פרק שלישי – אחת שאלתי

שנות הלימודים בבית חיינו. סיפורים, אנקדוטות וחוויות מכלי ראשון במחיצת הרבי. בואי בקשרי השידוכין עם בחירת לבי בהתערבותו הפעילה של הרבי. הנישואין מעבר לים והיחידויות לפני החתונה ואחריה. התגוררות ארעית ראשונה בכפר חב"ד ובירושלים. הדייר הראשון בשיכון חב"ד בלוד. הצעות העבודה הראשונות, תשובות הרבי וההכרעה הסופית

על האווירה שתשרור בארץ בימי ההכנה לקראת ביאת משיח צדקנו, אומרים חכמינו (סנהדרין צז., סוטה מט:) כי באותה עת ״נערים ילבינו פני זקנים וזקנים יעמדו לפני נערים״. תופעה מעין זו הפכה, בעידן הנוכחי, נפוצה למדיי. ולא רק בקרב הציבור הרחב, שם נאלצים הורים ׳להתנצל׳ בפני ילדיהם כדבר שבשגרה. גם בחצרותיהם של חסידים יראי-שמים ולמדנים, נתפס לעיתים הדור הצעיר (יש שיאמרו: בצדק) כ״מקושר״ וחסידי יותר. מכאן קצרה הדרך להיעדר דרך-ארץ, אפילו זלזול, כלפי הדור הקודם המיוצג נאמנה הן על ידי ההורים והן על ידי הצוות החינוכי.

עם זאת, אפילו היום קשה יהיה למצוא דוגמה לאותו וויכוח נוקב, שהדהד בין עצי ההדר של הפרדס בלוד וסחף את הבאים בשערי ישיבת תומכי תמימים המרכזית: מחד ניצבו חברי ההנהלה הרוחנית; ומן העבר השני – תלמידי התמימים מהשכבה הבוגרת בישיבה הקדושה.

לא על אורך סדרי הלימוד או כמות ההספק הלימודי סער הדיון. לא היו כל חילוקי דעות באשר לדרישות החסידיות או פער בנושאי קבלת עול; הוויכוח התלהט במישור אחר לחלוטין. יוזמה ׳משונה׳ הגו תלמידי-התמימים וכנגדה ניצבה ההנהלה הרוחנית. הרעיון היה לקום ולנסוע ללמוד בבית חיינו, לשתות בצמא דברי אלקים חיים, באור פני מלך- חיים.

איש מאיתנו, תלמידי התמימים בישיבה אז, לא שיער כי יבואו ימים בהם שנת ה״קבוצה״ (במלעיל ובצ׳ סגולה) תיחשב חלק אינטגרלי ממסלול הלימודים של ישיבות תומכי תמימים בארה״ק. הדברים היו מופרכים אז, כאשר הבחורים מהכיתה הגבוהה החלו להשתעשע ברצינות ברעיון של נסיעה ושהות בת שנה תמימה אצל הרבי.

הוויכוח

הנהלת הישיבה הזדעקה: בעיניהם, הרעיון היה מופרך מיסודו. ראשית, המשמעות התפרשה כהתפרקות של המסגרת הלימודית ושל הליך החינוך החסידי. אולם יותר מכך חששו כי עזיבת טובי הבחורים המבוגרים, שהיו עמודי התווך בישיבה, עלולה לגרום לטלטלה עזה בישיבה עד כדי פירוקה.

אחד המיוחדים בחבורה היה הת׳ (ולימים הגה״ח רבי) אלימלך צוויבל (ז״ל). בן לחסידי באבוב שאביו ראה בתומכי-תמימים מקום-תורה שמלבד לימודים ברמה גבוהה דואג גם ללחם לאכול ומיטה לישון. באותם ימים הדוחק והעוני היו כה מצויים, עד כי די היה בעובדה זו כדי לשכנע את טובי המשפחות לשגר את טובי בניהם לתומכי תמימים. ואכן, בעיניי מיילך (כפי שכינינו אותו בחיבה) נחשב בחיר התלמידים: למדן מופלג ובר-אוריין, חריף ובקי, בעל נגלה וחסידות שהכול הכירו בו כמי שיראתו קודמת לחכמתו, סמל ומופת להנהגה חסידית עדינה וטהורה. למיטב זכרוני הוא היה ׳בעל היוזמה׳ ובכל אופן הוא זה שניצב בראש-החץ של מובילי יוזמת הנהגת ה״קבוצה״.

את דעת ההנהלה, ייצג נאמנה המשפיע ר׳ שלמה חיים קסלמן, מי שעל פיו יישק כל דבר בישיבה – בייחוד בנושאי ׳טאבו׳ הקשורים למרקם ההתקשרות של ׳תמימים׳ אל הרבי. רש״ח היה נסער. הוא התנגד נחרצות לחשיבה הנועזת בה זיהה, כאמור לעיל, סכנה ואיום הן על הישיבה והן על הצביון החינוכי. המתח גאה, הנושא עלה בכל התוועדות וכיד ה׳ הטובה עליו היה ר׳ שלמה חיים מתיר חרצובות לשונו, תוקף את הרעיון ומאלף את תלמידיו מוסר.

כאשר הוויכוח החריף והנושא סירב לרדת מסדר היום, כתב רש״ח דו״ח לרבי. והנה, ביום מן הימים הגיעה איגרת תשובה. זכורה לי ההתרגשות בה כינס המשפיע את התמימים בעודנו תמהים: לא מועד היום ולא שבת, לשמחה מה זו עושה? וברגע שהשתרר הס, הוציא מכיס מעילו העליון את האיגרת והקריא בהטעמה את תוכנה כאשר, כפי שמסתבר, הרבי הביע תמיכה בהנהלה ובהיררכיה המחייבת של הישיבה, הוא סומך על שיקול דעתם ובהתאם לדעתו מאז ומתמיד – ודאי שההנהלה חייבת לפעול על פי טובת הישיבה. האיגרת ״פרנסה״ עוד התוועדויות נוספות של המשפיע. באחת מהן, כטוב ליבו, התעכב ר׳ שלמה חיים על התואר ״רב פעלים״ אותו הקדים הרבי לשמו בראש האיגרת והתבטא בצחות: ״הרבי יודע היטב עם מי יש לי פה עסק, את טיב ׳הסחורה׳ עמה אני נאלץ להתמודד. אז אני בהחלט ׳רב פעלים׳״.

אתערותא דלעילא

מה שהרש״ח לא הקריא בקול רם היתה שורה מהאיגרת שבה הרבי הפיג את החשש שמא עזיבת קבוצה נבחרת של תמימים מבוגרים תזיק למבנה הישיבה. ביחס לכך כתב הרבי אל ההנהלה הרוחנית, שבמידה וזו תהיה הבעיה ניתן לשלוח במקביל תלמידים טובים מארה״ב, שיבואו לחזק את הישיבה בלוד וכך יצאו כל הצדדים נשכרים. התמימים, בחושיהם המחודדים, הצליחו להתוודע לשורות אלו וראו בכך רמז לשביעות רצון קודשו של הרבי מיוזמתם.

כך או כך, ידועה אימרת-הכנף החסידית ש״על תאווה לא שואלים שאלות״. תשוקת התמימים ללמוד בצילא דמהימנותא – לא ידעה מנוח; הם התייצבו אחרי יוזמתם בתוקף והשיבו למשפיע בדרך-ארץ כי אמנם הוא זכה לתשובה אך הדברים אינם ממוענים אליהם, שכן לדידם כלל לא עלתה שאלה על הפרק, הספק לא קינן בהם מלכתחילה והעניין לא ניצב לדיון מבחינתם: אחת ביקשה נפשם, לזכות לחזות בנועם השם ולבקר בהיכלו של נשיא הדור. ומשאלתם הנחרצת ניצחה.

וכשהפור נפל, גם הצד השני של המטבע לא איחר לבוא: מקביל להתארגנותה של קבוצת התלמידים מארץ הקודש אל 770, נשלחה קבוצת תמימים מובחרים, מארה״ב אל הישיבה בלוד. גם קבוצה זו מנתה בחורים מבוגרים, בני גילם של עמיתיהם שהפליגו לחו״ל; כולם ׳עובדים׳ השקועים בד׳ אמות של לימוד, חסידישקייט והלכה. כולם העניקו דוגמה חיה בהליכותיהם והתקשרותם החסידית לנו, תלמידי הישיבה. זכורים לי מבין חברי אותה קבוצה התמימים איצ׳ה מאיר גוראריה, אברהמס, יוסף זלמנוב, רפפורט ועוד רבים וטובים.

ניתן אפוא לסכם ולומר כי יוזמת ה׳קבוצה׳ באה לעולם אחר מידה גדושה מאוד של אתערותא דלתתא בה נמהלה גם ״אתערותא דלעילא״. כך נולדה ה״קבוצה״ הראשונה ויצאה לדרך.

הצבא

הבחורים אמנם העמידו את הישיבה בפני עובדה מוגמרת ולכולם היה ברור שבאלול תשכ״א עתידה הקבוצה הראשונה לצאת לדרך. ואולם, היתה גם צלע שלישית במשוואה – שגם לה יש מה לומר בנושא הנידון: צה״ל.

׳חוק שירות ביטחון׳ מחייב כל צעיר ישראלי להתגייס לשירות צבאי. אמנם, זהו חוק שידע תהפוכות ושינויים רבים במרוצת השנים – ועד עצם היום הזה מתגוששת הנציגות החרדית בכנסת בניסיונות להסדיר בו את זכות לימודם של מי שתורתם אומנותם; אך על נקודה אחת אין חולק: את האפשרות לדחיית שירות נתן הצבא אך ורק לתלמידים השומרים על מסגרת לימודית בישיבה מוכרת. אפשרות שצעיר המוגדר כמי שתורתו אומנותו, יצא ללימודים בחוץ-לארץ – הייתה מופרכת לחלוטין. בקשות למתן היתר יציאה (לתקופה ממושכת) לצעירים לפני מילוי שירותם הצבאי, נדחו על הסף. משטרת הגבולות לא אפשרה לצאת לחוץ לארץ ללא ״היתר יציאה״ מהצבא. כשפנו הבחורים לבקש את רשות הצבא לנסיעתם, העזו לבקש היתר לשלושה חודשים – ומה מרה היתה אכזבתם כשהצבא אישר אך ורק יציאה לחודש אחד. תחילה, כמעט ׳נשברו׳ וחזרו בהם מהכוונה לנסוע. אולם לבסוף החליטו בכל זאת לנסוע ושוב היתה ״סייעתא דשמיא״ מיוחדת, כאשר תוך כדי שהותם בארצות הברית הצליחה שתדלנות נמרצת של טובי עסקני ליובאוויטש והושגה הארכה ראשונה לשלושה חודשים ואחריה הארכה נוספת לעוד שלושה חודשים. כך זכו תלמידי ה״קבוצה״ הראשונה לשהות בבית חיינו פרק זמן משמעותי של חצי שנה.

