בלתי רגילים. לקחת ילד כזה ולהכניס אותו לתוך ישיבה עם ילדי מעברה – זה גבל בחוסר אחריות. כזה היה גם ר' שלמה פליישמן. הוריו גם הם היו יוצאי הונגריה, יראים ושלמים, לא מכירים את חב״ד ומימיהם לא שמעו את שמו ושמעו של הרבי.

עם ר׳ ב״ב אירע הסיפור הבא. הוא היה יתום מאב. אמו לא הסכימה בשום פנים ואופן שיעבור ללוד למרות שעז היה חפצו בכך. יום אחד אמו נסעה לתל אביב. בחסות נסיעתה באתי אליו הביתה, עזרתי לו לארוז את כל החפצים שלו ונסענו יחד ללוד. כשהיא חזרה הביתה, היא ראתה שהילד איננו. ואז אני באתי אליה הביתה, הישרתי אליה מבט ואמרתי לה: דעי לך שהילד עבר ללמוד בלוד כי כך הוא רצה. אין אדם לומד אלא במקום שלבו חפץ.

היא הייתה בשוק חייה. היא רצתה לנסוע ללוד ולראות איך נראית הישיבה הזו שאליה ׳נחטף׳ הבן שלה. אמרתי לה שאסע יחד עמה. נסענו יחד ברכבת ובמפגש שלה עם הנער והצוות עמדתי במקום ווידאתי שלא ייווצר משבר בלתי הפיך.

כאמור, מנהלה הרוחני של הישיבה בלוד באותם ימים היה ר׳ לייזר הורביץ שבנוסף לכול גם לא ידע מילה אחת בעברית. טענתי אז לר׳ אפרים שאנו מביאים תלמידים והוא רודף אותם: סונט בהם על היותם ירושלמים וכיוצא בזה. אני מביא לכאן תלמידים והוא יורד לחייהם. הוא מימיו לא ראה תלמידים ברמה כזאת. הוא מימיו גם לא היה בישיבה מסודרת ואת תלמיד פלוני הוא מעלה כיתה, את תלמיד אלמוני הוא מוריד כיתה. אף אחד כבר לא יכול היה לדעת מה זה שיעור א׳ ומה זה שיעור ב׳. הגיעו הדברים לידי כך שהתלמיד דוד פישר רצה לעזוב את הישיבה.

באתי לר׳ אפרים ואמרתי לו: אם ר׳ לייזר לא יועמד במקום – נפסיק את ההתקשרות עמכם וניקח את התלמידים מכאן. ר׳ אפרים קיבל את הדברים שאמרתי לו. למיטב זכרוני הוא אמר אז לר׳ לייזר: אז ס׳גייט נישט אריבער, גייט מען ארונטער. דאס איז די תלמידים (מה שלא הולך מלמעלה, בא מלמטה. אלו התלמידים ויש לחנכם על פי דרכם ולא לכפות עליהם דברים שהם לא רגילים בהם).

הרבי בעיני ילד ירושלמי

כדי לסבר את האוזן ולהבהיר יותר כיצד ילד או נער ירושלמי מחליט להיות חסיד חב״ד, אנסה לצייר ולתאר זאת.

בעיניי באותם ימים הרבי בנה את חב״ד מן המסד, באמצעות אינספור אגרות קודש שיצאו תחת ידיו הקדושות. שוו בנפשכם שנער בן 16 או 17 מתחבט עם עצמו, לאור התקרבות לרעיונה של חסידות חב״ד, האם עליו להחליף את נוסח התפילה שלו מנוסח ספרד לנוסח האר״י, והוא יושב וכותב על כך מכתב לרבי. והרבי מליובאוויטש היושב בניו יורק משיב לו במכתב אישי. זה עושה עליו רושם עצום. חולף עוד פרק זמן, הוא מתקרב יותר ושוב מתעורר אצלו הספק האם עליו להחליף את הקשר של התפילין. הוא שב וכותב לרבי ושוב מזכה אותו הרבי באיגרת קודש של תשובה מאלפת. בשלב הבא הוא שואל אם להתחיל להניח תפילין דרבנו תם. ושוב זוכה לקבל מכתב מן הקודש פנימה.