בשנה שלאחר מכן היו אלו חבריי ואנוכי בכיתה הבוגרת. ההנהלה לא הביעה התנגדות ונסיעתנו לא היתה מוטלת בספק. לעומת זאת, שלטונות הצבא ביקשו להבהיר כי ההיתר שניתן בשנה שעברה היה חד פעמי וסירבו להעניק היתרי-יציאה אף לא לשלושה חודשים. כך יצא שבאלול תשכ״ב היחידים שיצאו ל״קבוצה״ היו מחזיקי תעודת ׳פטור׳ שבינינו. ברבות השנים ועם הזמן, נשאה פרי השתדלותם הנמרצת של ידידיי העסקנים הנמרצים ר׳ שליימקע מיידנצ׳יק ז״ל ויבדלחט״א ר׳ מנחם לרר והצבא הואיל במשך שנים רבות להתיר בצורה מסודרת את יציאתם של בחורי-חב״ד לשנת ״קבוצה״.

ההתייחסות מבית

הייתי בר מזל, באמתחתי היה ׳פטור׳ משירות צבאי (שיבוטל לימים, אחר פרוץ מלחמת יום הכיפורים, עת בה נוצר מחסור חמור בכוח-אדם ושלטונות הצבא זימנו את כל בעלי ה׳פטור׳ לבחינה מחודשת של אפשרות גיוסם לצבא).

שמא תאמרו: עם רשות מהנהלת הישיבה; כשבאמתחתי ׳פטור׳ משירות צבאי – סרו אפוא כל המניעות שעמדו בדרכי להגשמת השאיפה הכה מיוחדת של נסיעה ללימודים אצל הרבי? לא כל כך פשוט. אמנם, שלישי הייתי בין בני המשפחה שהתקרבו לאורחותיה ודרכה של ליובאוויטש. ובכל זאת, יציאה לחוץ לארץ לשם לימוד תורה? התוכלו לשער עד כמה משונה הרעיון כאשר מדובר על נער-צעיר שמשפחתו מצביעה עליו בגאון כדור שביעי בארץ הקודש; משפחה שראשיה חירפו נפשם על קניין הארץ.

בין הנהרות המתוארים בתחילת ספר בראשית, יש גם את הנהר ״הסובב את כל ארץ החווילה אשר שם הזהב, וזהב הארץ ההיא טוב״. דרשו על כך חז״ל (בראשית רבה טז, ב) ״אשר שם הזהב – אלו דברי תורה, שהן נחמדין מזהב ומפז רב. וזהב הארץ ההיא טוב – מלמד שאין תורה כתורת ארץ ישראל, ולא חכמה כחכמת ארץ ישראל״. ועל חמדת ״זהב״ מופלא זה חירפו אבות משפחתי את נפשם, נטשו ״אלפי זהב וכסף״ גשמיים בכדי לדלות את הזהב הרוחני אותו ידעו להעריך.

והנה, בא הילד הביתה מישיבת תומכי תמימים ובראשו ״שגעון״: הוא משתוקק לנסוע ללמוד תורה … בברוקלין אשר בניו יורק. התוכלו להבין עד כמה מופרכת ובלתי נתפסת היתה הצעה זו, עבור אבי מורי ז״ל?

למעשה, זו היתה בעיניו הזדמנות להוכיח אותי על כברת הדרך הארוכה שגמעתי מאז דבקה נפשי בשיטת חב״ד. הפריע לו כאשר כבר בגיל צעיר מאוד החלפתי את נוסח התפילה מזה שבו שפכו אבותיי את צקון-לבם בפני בוראם. ואגב, דומני כי חליפת המכתבים הראשונה שלי עם הרבי היתה סביב נושא מהותי זה כאשר הבעתי את התחבטויותיי באשר להחלפת נוסח התפילה שהוא נושא מהותי ורב משמעות. לא קל היה לאבי להבחין כיצד אחיי ואני מאמצים שלל מנהגים, כה שונים ולעיתים אף מנוגדים למנהגי אבות. אני נזכר ב״פנקס״ המנהגים שהיה באמתחתנו ובו ליקטנו ורשמנו מנהגים רבים לזמנים שונים (לא היה לנו אז את ׳ספר המנהגים׳) והוא הלך והתעבה, מוכיח עד כמה אנחנו משנים את דרכינו בפרטים שונים אשר ״לא שיערום אבותינו״.

למשוואה יש להוסיף את פעילותנו הנמרצת ב״הפצת המעיינות״, ישיבות הערב, המעורבות בשכנוע תלמידים רבים וטובים לישיבות תומכי תמימים – והנה על כל אלו ׳צרה׳ חדשה. יוסל הצעיר, במקום לחשוב על פרק ״האיש מקדש״ (כמו אחיי שכבר היו נשואים בגיל זה) מביע שאיפה לנסוע ללמוד ״הרחק מעבר לתחום שבת״ – לארצות הברית.

נקל לשער אפוא את גודל ההפתעה עבור אבי, כשחלקתי עמו את נושא הנסיעה ל״קבוצה״. לא היתה לי ברירה אלא להמעיט בחשיבות העניין, לתאר זאת כנסיעה קצרה בכדי להתקבל ליחידות ולשמוע ׳חסידות׳ מהרבי במשך ״חודש תשרי ועוד קצת״. מי שמאוד עודד ודירבן אותי בהכנותיי לקראת הנסיעה, היה ראש הישיבה הרה״ג ר׳ ישראל גרוסמן שמצד אחד היה מעורה בנעשה בישיבה ומאידך נחשב בין נשואי הפנים בשכונת ׳בית ישראל׳. הוא הכיר בי כי מגמתי בקודש יסודה ושאיפתי כנה ותואמת את התוכן הפנימי של ההתקשרות לרבי. מול התנגדות אבי, זכיתי לעידוד והמרצה מצידו של ר׳ ישראל.

אולם בכך לא תם חלקו וסיועו של הרב גרוסמן. ביודעו כי לא אהין לפנות לאבי לבקש עזרה כספית לצורכי הנסיעה, הוא פנה לר׳ מנחם פורוש וביקשו לתת לי הלוואה עבור הנסיעה. אגרתי מאז פרוטה לפרוטה ובכל הזדמנות הייתי שולח סכומי כסף לרב פורוש עד שסילקתי את החוב במלואו.

מה שלבסוף סלל את הדרך וסייע לאבי לעכל את עובדת נסיעתי, היה הודעתו של אחי ר׳ טוביה (שהיה אז כבר אברך צעיר) על החלטתו לנסוע – לראשונה בחייו – אל הרבי לחגי תשרי תשכ״ג. בכך, קיבלה הנסיעה גוון ׳מיושב׳, הוריי ענו אמן בעל כורחם והוכשרה הדרך אל המסע המיוחל.

שהחיינו

כ״ו אלול תשכ״ב. זה היום בו זכינו, אחי ר׳ טוביה ואנוכי, להציג לראשונה את כף רגלינו על מפתן בית המדרש של הרבי, בשדרות ״איסטערן פארקוויי״ מספר 770. הנסיעה לארה״ב היתה במטוס אל-על שהוחכר ע״י אגודת חסידי חב״ד עבור קבוצת הנוסעים לרבי. את הצ׳ארטר (כפי שכונו קבוצות-מאורגנות אלו) ליוותה בשירה וריקודים קבוצת חסידים מכפר חב״ד ועד מפתן המטוס הקטן שעשה את דרכו לארצות הברית עם חניית ביניים בצרפת. בהגיענו לפאריז הופתענו לזהות קבוצת חסידים גדולה, שהגיעה אף היא לשמוח בשמחתנו וללוות אותנו בנסיעה אל הרבי. אמנם, הם לא יכלו להתקרב אל המטוס עצמו אבל הריקוד איחד אותנו עמם – משני צידי חלונות זכוכית גדולות שחצצו בינינו. בשדה התעופה בניו יורק שוב התקבלנו על ידי קבוצת חסידים, שהכניסו אותנו אל האווירה וקיבלו את פנינו במעגלי ריקוד סוערים.

מן המטוס נסענו היישר ל-770. תשומת הלב לה זכינו מצד חסידים לאורך הדרך הארוכה התגמדה לחלוטין מול מחווה מיוחדת שציפתה לנו: הסתבר שהרבי איחר את יציאתו לתפילת ערבית, המתין בחדרו ורק אחרי שהגענו בשעת לילה מאוחרת הוא יצא לתפילה.

מיהרנו לתפוס מקום בין המוני החסידים שגדשו את בית הכנסת ותלינו עינינו בציפייה דרוכה לקראת כניסתו של הרבי.

אושר גדול הציף אותנו למראה דמותו התמירה והמלכותית של הרבי, עת הופיע על מפתן ה״זאל הקטן״ ותפס את מקומו הקבוע. את פני קודשו ותואר זיו פניו ראינו עד אז רק בתמונות שונות ׳שחור לבן׳, שאיכותן לא שוותה ולא דמתה לאור פני מלך חיים. רגעים אלו צרובים בתודעתי עד עצם היום הזה. הרבי, סביבו נסבו חיינו לאורך תקופה ארוכה ומשמעותית; ממנו זכינו להתייחסות אבהית, לאיגרות ומענות קודש והתוויית דרך בעבודת השם ובכל המישורים – ניצב ממש כאן נגד עינינו! צמרמורת עזה חולפת בי עד היום כשאני נזכר ברגעים נוראי-הוד אלו.

בחצרות קודש

עם הגיענו ל-770, עוד טרם החלה תפילת ערבית, אחד מהחסידים שקיבל את פנינו בשדה התעופה, ר׳ מאיר הארליג, נכנס אל חדר המזכירות כדי לעדכן על הגעת האורחים. הוא ׳סחב׳ איתו למזכירות את אחי ר׳ טוביה, ששמו הטוב נישא לפניו ונחשב כ״מטאור״ חב״די ומראשי עסקני צאגו״ח בירושלים. כמובן, נשרכתי אף אני עמהם. המזכיר ר׳ לייבל גרונר האיר לנו פנים ובאופן ספונטאני הציע לנו להתארח בביתו. אחי ר׳ טוביה אכן נשאר להתארח בבית משפחת גרונר ברחוב פרזידנט, בין השדרות סקנקטדי ויוטיקה – אכסניה בה המשיך להתארח מאז במשך שנים רבות בהגיעו לבית חיינו. לעומת זאת אני הייתי שם בימים הראשונים עד שהצלחתי למצוא מקום שינה בדירה ששכנה מעל למטבח הישיבה, ברחוב איסטערן-פארקוויי 676. את המיטה ״ירשתי״ מהת׳ (ר׳) אלי ליפסקר שהתחתן באותם ימים והעביר לי את נחלתו. למרות שבישיבה כולה למדו אז רק שישה-שבעה מניינים של תמימים-מבוגרים מכל העולם, ובכל זאת, גם באותם ימים היה קשה מאוד למצוא ׳פינה׳ קבועה למגורים וגם כאן היתה לי סייעתא דשמיא. עם הגעתנו נסחפנו אל תוך האווירה והאטמוספרה השונה ומיוחדת של ״תשרי אצל הרבי״. גם אם אנסה, לא אצליח לתאר את כל שרשרת החוויות, האישיות והכלליות, הזכורות לי מחודש תשרי והשנתיים הנוספים בהם זכיתי להישאר בצילא דמהימנותא. אולם פטור בלא כלום אי אפשר, אציין אי-אלו שביבי-אור ואנקדוטות מאוצר המנוצר עמי מאותם ימים – ובעיקר ממאורעות תשרי תשכ״ג, ימיי הראשונים בצילא דמהימנותא אשר השפיעו עלי מאוד.

כאמור, הגעתי כחלק מה״קבוצה״ והתקבלתי כתלמיד מן המניין בישיבה. הלימודים בישיבה לא התקיימו כסדרן בחודש החגים: הכל נסב סביב שעון בית חיינו וההתנהלות כולה היתה אך ורק סביב הרבי.

יומיים אחרי שהגענו, בליל שישי כ״ח אלול תשכ״ב, זכיתי להשתתף לראשונה בהתוועדות של הרבי – שהוגדרה גם כ״קבלת פנים״ לאורחים שהגיעו לחודש החגים. הרבי התייחס בלבביות מיוחדת לאורחים. בין היתר דיבר על מאמר חז״ל ״גדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני שכינה״ והזכות המיוחדת של ״בעלי-בתים״ בשכונת קראון הייטס הזוכים לארח את החסידים הבאים מכל קצות תבל. זכורה לי החוויה הרוחנית המטלטלת של כתיבת ומסירת הפ״נ לרבי בערב ראש השנה ומעמד הפ״נ הכללי, לאחריו נסענו לאוהל הק׳ וזכינו לראות גם את הרבי בהשתטחותו המופלאה על הציון של חותנו כ״ק אדמו״ר הריי״צ. באותם ימים עדיין לא נבנה הקיתון המיוחד שהוקם אחר-כך עבור הרבי והיתה לנו הזכות להתבונן בעבודת הקודש של נשיא הדור המזכיר על הציון מאות רבות של פ״נים שהגיעו מכל רחבי העולם.

ראש השנה הראשון בליובאוויטש

הערב ירד, ועל היקום התחדשה שנה חדשה: תשכ״ג. זכור לא אשכח את הדוחק העצום ששרר בעת תפילות ראש- השנה עם הרבי. בתוך ״גוש אדם חסידי מוצק״ זה, שמילא את 770 עד אפס מקום, חוויתי חוויה רוחנית בלתי ניתנת לתיאור. כתלמיד בתומכי-תמימים בארץ הקודש – התרגשנו מכל מאמר ושיחה של הרבי. חיינו כמיטב יכולתנו את התכנים והשמחה החסידית הקורנת שבאה מבית חיינו והגיעה עד אלינו. אך פתאום אתה מתפלל עם הרבי ונחשף לדבקות בלתי רגילה של ״איש האלוקים״, שומע אותו מתייפח בדמעות בעת אמירת ההפטרה, מתעלה לשחקים עילאיים של שמחה כשהרבי מעודד ניגון – ושלא לדבר על רגע השיא מבחינתי, בפסוקי תקיעות השופר ובמהלך התקיעות עצמן. זכיתי לעמוד באותם רגעים סמוך מאוד למקום עמידתו של הרבי ואני תפילה כי הדקות הללו וההתעוררות האדירה שזכיתי לחוש אז בכל רמ״ח ושס״ה – לעולם לא ימושו מזיכרוני. בתום תפילת היום הראשון של ראש השנה, נדחקתי בין התמימים שליוו את הרבי עת נכנס לחדרו. כעבור דקות לא ארוכות הגיעה למקום אמו, הרבנית חנה ע״ה, שנכנסה אל ״גן עדן העליון״, שם שהתה מספר דקות עד שיצאה משם בדרכה הביתה – מלווה בבנה, הרבי, שחלק לה כבוד בלתי-מצוי וליווה אותה עד מחוץ למפתן בית חיינו. שם, המתין כשהוא מלווה אותה במבטו הק׳ עת פסעה בצעדים מדודים על ״איסטערן-פארקוויי״ עד שפנתה לשדרת קינגסטון בואכה רח׳ פרזינדט מקום מגוריה. כל העניין היה עבורי מחזה מיוחד ונורא הוד.

בערוב היום הראשון של ראש השנה, התקבצנו והסתדרנו מול 770 בכדי לצאת יחד לאמירת ׳תשליך׳ באגם שבטבורו של הגן הבוטני, מרחק כעשרים דקות הליכה. הרבי יצא מחדרו בצעדים נמרצים ויצא לדרך, כשמאחוריו תהלוכה מופתית ושירה אדירה סוחפת ושוטפת את רשות הרבים. היה זה מחזה מרשים ומיוחד. באותם ימים, השכונה היהודית השתרעה על פני האופק כולו – והמוני יהודים מסגנונות שונים ועדות שונות נכחו בשדרה, מביטים בהשתאות במראה החגיגי. יכולת לחוש אז כיצד אווירת חג מרוממת ממלאת וכובשת את היקום כולו.

הגיעה עת ההתוועדות ביום השני של ראש השנה. הפעם, אימת יום הדין נסוכה על פני הקודש ובחלל הגדול שררה אווירה מקודשת של רצינות-עילאית. ובעיצומה של ההתוועדות, ניתן האות והחסידים קמו על רגליהם ופצחו בשירת ״ניגון הכנה״. חשתי כמו ״מכת חשמל״ רוחני: בפעם הראשונה זכיתי לשמוע באופן ישיר ׳דברי אלוקים חיים׳, מאמר חסידות מהרבי, דיבור המתחיל ״יבחר לנו את נחלתנו״. התוועדות זו הסתיימה בברכת המזון, תפילת ערבית, הבדלה וחלוקת ״כוס של ברכה״. אני זוכר שצפו ועלו בי מילות תפילת ר״ה ״וכל באי עולם יעברון לפניך כבני מרון״ עת בה זכיתי להימנות בין המוני החסידים העוברים ׳כבני מרון׳ לקבלת יין מכוס של ברכה כשבחלל שוררת שמחה אדירה ושירה המתמשכת לאורך שעות, זוכה מעת לעת לעידודו המיוחד והנמרץ של הרבי.

היחידות הראשונה

חלפו ימי ראש השנה ודומה כי 48 השעות האינטנסיביות על שלל חוויותיהן הכניסו אותי לעניינים – חשתי כמו ״בן בית״. בדיעבד אני חושב שהיתה זו תחושת שייכות רבת עוצמה שקלטה את החסידים והתמימים באופן כל כך מוחשי שיכולת להרגיש כאילו לא זה מקרוב באת: כאן היית תמיד ולכאן אתה שייך. והנה, הסדר בליובאוויטש היה שבעשרת ימי תשובה ניתנת זכות לאורחים להתקבל ליחידות. קיבלתי תור ליחידות ופניתי להקדיש את כל כוחות הנפש להכנות לקראת הכניסה למפגש האישי הראשון שלי עם הרבי. את הרגעים הספורים שבהם זכיתי לשהות בקודש פנימה ״אנא ומלכא בלחודוהי״ – אי אפשר לתאר במילים. אלו רגעים שבהם הכל מסביב נמוג. לא תזכור את צבע הריהוט או כריכות הספרים הגודשים את החדר. לא תוכל אפילו לספר האם נורת החשמל דלקה או לא… הכל בטל ומבוטל זה רק דמותו הקדושה ומאירה של הרבי המביט ו״סורק״ אותך ואתה חש כיצד אישיותך על כל מכמניה, פרושה כספר הפתוח.

בפתק שמסרתי לרבי, הזכרתי את העובדה שבאתי ללמוד בישיבה (במסגרת ה״קבוצה״) והרבי בירכני במילים חמות, בהצלחה בלימודים בנגלה ובחסידות. הדבר היחיד שהיה ׳יוצא דופן׳ ברגעי היחידות – היה כאשר הרבי העלה את שמו של אחי ר׳ עמרם שיחי׳ וכמו ״קבל״ על כך שהוא נהג לכתוב אל הרבי לעיתים תכופות אך לאחרונה חדל. הרבי שאל האם אני יודע מה הסיבה לכך והשבתי בשלילה. מיותר לציין כי מיד אחרי שיצאתי מהיחידות כתבתי על כך לאחי, מתוך תחושה שרק לשם כך הרבי ׳שיתף׳ אותי בעניין. האורחים נהגו אז להיכנס שוב ליחידות לפני שובם הביתה אולם אני, שהגעתי על מנת להישאר, לא ביקשתי תור נוסף בתשרי והיחידות הבאה אליה זכיתי להיכנס היתה לקראת יום הולדתי (ה׳ אייר תשכ״ג) כמנהג אנ״ש והתמימים להיכנס לרבי ליחידות בסמוך ליום ההולדת.