הדברים הללו מחוללים מהפך בלבו ובכל חושיו וכמותו ברבים מאוד מבני גילו: ילד בעץ חיים מקבל מכתב של הרבי. חבריו לא זוכים לקבל מכתבים כאלו ולאף אחד אין קשר אישי עם רבי כלשהו והנערים החב"דניקים, או המתקרבים לחב"ד, מקבלים מכתבים בזה אחר זה.

כבנו הצעיר של אבי ומאחר והמעבר שלי לחב"ד הגיע לאחר מעברם של אחיי המבוגרים ר' טוביה ור' עמרם, היה לי קל יותר מול אבי. בגיל 19, כשהתפרק השיעור שלנו בישיבה בעץ חיים, עברתי ללמוד בישיבת תומכי תמימים בלוד.

היה זה ראש הישיבה, הגאון רבי ישראל גרוסמן זצ"ל, שתרם מאוד במסירות רבה לעצב את אישיותי בלימוד ובהנהגה. שנים רבות לאחר לימודי בישיבה זכיתי לעמוד עמו בקשר מיוחד, ובלומדי ב-770 ניהלתי אתו קשרי מכתבים ושלחתי לו מפעם לפעם את ספרי כ"ק אדמו"ר זי"ע. מעניין לציין כי באחת השנים שלחתי אליו מחצר הרבי את ההגדה של הרבי לקראת חג הפסח. בנו רי"ד התארח באותו ליל הסדר אצל האדמו"ר מלעלוב שבאמצע הסדר אמר לו פתאום אביך יושב עכשיו ולומד בהגדה של הרבי. בלימוד החסידות השפיע עליי בעיקר הרה"ח ר' בערל קסלמן. בלומדי אצלו כמעט כל ספר 'דרך מצוותיך' לכ"ק אדמו"ר הצ"צ, הייתי בקי בכל הספר. עד עצם היום הזה, ביכולתי להעיד כי ספר חסידות זה מלווה אותי כל השנים.

במסגרת לימודיי בישיבה כבחור בלוד היה לי חברותא בכל בוקר לפנות בוקר, פנחס גרשוני. היינו לומדים גמרא בעזרת נשים של בית הכנסת. המשפיע ר' שלמה חיים קסלמן נוהג היה להסתובב בלילות בחדרי השינה של הבחורים ובכל מבואותיה של הישיבה כדי לעקוב מקרוב אחר הבחורים וכל הליכותיהם. הוא תפס אותנו 'על חם' ולמרות שהנרטיב של ישיבות 'תומכי תמימים' אינו דוגל בלימוד נגלה לפני התפילה, אמר לנו בעידוד נמרץ: תמשיכו ללמוד.

חברותא נוסף שהיה לי בשעות הלילה המאוחרות, היה עם הת' דאז מרדכי אשכנזי, לימים רבו של כפר חב"ד. למדנו יחד את כל מסכת בכורות שלא למדו בישיבה. הייתי אכן מאוד מיודד עמו. לימים דאגתי בהנהלה הישיבה להעביר החלטה שהוא יהיה משגיח בישיבה בכפר. ראשי הישיבה לא סלחו לי על כך וזכרו את זה לרעתי במשך שנים רבות. הם לא אהבו אותו בלשון המעטה.

נותרו עמי לעד

לסיכום פרק זה של ילדותי ולימודיי בישיבות בארץ רואה אני זכות וחובה לציין כי רבות מספור למדתי מאבי זי"ע ואחי הגאון האדיר רבי יעקב זצ"ל ויבדלו לחיים אחי הרה"ח ר' טובי' ואחי הרה"ח ר' עמרם שליט"א.

עוד יותר ממה שלימדו אותי הם העניקו לי דוגמה חיה ובוהקת בעצם אישיותם והליכותיהם. אבי היה גאון בישרות, סרגל ישר מבלי כל נגיעה ורתיעה. כמותו ובעקבותיו היה גם אחי ר' יעקב, שלא היה ירא מאיש גדול כקטן ופסק פסקי תורה ללא כל חת ובאופן ברור חד וחלק ויראת שמים נסוכה על כל כולו. עליי לצין כי היה בקי באופן מיוחד בפסקי שו"ע הרב וקבע דעת תורה על פיו כאחד הראשונים ממש, בכל פסק שאחרונים חלקו על שו״ע הרב, היה פוסק כשו״ע הרב מאחר, והיה מדקדק במילותיו של אדמו״ר הזקן כמדקדקי המלים בפסקי הרמב״ם.