יום הכיפורים

לא אחדש אם אעיד גם אני, שסדר היום בתשרי אצל הרבי – אין דומה לו. הקצב והרצף של ההתרחשויות אינו מותיר אף אחד אדיש. עוד לא חלפה אווירת ימי ראש השנה, צום גדליה, ההכנות ליחידות והיחידות – ומצאתי עצמי בערב שבת שובה. חשנו טפחיים מעל לטבע ואני זוכר שהביטוי הגשמי לכך היה עבורי כאשר בגשם זלעפות של יום שישי ערב שבת-שובה הרבי נסע אל האוהל הק׳ והנה במפתיע – או שלא במפתיע – בכל משך שהותו של הרבי ב״פעלד״ התפזרו העבים והגשם חדל לחלוטין…

בין שבת-שובה ליום הכיפורים היה רק יום ׳חול׳ אחד שכל כולו הוקדש ע״י נשיא הדור לצאן מרעיתו. החל ממנהג ה׳כפרות׳ באשמורת הבוקר, חלוקת לעקח להמוני יהודים שצבאו על המפתן בשאיפה להתברך ב׳חתימה וגמר חתימה טובה׳; האצלת ברכה לקהל החסידים ומאוחר יותר מעמד ״ברכת התמימים״ לבניו יקיריו, תלמידי התמימים: ברכה שנאמרה בחמימות מיוחדת ובה כל מילה חדרה ללב וכמו ״תובעת״ ודורשת מכל אחד ואחד שזכה להיות שם: היה יהודי טוב יותר, חסיד מסור ומקושר יותר לרבי. הברכות הלבביות יוצאות מפי קודשו של הרבי, ואתה חש רצון עז להשיב כמים הפנים אל הפנים בהנהגה חסידית מוקפדת, לגרום נחת רוח לרבי בכל הליכותיך. ובתחושה זו אתה ניגש ליום הכיפורים.

והיום הקדוש עצמו – לו יכולתי, הייתי שב וחווה כל רגע וכל שנייה של ה״מעת לעת״ וקצרה היריעה מהכיל את עוצמתן העילאית. וכאשר הסתיים ה״מארש נפוליאון״, ברגעי השמחה האדירה במהלכן הרבי טרח ועלה על כסאו תוך כדי עידוד השירה לעוצמות שכמותן מעולם לא חווינו קודם לכן, עברה בי התחושה כי ממש כמו בבית המקדש, גם כאן כאילו לשון של זהורית הפכה צחורה כשלג; הרגשנו במוחש כיצד נשיא הדור בתפילותיו ועבודתו בקודש פעל את הכפרה ושנה טובה ומתוקה לכלל ישראל בכל העולם כולו.

ושמחת בחגיך

המושג ׳לחיות עם הזמן׳ – חי ומוחשי אצל הרבי. אין אף שביב-שנייה ללא תוכן ומהות והרצף נמרץ וסוחף. אך מסתיים צום יום הכיפורים, פונה הרבי לקהל הגדול וקורא: ״גוט יום טוב!״ וכהרף עין מתחלפת האווירה. אדרנלין זורם בעוצמה ואת רצינות ו׳תוגת׳ הימים הנוראים כובשת בבת אחת ׳שמחה פורצת גדר׳ המתחילה בשירת ״ושמחת בחגיך״ מפי כל.

יום טוב ראשון של סוכות חל בליל שבת, מותיר אותנו עם ארבעה ימים אינטנסיביים בהם השכונה כולה מתכוננת לימי השמחה.

הנה דוגמה להמחשת הזכות להיות תמים בבית חיינו: היתה זו שעת בוקר מוקדמת, אני יושב ולומד במקומי הרגיל בזאל כשבפתח נראתה דמותו התמירה של המזכיר הרב חודוקוב. הוא מבחין בי ומסמן כי אתלווה אליו אל משרדו, הקיתון-הצר והשוקק-חיים בקצה מסדרון הקומה הראשונה של סעוון-סעוונטי. שם, הוא מספר שזה עתה הרבי סיים לבדוק את ה״הדסים״ שהגיעו אולם כשרותם והידורם אינם לשביעות רצון קודשו. לכן, הוא שואל אם אסכים לנסוע לבית מסחר ב״איסט-סייד״, אל יהודי בשם פישמן – בכדי לבחור עבור הרבי הדסים מהודרים, כדבעי למהווי.

שמחתי על הזכות הנדירה שנפלה בחלקי ומיד נטלתי על עצמי את השליחות. חזרתי כעבור מספר שעות כשבאמתחתי 40 הדסים מובחרים ומשובחים. והנה לשמחתי הגדולה, אחרי שהרבי בחר מתוכם את ההדסים שבהם חפץ, קרא לי הרב חודוקוב והעניק לי הדס מאלו שנותרו – אות הוקרה למעורבותי ומאמציי בבחירת ההדסים. נקל לשער את ה״ושמחת״ שלי, בהכנותיי לקראת החג.

ואת זאת עליי לומר: בעשרים שנות חיי עד אז, חוויתי ״ושמחת בחגיך״ שמחים מאוד בירושלים וגלילותיה, אך מאום לא השתווה אל השמחה הרצופה, שבעה ימים ולילות של סוכות עם הרבי. לא בכדי, המילים המסיימות את הפסוק המפורסם (ויקרא כג) המצווה על ארבעת המינים ״ולקחתם לכם בריום הראשון פרי עץ הדר״ וגו׳ מסתיים במילים: ״ושמחתם לפני ה׳ אלקיכם שבעת ימים״. הרגשתי אז כיצד אצל הרבי הדברים אינם רק בבחינת ״אם למקרא״; קריאת התורה מיושמת באופן המוחשי ביותר. בבוקרו של יו״ט שני (הראשון חל בשבת) תפסתי את מקומי בתור לקבלת ד׳ מינים וזכיתי לברך על הסט של הרבי – ומשם ואילך רצף בלתי ניתן לתיאור של ״ושמחתם לפני ה׳ אלקיכם שבעת ימים״. תפילות החג, התוועדויות ושיחות קודש, לילות ׳לבנים׳ בשמחת בית השואבה ואוצרות-שמחה הממלאים את מטעני הנפש באווירה טהורה ומרוממת. ואם אצל חסידים ותיקים כך, אצלי הדברים היו חדים ומחודדים עשרות מונים – כאשר חוויתי אותם ״פעם ראשונה״. כל פרט היה בעיני ״כחדשים ממש״. דליתי ״רוח הקודש״ ממעייני הישועה ולא הפסקתי להתפעל מהעוצמות הבלתי מצויות של האנרגיה החסידית שעליה ניצח הרבי לאורך כל ימי חג הסוכות, הושענא רבה ושיא השיאים: שמחת תורה – אותם חמישים שעות של לבה גועשת, שמחה-מזוקקת בעוצמה שמי שלא ראה אותה בהחלט ״לא ראה שמחה מימיו״.

בנוהג של אותם ימים (בין תשי״ז ותשכ״ד) היה הרבי יוצא בעלות-השחר שבין שמיני- עצרת ושמחת תורה למעמד נורא הוד בו כל אברך או ׳תמים׳ המתחייב להוסיף בלימודו, בנגלה ובפרט בחסידות, זוכה לקבל ברכה אישית בצירוף ׳לחיים׳ מידו הקדושה. יש לציין כי התרחשות מפעימה זו נוספה למכלול העל-טבעי של רצף-התרחשויות שאפילו צעירים ובני תשחורת יתקשו לעמוד בו: שמונה ימים רצופים כפול עשרים-וארבע שעות של ׳זמן שמחתנו׳; אחרי שעות בהן היה ״מפזז ומכרכר לפני השם״ ולכבודה של תורה, בהקפות שאף הן באו אחר התוועדות שארכה שעות רבות.

אחרי כל זה – בשעת דמדומי זריחה, כמדומני אחרי חמש בבוקר – הרבי יצא רענן ונמרץ, התייצב על בימת ההתוועדויות וניהל סוג של ״משא ומתן״ עם חסידיו וילדיו אודות הוספה בלימוד בשקידה ובהתמדה, תוך חלוקת ׳לחיים׳ ומתן תשומת לב מאירה ולבבית לכל אחד ואחד. ובשיא המעמד המרטיט, הושלך הס והרבי לימד ניגון חדש. בשנה שלנו, היה זה הניגון ״סטאוו יא פיטו״.

לו הייתי סופר או משורר, פרק שלם יכולתי להקדיש לאותם רגעי אשמורת שבהם הצטופפנו בדומיה והרבי אחוז שרעפים ושר בדבקות ניגון געגועים איטי זה. המילים לא היו בלשון הקודש או אידיש – ואני לא הבנתי כלום. הסתבר שכך גם שאר הנוכחים – כי הרבי חזר שוב ושוב על הניגון עד שאחדים בקהל ״תפסו״ אותו ואז הרבי הסביר את התוכן, אותו ישוב ויבאר בהתוועדות של יום המחרת במשך כמה וכמה שיחות! מיותר לציין כי לניגון זה יש לי חיבה מיוחדת עד היום.

מספר חודשים לאחר מכן, בעיצומו של חורף תשכ״ג, הוציאה מערכת ׳ניח״ח׳ את התקליט החמישי ובו שר אחד מבעלי המנגנים את ״סטאוו יא פיטו״. יודעי דבר סיפרו לנו אז, שהרבי הביע באוזני מנהל ניח״ח ר׳ שמואל זלמנוב את שביעות רצונו מהביצוע בתקליט.

רגע מכונן: 'חייל אהיה'

באותו חול המועד, נחקקה בי ההשתוקקות להיות ״דעם רבי׳נס א סולדאט״ – חייל בשירות הרבי. היה זה במהלך ״הוועידה העולמית של צעירי אגודת חב״ד״, כנס שנתי שהרבי יזם (בשנת תשט״ו) בה מצד אחד נערכת ׳קבלת פנים׳ רשמית לאורחים ומצד שני נציגים (אורחים) ממקומות שונים בעולם התייצבו בכדי לדווח על הנעשה והנשמע במחוזות שליחותם, בנקודות שונות של ״הפצת המעיינות״ על פני הגלובוס. הוועידה מתכנסת, כמובן, ב-770 וידענו כי הרבי מעוניין שתהיה השתתפות גדולה ככל שאפשר. שורה של חסידים נשואי פנים תפסה את מקומה בשולחן המזרח. ישבתי והקשבתי בדרך ארץ, אך אט אט נסחפתי בתכנים שהושמעו אז: לראשונה, התרשמתי מהיקף העוצמה החב״דית בעולם. שוו בנפשכם – נער ש״עשייה ציבורית״ לא היתה זרה עבורי; גדלתי בבית שנשם עסקנות ציבורית, נכד של עסקן ציבורי ראשון במעלה שפועלו חבק ארצות ומחוזות רבים. ובכל זאת, הגבולות המוחשיים של מסגרת ״עשייה ציבורית״ היו אצלי בין ירושלים, לוד, כפר חב״ד והמושבים השונים אליהם יצאו אנ״ש והתמימים לקיים פעילויות של הפצת יהדות וחסידות.

והנה, לנגד עיניי בוועידה המדוברת, קמה וניצבה פעילות חובקת תבל: מדינות וערים, פעולות בקנה מידה ״דמיוני״. קודם לכן לא באמת התוודעתי לגודלה ועוצמתה של ממלכת ליובאוויטש הבינלאומית. בזה אחר זה עלו חסידים וסיפרו על עוד פעילות, עוד פעילות, עוד קהילה ועוד בית כנסת, התמודדויות מרשימות עם ניסיונות וקשיים מגוונים. הדברים חוללו בקרבי רושם עצום.

ואז עלה אל הפודיום הנואם המרכזי, הרב חיים מרדכי אייזיק חודוקוב (ז״ל). דמותו התמירה כבשה את לבי. היו לו עמידה יציבה, קול עמוק ופאתוס מרשים והוא לא צריך היה ׳לבטא בשפתיים׳ את מי ואת מה ייצג. מכל היבט, ביטא בנאומו סמכותיות ומלכותיות. וכך גם התוכן. בנאום חוצב להבות שנבנה לתלפיות, הכריז על תקופתנו כ״עת מלחמה״ המחייבת התגייסות כללית של ״חיילי בית דוד״. הדברים יוצאים מפי הרב חודוקוב, ובליבי הבשילה ההכרה: לו רק תינתן לי הזכות, אתמסר בכל כוחי לעבודת הקודש בשירות הרבי, אקדיש את חיי לליובאוויטש ופעולותיה.

'ואהיה שעשועים'

תם חודש החגים, המוני האורחים ארזו מטלטליהן וזכו לברכת ״צאתכם לשלום״ מהרבי. שבוע אחרי ״איסרו חג״ יצא גם הצ׳ארטר של האורחים מארץ הקודש – לכבודם הואיל הרבי לצאת ללוותם כשהוא ניצב על מפתן חזית 770, מלווה במבט אבהי את האורחים ונפרד מהם תוך עידוד שירת ״כי בשמחה תצאו״. עד מהרה התרגלנו לארשת החדשה שהתלבשה על בית חיינו, זאל שביחס לתשרי היה ריק ושגרת ״חולין״ של חורף תשכ״ג. לצד לימודיי בישיבה, החילותי לשים לב לחיים היהודיים בשכונת קראון הייטס. אז עוד לא נטשו אותה יושביה היהודים והשכונה היתה בעלת צביון יהודי תוסס ודינאמי. חסידי חב״ד היו אחוז קטן עם נוכחות צנועה. לעומת זאת, הרבי היה המנהיג הבולט; מגדלור שהכל חפצים באורו, צדיק שרבבות שיחרו לפתחו ולא היה ספק באשר לגדלותו ושיעור- קומתו העצום בכל קנה מידה. בשיטתיות ויסודיות, בנה הרבי נדבך אחר נדבך בביסוס ובניית ממלכת חב״ד ליובאוויטש העולמית.

גם ישיבתנו היתה אז קטנה בכמות אף אם גדולה ומיוחדת באיכות. לא יותר משישה מניינים של ׳תמימים׳ מבוגרים נמנו בין ה׳יושבים׳ בליובאוויטש. חלקם, ילידי אמריקה, בוגרי הכיתה הגבוהה של ביה״ס היסודי של חב״ד, בשדרות ״בדפורד אבניו״, שסיימו את חוק לימודיהם ועלו אל ה״זאל״. היתר, קבוצות של תמימים ממקומות שונים בעולם – בכללם כעשרה תלמידי הקבוצה מארץ הקודש. הנתונים המספריים הללו מאירים באור שונה את משמעותן של הנסיעות מהתם להכא ומהכא להתם: שליחת מניין בחורים רציניים מתוך הזאל, החסירה נתח בולט ומורגש מנוף הישיבה, פעולה מורגשת ומשמעותית בכל קנה מידה.

בית המדרש היה צנוע במידותיו הגשמיות – גם אם רחב וחובק-עולם במידותיו הערכיות והרוחניות: למדנו בזאל-הקטן של 770 ממנו יצאה אורה לכל קצווי תבל. שם התנהל עיקר ורוב סדר יומה של תנועת חב״ד ליובאוויטש, שם התפלל הרבי ונשא את שיחות קודשו ושם התקיימו לא מעט מההתוועדויות ויתר הפעילויות היום-יומיות. הסתפקנו במועט. הארוחות בחדר האוכל ב-676 איסטערן פארקווי סיפקו את צרכינו ומיעטנו לאכול מחוץ לישיבה. דמי כיס היו נחוצים בעיקר עבור כביסה והתקשרות לארץ ישראל, אם באמצעות הדואר או בשיחת-טלפון טרנס-אטלנטית שהיתה יקרה מאוד. בכדי ללקט את מעט הפרוטות שנדרשו לשם כך, מילאתי ׳תורנות׳ מפרכת: השכם בבוקר הייתי מכין את המשקה החם שקידם את פני הלומדים שהגיעו לסדר חסידות בישיבה. שני דליי- פח גדולים הוקדשו לכך. באחד הייתי מכין קפה מהביל, ובשני תה חם. יום אחד, נטלתי את הדליים הריקים אחרי סדר חסידות ויצאתי עמם בכדי להחזירם אל המטבח. בעודי פוסע עם שני דליי פח גדולים וריקים – נתקפתי פחד: מולי, על המדרכה, צועד לא אחר מאשר הרבי בכבודו ובעצמו! בושתי מאימת המלכות ומרוב פחד נשמטו שני הדליים מידיי והם החלו להתגלגל על המדרכה משמיעים קול רועם ואני רץ אחריהם, ממהר לתפוס אותם. כל זאת לנגד עיני קודשו של הרבי, שהביט לרגע קט טרם המשיך בדרכו…

הסכם ״יששכר וזבולון״ הכנת שתיה-חמה בבוקר, זיכתה אותי בדמי כיס מופלגים, שהסתכמו בסך 5 דולרים בחודש. סכום סמלי ביותר אך זה כל מה שהיה לי, ייקרתי כל פרוטה וכמי שהסתפק במועט וזכה לאש״ל מלא מהישיבה – הרי שגם אם זה לא היה ״והותר״- היה לי בכך ״די״. מה כבר יכול לערער את המאזן הפיננסי של תמים, בצל קורת ישיבת ׳תומכי תמימים׳? פעם אחת הרגשתי את מצוקת ״חסרון כיס״: היה זה בעיצומה של התוועדות כ״ד טבת תשכ״ג, היום בו מלאו ׳ק״ן׳ שנים להסתלקותו של אדמו״ר הזקן. הרבי ערך מגבית נדירה והורה כי כל חסיד ירוקן במקום את כיסיו ועם כל מה שיצטבר תוקם קרן חדשה, ׳קרן שניאור׳, שהכנסותיה יוקדשו להדפסת תורת אדמו״ר הזקן.

אנשים מיהרו לקיים את הפקודה ו״הפכו״ את כל הכיסים. הבטתי משתאה כיצד איש בקהל הגדול לא מתחמק ואיננו מתחכם, כל פרוטה נמסרה לגבאים שהופקדו על המגבית. בפאתי האולם, צדה את עיניי התרחשות מעניינת. אחד מהנוכחים שככל הנראה היה חייב למישהו מאנ״ש סכום כסף נכבד (לאחר מכן נפוצה שמועה בקרבנו שהיה שם סכום עתק של למעלה מעשרת-אלפים דולר טבין ותקילין) הוציא מהכיס מעטפה שאותה הכין מבעוד מועד בכדי לסלק את חובו ומיהר למסור אותה לבעל החוב. הלה, שזה עתה נפרע חוב עם סכום שמן הסתם היה נחוץ לו, לא חשב פעמיים והעביר מיידית את המעטפה עם הכסף לרבי. מפעים היה להבחין בעוצמה הבלתי נתפסת של התקשרות וביטול לרבי מצד חסיד זה.

אולם לא זה מה שגרם לי לתחושת ״חסרון כיס״ אלא המשך הדברים, בהם השית הרבי ׳מס׳ בסך 150 דולרים שעל כאו״א מאנ״ש לתת לצדקה לקרן שניאור לצד החלטה טובה להוסיף במשך השנה (עד כ״ד טבת הבא) תוספת של לפחות 150 שעות לימוד בתורתו של בעל ההילולא האדמו״ר הזקן.

חשבתי בלבי: בכל הקשור להוספה בלימוד, אוכל בעזרת ה׳ להוסיף 150 שעות במשך השנה. אולם עם הכנסה חודשית של 5 דולרים, המסתכמות בסכום שנתי של כ-60 דולרים בלבד, מניין אשיג את סך 150 הדולרים לתת לצדקה לקרן שניאור? והנה, הישועה צמחה ממקום בלתי צפוי לחלוטין. אחרי ההתוועדות, בעודי מהרהר בעגמומיות על חסרון הכיס שמונע ממני את הזכות לקיים את הוראת הרבי, נתקלתי באברך ר׳ הלל לוינזון (ע״ה) – שאף פניו עוטות עגמומיות. לפתע הוא פונה אליי ואומר: יוס׳ל, אני רוצה לשתף אותך ברגשותיי. אני חש כי לבדי לא אצליח לעמוד בהתחייבות של הוספת ק״נ שעות לימוד ולא יעלה על הדעת שלא אמלא את הוראת הרבי. התסכים לקבוע עמי ״חברותא״ למשך השנה הקרובה, בהיקף כולל של 150 שעות? ובטרם היה סיפק בידיי להגיב, המשיך ואמר: ״בתמורה, אתן לך סך 150 דולר, אותם תוכל לתרום לקרן שניאור״. לשמחתי והתרגשותי לא היה קץ. נעניתי מיד להצעה וקבענו שיעור בביתו כאשר בכל שבוע היה נותן לי את החלק היחסי של הכסף אותו מיהרתי לתרום לקופת ׳קרן שניאור׳ במזכירות הרבי.

'לחיים' מהרבנית חנה כל בחור ישיבה, בכל ישיבה סטנדרטית, מחויב לסדר יום עמוס וגדוש בתוכן, אולם הישיבה ב-770 על אחת כמה וכמה: בכל זאת, בליובאוויטש הננו! על ׳גג העולם׳, בסמוך ל׳גן עדן התחתון׳ ומרחק פסיעות ספורות מחדרו הקדוש של הרבי, חוסים בצל קורתו ונושמים כל מאורע; נכונים לכל פעולה, משתוקקים לכל שליחות ועשייה במצוות הרבי – ודבקים בדמויות המופת שהיו חלק מהנוף הססגוני והתוסס של בית חיינו. עבורנו, התמימים, לא היו שאיפות גדולות יותר מזה. חיינו הרוחניים היו ׳מושלמים׳ ובגשמיות מאום לא חסר לנו. לכן, מיעטנו לצאת מהרדיוס הקרוב ל-770 ולצד שמירת הסדרים סיפק לנו המקום לא מעט הזדמנויות לחוות חוויות מעניינות. כך למשל בחג הפורים, נכנס ר׳ דוד רסקין לזאל וחיפש בחור שיתלווה אליו. הייתי במקום והצטרפתי בשמחה. התברר כי פניו מועדות אל ביתה של הרבנית חנה ע״ה, אמו של הרבי, שקיבלה אותנו בחביבות ומאור פנים. הרב רסקין קרא עבורה את המגילה ובסיום הקריאה היא ציוותה עלינו לשבת, הוציאה בקבוק וכוסות-זכוכית קטנות, מזגה לעצמה ואף לנו ׳וודקה׳ – ואמרה: ׳לחיים, א פריילאכן פורים!׳

'קול ילד בוכה'

נקודה נוספת שהיתה עבורי מרתקת וחדשנית היא ההבטה על הנעשה והנשמע בארץ- ישראל מבעד לעדשה הכל-כך ייחודית של בית חיינו. ואכן, מעת לעת היו הדי המאורעות שהסעירו את דעת-הקהל בארץ, מהדהדות גם בין כותלי סעוון-סעוונטי ולעיתים אף זכו להתייחסות ופרספקטיבה שונה ומרוממת יותר כאשר זכו להתייחסות של הרבי. כך למשל פרשיית ״יוסל׳ה שוחמכר״ שאמנם באה לקיצה בקיץ תשכ״ב אך ספיחיה עוד נותרו באוויר זמן רב לאחר מכן. מדובר במשפחה צעירה שעלתה מרוסיה ועקב מצוקה כלכלית החליטו למסור את שני ילדיהם (בן ובת) למשמורת זמנית אצל הסבא. הילדים נשלחו לפנימייה דתית וכעבור כמה חודשים כאשר מצבם הכלכלי השתפר, ביקשו מהסבא שיחזיר את הילד – אך הסבא, יהודי חרדי, סירב מתוך חשש שכוונתם היא לשוב לברית המועצות. הוא הגדיל לעשות ומסר את הילד למשתפי-פעולה שהסתירו אותו מהוריו החילוניים. הארץ געשה ורעשה, הסלוגן הכי נפוץ בישראל באותם ימים היה: ״איפה יוסל׳ה?״ והתקשורת עשתה מהפרשייה ׳מטעמים׳ תוך עליהום כנגד היהדות החרדית בכלל, ומקהלות החסידים בפרט, כשטורים מושחזים מתארים את ״המציאות הנוראית אצל חוטפי-הילדים החשוכים״.

באותה תקופה העלה הרבי על נס סיפור חסידי נפלא שהרבי עצמו העניק לו את הכותרת: ״קול ילד בוכה״. זו תמציתו של הסיפור, כפי שהופיעה באיגרת קודש של הרבי, מכתב כללי ששיגר הרבי למשתתפי ההתוועדות המרכזית של י״ט כסלו בכפר חב״ד (ונשא את התאריך י״ד כסלו תשכ״ג, מופיע באג״ק חלק כ״ב, איגרת ח׳תקנח):

״רבנו אדמו״ר-הזקן, גר בביתו גם בנו (ממלא מקומו) רבנו דובער, אדמו״ר האמצעי. רבנו דובער הצטיין בכוחות התרכזות העמקה ודבקות מאין כמוהו. בעת לימודו או תפלתו לא היה מרגיש כלום מהמתרחש סביבתו.

פעם, בהיות אדמו״ר האמצעי שקוע בלימודו, ובקרן זווית בחדרו היתה עריסה ובה תינוק, נפל התינוק מתוך העריסה ופרץ בבכי, אבל אדמו״ר האמצעי לא הרגיש בדבר.

אולם אביו, רבנו הזקן, אף שדירתו היתה בקומה העליונה וגם הוא היה שקוע באותו שעה בלימודו, שמע צעקת התינוק. הפסיק לימודו וירד ונכנס לחדרו של בנו, הרים את התינוק, טיפל בו והרגיעו והשכיבו בעריסה, ולא זז משם עד שראה את נכדו בשלוה.

ועדיין לא הרגיש רבי דובער לא באביו ולא בבנו. לאחר זמן ובשעת הכושר הוכיח רבנו הזקן את בנו בהסבירו אשר לא זו הדרך להיות שקוע בענייני לימוד וכו׳ עד כדי כך שאין שומע קול ילד בוכה״.

מכתב קודש זה של הרבי פורסם אז במלואו בעתון ׳למרחב׳ של מפלגת ׳אחדות העבודה׳ (מפלגה-אחות למפלגת מפ״ם). מערכת העיתון שפרסמה, כאמור, את המכתב במלואו הוסיפה לצדו עקיצה רבת משמעות בנוסח: ״מדוע הרבי מלובביץ׳ לא שמע את בכיו של יוסלה שוחמכר?״.

והנה, באותה עת נודע לי כי הרבי התבטא לאחד שנכנס ליחידות: למרות העקיצה נגדנו, הנני שבע רצון שהמכתב אודות ׳קול ילד בוכה׳ פורסם במלואו ללא כל צנזורה בעתון המשתייך לחוגים המקורבים לקומוניסטים. הרבי אף התבטא ואמר כי למכתב זה השפעה גדולה חרף הביקורת.

המלווה

מידי יום, היה עושה הרבי את דרכו בין הבית ל-770 בצעידה רגלית. בין הבחורים התארגנה תורנות ללוות את הרבי בדרכו. היינו צועדים עם הרבי, כמובן תוך שמירת מרחק ובטווח ראייה קרובה. פעם אחת, בעת שזכיתי להיות אחד משני המלווים, אירעה התרחשות מעניינת לנגד עיניי: הרבי עצר ופנה להולך-רגל, יהודי ׳עוילמשער׳ מגולח-זקן, לחץ את ידו ושוחח עמו במאור פנים במשך דקה ארוכה. כשהשיחה הסתיימה והרבי פנה להמשיך בדרכו, ניגשתי לאותו יהודי ותהיתי לפשר השיחה. הסתבר כי עד לפני זמן מה הוא היה גר בשכנות לביתו של הרבי, ולאחרונה הם עברו דירה. הרבי פנה ודרש בשלומו. הוא סיפר לרבי שהם החליטו לעבור דירה אחרי שהוא הפך להיות ׳פנסיונר׳. בתגובה שאל הרבי: ״ומה אתה עושה עם ציווי הפסוק ׳אדם לעמל יולד׳?״..

משימת ׳ליווי׳ נוספת נפלה בחלקי – אחרי ביקור של דיפלומט ישראלי שענה לשם שניאור- זלמן רובאשוב. שז״ר, שבאותה עת סיים כמדומני את תפקידו כיו״ר הסוכנות אך עדיין לא נבחר לכהן כנשיא מדינת ישראל, התקבל ליחידות ושהה בחדרו הק׳ של הרבי במשך כמה שעות. מחוץ לחדר, באיזור שזכה לכינוי ״גן עדן התחתון״, נכחנו רק ידידי שמואל לו ואנוכי. הצלחנו לשמוע כיצד האורח מדווח על פסיקה כלשהי של בית המשפט העליון והרבי הגיב כי זה מיישב קושיה ידועה, מה פשר הוידוי שאנו מתוודים ״על חטא שחטאנו לפניך ביצר הרע״? הלוא לא אנו בראנו את יצר הרע? אלא, הפשט הוא שאנשים בבחירתם ״בוראים יצר הרע״ שלא היה קיים עד עכשיו.

היחידות הסתיימה, שז״ר יצא מ״גן עדן העליון״ והרבי יצא אף הוא בכדי ללוותו. כשהבחין בנו, הורה לנו הרבי ללוות את האורח אל בית המלון בו התאכסן. הצטרפנו אליו בנסיעה במונית למנהטן ובדרך שאל אותנו שז״ר בגילוי לב – ״אמרו לי את האמת: האם כבר היה מישהו ששוחח עם הרבי בחדרו כל כך הרבה זמן?״

למחרת קרא לנו הרב חודוקוב, חקר אותנו על כל פרט וביקש שנפרט כל שיג ושיח שהיה לנו עם האורח…

פעם אחרת, הורה הרבי לחבר המזכירות ר׳ משה לייב רוטשטיין (שעסק במלאכת הקודש של ניסוח והקלדת מכתבים בשירות הרבי) ללוות לשדה התעופה את ר׳ זעליג סלונים שביקר בחצרות קודש. ר׳ משה-לייב היה פיקח ונעים סבר ושהיתי במחיצתו לעיתים קרובות ונוצר בינינו קשר מסוים. הוא ידע כי הנני ׳ירושלמי׳ ומשפחתי מכירה היטב את ר׳ זעליג סלונים – ולפיכך הזמין אותי להתלוות לנסיעה לשדה התעופה. בדרך חזרה, ניצלתי את הדקות היקרות בהן הייתי לבד במחיצתו של איש המזכירות – וביקשתי כי יספר מעט מהנעשה בקודש פנימה. יש לציין כי ר׳ משה-לייב מילא תפקיד רגיש וייחודי. הוא היה נכנס לרבי בזמנים מסודרים שנקבעו מראש, שומע מפיו תשובות מפורטות למכתבים רבים שעליהם הרבי רצה להשיב, מתעד את הדברים בסימני-קצרנות מקצועית ולאחר מכן מסתגר במשרדו, מפענח את הדברים ומנסח מכתבים שהוגשו להגהת הרבי וחתימת יד קודשו. את הדקות הארוכות בהן זכיתי להיות עמו בנסיעתנו חזרה משדה התעופה ל-770, ניצלתי לדלות מפיו שלל סיפורים ואנקדוטות מרתקות מהקודש פנימה.

אחד הדברים היותר משמעותיים ששמעתי ממנו באותה נסיעה נדירה, נחקקה בזכרוני ובתודעתי – וליוותה אותי לאורך כל השנים עד עצם היום הזה. הוא סיפר לי שהרבי אמר לו כי בכל הקשור להקמת רשת ״אהלי יוסף יצחק״ בארץ הקודש, הרי יותר מ-50 אחוז בשיקול הדעת היה בכדי לייצר מקום פרנסה מסודר לאברכי אנ״ש המאימים למלאכת החינוך. גילוי מפתיע זה, היה לי לאבן דרך ועתיד היה לעמוד לנגד עיניי במרוצת השנים – כשהחזקתי בתפקידים רבים ומגוונים, הן בשליחותי בקודש בשירות ישיבת תומכי- תמימים המרכזית, הן בשליחותי כמנהל בית הספר למלאכה, הן בעסקנות הציבורית המגוונת על שלל התחומים וההזדמנויות שנקרו בדרכי והן לימים כרב המועצה האיזורית ׳תמר׳ ורב איזורי בבקעת הירדן וכיו״ר המועצה הדתית בקרית מלאכי. תמיד, בכל עת מצוא, השתדלתי והנני משתדל עד היום בסיעתא-דשמיא לעשות הכל על מנת לדאוג לכמה שיותר מאנ״ש לפרנסה מסודרת שתעמידם על רגליהם ותעניק להם ולבני ביתם משענת איתנה ומכובדת ככל שרק ניתן.

הדולר הראשון שלי באופן כללי, הקפדתי מאוד על סדרי הישיבה וידעתי כי שהותי בחצרות קודש מחייבת אותי להתמסר בכל מאודי לשמירת סדרי הישיבה וציות מוחלט לכלליה. מיעטתי לצאת מהישיבה אפילו לארוחות שבת וחג וחיי נסובו סביב השעון של הרבי. במבט לאחור אני יכול לומר שהיתה זו השקעה שווה ומשתלמת, הרווחתי רווח עצום מכל דקה בישיבה. היתה זו תקופה שמילאה את מצבריי הרוחניים ודמותי עוצבה בתקופה זו. על חשיבות שמירת הזמנים ועל היוקר של כל שנייה במחוגי הזמן של הרבי, שמעתי מפי המשפיע הרב ישראל דזייקובסון שסיפר כי בשנת האבלות של הרבי אחרי פטירת אביו רבי לוי יצחק זצ״ל בכ׳ מנחם-אב תש״ד, היה הרבי – שכונה אותה עת בפי כל בשם הרמ״ש – מתפלל שחרית עם התמימים בישיבה. לא תמיד נכחו עשרה בחורים בזמן לתחילת שחרית והתפילה היתה מתאחרת, עקב כך, בדקות ספורות.

פעם, כאשר הרב דזייקובסון נכנס אל הרבי הריי״צ ליחידות, התאונן באוזניו הרבי: ״חתני (הרמ״ש) מדווח כי בישיבה לא מקפידים כדבעי על זמן התפילה כפי שנקבע בסדרי הישיבה״. הרב דזייקובסון השיב כי ״בסך הכל מאחרים מידי פעם בדקות ספורות״. על כך השיב לו הרבי: ״אין לך מושג מהי המשמעות של דקה אחת אצל חתני הרמ״ש״. סיפור מיוחד זה, נחרט בתודעתי וליווה אותי מאז לאורך כל השנים – באופן מיוחד כאשר זכיתי להיכנס ליחידות אל הרבי: ידעתי לייקר כל שביב- שנייה שהרבי מקדיש לי ומבחינתי גם השתדלתי לא לבזבז אף חלקיק שנייה חלילה מזמנו היקר של הרבי. לקראת י״א ניסן תשכ״ב, במלאות שישים שנה לכ״ק אדמו״ר, זכה המשפיע ר׳ שמואל לויטין לקבל מהרבי ס״א שטרות של דולר, לחלק בין תלמידי התמימים. הוא החליט לערוך הגרלה מידי חודש בין הבחורים ששומרים כדבעי על הסדרים. הנוהג נמשך גם בתשכ״ג ולשמחתי העצומה באחד מחודשי החורף שמי עלה בגורל – זכיתי לקבל מהמשפיע שטר של דולר, דבר נדיר ביותר באותם ימים. חבריי שמחו עמי, אך עד מהרה התברר כי היה מי שחמד את השטר, הבחין היכן הנחתי אותו ולחרדתי השטר נגנב מתוך חפציי השמורים.

את גודל אכזבתי אין לתאר. אזרתי אומץ וניגשתי לר׳ שמואל לבקש דולר אחר במקום, ר׳ שמואל ביקש זמן לחשוב על זה ושאחזור אליו בעוד שבוע. הייתי במתח כל אותו שבוע אולם כאשר ניגשתי אליו אחרי כשבוע ימים – הוא היטה לי חסד והעניק לי שטר נוסף של דולר מהרבי.

היה זה השטר הראשון של ״דולר לצדקה״ אותו זכיתי לקבל מהרבי – שהצטרף לשטרות רבים שזכיתי לקבל מידיו הקדושות של הרבי במשך השנים.

תלמיד ישיבה ב'יחידות'

חלפו הימים, והנה הגיע חג הפסח. מנהגו בקודש של הרבי היה שבליל יום-טוב ראשון של פסח, לאחר התפילה – בדרכו אל דירת כ״ק אדמו״ר הריי״צ בקומה השניה של 770 – היה עורך ׳ביקור חג׳ בישיבה (ובמוסדות חינוך נוספים). לקראת ביקור זה, עמלנו באופן נמרץ להכין כל פרט כדבעי כשאנו מביטים על כל פינה בחדר-האוכל, במאמץ לזכות לגרום נחת רוח לרבי בעת שיטרח ויגיע לבקר בישיבה.

הגיע הרגע המיוחל: הרבי נכנס לחדר האוכל, בשדרת איסטערן-פארקוויי 676. כל אחד מאיתנו, הבחורים, ניצב במתח ליד קערת הסדר שלו. כשהרבי נכנס, נתן תחילה את דעתו הק׳ לכך שהשולחנות נערכו בשני טורים נפרדים (זאת עקב תנאי המקום: באותה עת חדר האוכל ׳הורכב׳ משני חדרים לא-ממש מקבילים, שיחד הפכו ל׳אולם׳ ששירת אותנו במשך השנה בעת הארוחות בישיבה). הרבי התבונן רגעים אחדים ואמר כי לא יתכן שהתמימים יסבו בשולחנות נפרדים – עליהם להסב יחד, באחדות.

מיד אוחדו שני השולחנות בדרך האפשרית הטובה ביותר, הרבי נשא דברי-ברכה קצרים ונפנה לבקר במטבח, ממלכתה של הגב׳ מוסיה נימוטין ע״ה, הטבחית המסורה שהקדישה את כל חייה להכנת הארוחות לתמימים. הגב׳ נימוטין היתה גלמודה, שנותרה בעגינותה עשרות שנים (בעלה נשלח לגלות ברוסיה הסובייטית וגורלו לא נודע). קרן האור המשמעותית בחייה זרחה במשך אותם רגעי סגולה, אחת בשנה, כשהרבי ניצב על מפתן הממלכה שלה, מטבח הפסח הישיבתי. בעיניים דומעות היא קיבלה את פני הרבי ושבעה נחת כשסקר את המטבח ואף העיר מידי פעם הערות שונות. אחר גמאה בשקיקה כל הגה שיצא מפי קודשו עת איחל לה חג פסח כשר ושמח ו״לאנגע געזונטע יאהרן״ (שנים ארוכות ובריאות). משם, היה הרבי יוצא למוסדות נוספים בהם ביקר בדרכו לעריכת ה׳סדר׳. למחרת הפסח זכיתי להתקבל ליחידות אישית, שהיתה עבורי הרבה יותר רחבה ומשמעותית. אמי לא היתה בקו הבריאות ומאוד התגעגעה אליי ורצתה שאחזור. כתבתי על כך לרבי ולא קיבלתי תשובה. והנה, בעת כניסתי ליחידות, העלה הרבי את הנושא והחל ׳לנתח׳ את האפשרויות העומדות בפניי: עד שתסיים את ההכנות לקראת הנסיעה ועד שיתאפשר לך לנסוע בפועל – כבר יגיע חג השבועות. תסביר להוריך שהחל מחג השבועות כבר מתחילה ההכנה להגיע לתשרי. כולם יבואו – ואתה תיסע?..

בהזדמנות זו, פתח הרבי ודיבר עמי שוב על אחי ר׳ עמרם שבעבר היה עוסק ב״מבצע מצה״ בהצלחה רבה – והואיל להסביר לי על ענין חלוקת המצות, ׳מיכלא דמהימנותא׳ ומיכלא דאסוותא, המביאה ברכה לכל יהודי באשר הוא, בכל קצווי תבל. הרבי גם התייחס באופן ישיר לאופן לימודיי בישיבה. מעניין לציין כי מקומי הקבוע בזאל- הקטן, היה ממש מול דלת הכניסה. כאשר הרבי היה נכנס לתפילות, היה הוא מביט במבטו הק׳ עליי ועל החברותא שלי – וביחידות הוא התייחס לסדר הלימוד עם חברותא, ובין היתר אמר (למיטב זכרוני) שניתן ללמוד עם מישהו – תוך כדי שאתה מוכיח לו ״עד כמה הוא איננו יודע״. אבל לא זהו סדר הלימוד בחברותא. הסדר הוא ׳להגביה׳ את החברותא ולהעלותו לגבהים חדשים יותר בלימוד.

הרמז והזכות

בין יושבי ניו-יורק, שורר נוהג נפוץ להעפיל בימי הקיץ המהבילים אל ההרים, ה״קאנטרי״ בלשון העם. חסידים רבים נוהגים כך והכנותיהם לקראת חופשת הקיץ הממושכת מגיעות לשיאן עם חלוף היום הבהיר י״ב תמוז. במקביל, נפתחים תכניות הקיץ אותן ייסד הרבי עבור הילדים ואשר זכו לכינוי ״גן ישראל״. הנהלת מחנות הקיץ, מגייסת את טובי הבחורים מהישיבה לשירות הפעילויות המגוונות: לכהן כמלמדים ומשפיעים ומדריכים בתכניות החינוכיות והחסידיות שמתנהלות בגן ישראל.

התבקשתי לבוא עם מספר חברים נוספים אל הקעמפ ״גן ישראל״ לכמה ימים בכדי להיות שם לעזר. אלא, שידידי הטוב הת׳ (וכיום השליח הרב) שמואל לו – בא בקשרי השידוכין, וחתונתו תוכננה ליום ט״ו תמוז תשכ״ג. שמואל, בן לחסידי סאטמאר משכונת ויליאמסבורג, בחר בגיל צעיר בדרכה של ליובאוויטש ונמנה בין מובחרי תלמידי התמימים בישיבה, רכשנו קירבה ופיתחנו ידידות, תמיד היה מה לשמוע ממנו ונהניתי מאוד במחיצתו. לפיכך, רציתי להשתתף בשמחת כלולותיו. לא זו בלבד, אלא שמפאת סיבות שונות היה לנו יסוד סביר להניח, שאולי הרבי יאות לסדר את הקידושין בחופתו – אחרי תקופה לא קצרה בה נוהג מיוחד זה כבר נפסק, לא רצינו להחמיץ זאת בשום אופן. מצד שני, הקעמפ כבר מתחיל והתחייבנו לבוא ולמלא בו תפקיד.

חככתי בדעתי, איך אוכל ׳לגלות׳ האם הרבי עתיד לצאת לסדר קידושין בחתונה או לא? ולבסוף נכנסתי מבלי אומר ודברים אל חדרו של הרב חדוקוב, שכבר זכיתי להתחבב על ידו – ופשוט שאלתי בכנות: מתי כדאי שחבריי ואני נצא אל הקעמפ? בעיניו הפקחיות הביט בי הרב חדוקוב וקלט בדיוק את תורף שאלתי. תוך כדי שהוא מפנה לעברי מבט רב משמעות, השיב: ״כדאי שתסעו למחרת החתונה״. כך, עוד בטרם ידע זאת החתן עצמו, ידענו שאת החופה הזו ״אסור לפספס״.

מעניין לציין כי באותה חופה נכחה גם מי שלימים הייתה רעייתי היקרה ואם ילדיי, חברתה הקרובה של הכלה (לבית יפה). בתמונות שפורסמו מהחופה, ניתן לראות אותה וגם אותי, ניצבים במרחק לא רחוק זה מזו, כמובן מבלי שנתוודע כלל האחד אל השנייה.

השליח

לא מעט חודשים כבר הייתי על אדמת ארצות הברית – השפה האנגלית לא היתה שגורה על לשוני ובכל זאת, עז היה חפצי להימנות בין שלוחי הרבי, במסגרת פעילות ״מרכז שליחות״ שאירגן פעילות להפצת היהדות והחסידות במקומות שונים ברחבי ארצות הברית. הבחורים היו נשלחים ליעדים שונים לבקר קהילות קטנות ואף יהודים בודדים המתגוררים בפזורה האמריקנית: לספק להם תשמישי קדושה וספרי קודש, ללמוד איתם תורה וחסידות ואף לבצע ״בדק בית״ בבתי הכנסת ובמקוואות.

בקשתי לצאת לשליחות התקבלה וצורפתי כ״צוות״ אל הת׳ (הרב) יוד׳ל קעלער (ז״ל). היעד היה קל יחסית: מדינת ניו ג׳רזי, שמנתה אז בסה״כ כשניים וחצי מיליון איש ואיננה מאוד רחוקה מניו יורק. הצטיידנו במלאי גדול של ׳אידישקייט״ ויצאנו למסע מתוכנן, במהלכו ממש ׳חרשנו׳ את ניו ג׳רזי לאורכה ולרוחבה. היתה זו עבורי חוויה מאוד מעניינת והתחלתי להכיר במעט את יהדות ארצות הברית. באותם ימים, קהילות-חרדיות לא היו חזון-נפרץ על אדמת אמריקה, אם כי בלייקווד כבר פעלה הישיבה המפורסמת, במימדים צנועים שאינם מזכירים כלל את המימדים האדירים שלה כיום. זכורני כי במהלך ימי השליחות הזו הגענו גם למחנה צבאי – ונפגשנו עם הצ׳פליין שערך לנו סיור והפגיש אותנו עם יהודים שונים, בהם גם חיילים יהודים שזכו ללמוד בתומכי תמימים בנעוריהם. מפגש נוסף מעניין זכור לי עם ראביי באחת מערי ניו-ג׳רזי, שענה לשם יצחק גרינברג. אחיו, ר׳ מאיר גרינברג, היה תלמיד חכם גדול וראש ישיבה ונמנה עם התלמידים שהרב דז׳ייקובסון שלח לישיבת תומכי תמימים באוטווצק. ראביי יצחק גרינברג היה יותר מודרני וללא זקן. הוא סיפר לנו שכאשר ארה״ב נכנסה למלחמת העולם, ביקשו לגייס את כל בחורי הישיבה והוחלט על דעת ראשי הישיבות שמקימים ועדה בה יוחלט מי יתגייס ומי יזכה ב״פטור״ שיאפשר לו להמשיך בתלמודו. האחים גרינברג נסעו אז אל הרבי הריי״צ אך נאמר להם כי מפאת מצבו הבריאותי הוא לא מקבל ליחידות. הם לא ידעו מה לעשות עד שלעזרתם נחלץ הרה״ח ר׳ אליהו יאכיל סימפסון – שנכנס בשמם אל הקודש פנימה ושאל עבורם מה לעשות עם חובת הגיוס שהושתה עליהם?

וראה זה פלא: ביחס לאח מאיר, השיב הרבי הריי״צ שהוא ילך לוועדה, ישמיע שם חידוש תורני – וכנגד כל ׳ווארט׳ שיאמר ראש הוועדה הוא יציג פרכה… ואילו ביחס לאח יצחק, הרבי הוציא מטבע של קוואדר (רבע דולר, 25 סנט) ומסר עבורו עם ברכה והוראה שלא ייגש כלל אל הוועדה. ״כך ניצלנו שנינו מהגיוס לצבא״ סיפר לנו האיש. עוד עיר ש״כבשנו״ בשליחות הרבי, היתה אטלנטיק סיטי – שבה מצב היהדות היה רחוק מלהשביע רצון. הדבר הבולט בחסרונו היה מקווה טהרה, והחלטנו לפעול לעורר ולנסות לגרום לכך שייבנה מקווה במקום. שוחחנו על כך עם כל מי שפגשנו בעיר. בין היתר, נכנסנו לראביי שאחרי שיחה קצרה עמו הוא קרא למישהו אחר והאיץ בו לרכוש מאיתנו ספרי קודש. הלה סירב בתוקף, וטעמו ונימוקו עמו: אביו הגיע מפולין בעודו נער וסירב בכל התוקף לעבוד בימי שבת. ומצבם הכלכלי היה תמיד בכי רע. אביו נפטר והוא עצמו החליט כי לא יחיה בעוני גם אם הדבר ידרוש ממנו לעבוד רח״ל בשבת קודש. הוא מצא את פרנסתו מתחנת דלק שרכש, והיא אכן משרתת את הנהגים בכל ימות השבוע. אלא, שרצה הגורל ונכדו הלך ללמוד בישיבה. הנכד, כך סיפר לנו האיש, מחולל מהפך בבית וגרם לכך שהוריו יפסיקו לחלל שבת ויתחילו לשמור שבת כהלכתה. ״כך יצא״ סיכם האיש באוזננו ״שאני נשארתי ה׳שבת-גוי׳ היחיד במשפחה״… הסיפור הטיפוסי הזה, ממחיש יותר מכל איזו יהדות יכולת לפגוש בחוצות ניו ג׳רזי באותה עת. מובן מאליו שנוכחותנו ופעילותנו הותירו רושם עז בכל מקום. ולא בכדי: הבאנו עמנו את המסרים המלהיבים, את החיוניות היהודית הגאה והנמרצת, עמה האיר הרבי את שמי ארצות הברית ואת העולם כולו. היו אלו ימי הבראשית של מהפיכת השליחות, הרבי קירב אלפים ורבבות. מנועי ״תנועת התשובה״ של הרבי פעלו במלוא הקיטור והרבי הרבה לדבר אז על התשובה והשיבה למקורות. בשעתו, ציטטו אצלנו ביטוי חריף שאמר הרבי ליהודי (כמדומני שהיה זה שמואל אבידור הכהן) שנכנס אליו ליחידות, שבעולם הלא-יהודי מרבים לדבר על ״שיבה למקורות״ ואילו אצלנו היהודים ׳מתביישים׳ בכך. גם זה היה ממאפייני אותה תקופה.

׳פתיחה׳ לשנה חדשה

שנת ה״קבוצה״ חלפה ביעף – עתירת תוכן ומעש, מוארת ומאושרת. עובדת היותי פטור משירות צבאי חסכה ממני את הצורך למהר לשוב ארצה והחלטתי שאני נשאר בישיבה כל עוד הדבר יתאפשר ויותר לי. ואכן, ביקשתי את רשותו וברכתו של הרבי להישאר ולהמשיך ללמוד בישיבה ב-770 וזכיתי להסכמה וברכה.

בשנת תשכ״ד חל יום הכפורים בשבת ובתפילת שחרית של ערב יום כיפור, לאחר חזרת הש״ץ, התעורר אצל שליח הציבור ספק אם יש לומר ׳אבינו מלכנו׳. באותה עת עמדתי ליד ארון הקודש והרבי סימן לי בידו לפתוח את הפרוכת – כאומר: ״יש לומר אבינו מלכנו״ (לימים שמעתי שבהזדמנויות אחרות הרבי הורה ברבים שלא לומר ׳אבינו מלכנו׳ בערב יוהכ״פ שחל בערב-שבת – אך לי זכור ׳מעשה רב׳ זה לו זכיתי).

מופתים מתגלגלים

מפורסמת האימרה החסידית, על המופתים שמתגלגלים בליובאוויטש אותם יכול כל- דורש להתכופף ולהרים. לא מעט התרחשויות שמימיות זכינו, חבריי ואני, לראות במוחש. מאורע כזה אירע בעיצומה של התוועדות שמחת תורה (כמדומני בשנת תשכ״ד). אחד החסידים (ל.מ.) ניגש אל הרבי וביקש ברכה ששני אחיו יזכו לצאת במהרה מברית המועצות, שבאותם ימים היתה סגורה ומסוגרת מאחרי ״מסך הברזל״. הרבי, שהנהגתו בקודש בפרט בשמח״ת היתה טפחיים מעל לטבע, השיב לו: ״דאס קאסט א פינעווער״ (זה עולה חמשת אלפים). העז הלה והשיב כי הוא מסכים לתרום את הסכום המשמעותי, אבל מבקש מהרבי הבטחה… על כך, הגיב הרבי באומרו: אילולי היה כאן קהל, הייתי מבהיר לך שאתה ׳ש׳… והורה לו לומר ׳לחיים׳.

לאחר זמן מה, כמדומני היה זה בעיצומה של התוועדות י״ט כסליו אותה שנה – תוך כדי שירת הקהל ובין שיחת-קודש אחת לרעותה, פנה הרבי אל הרב חדוקוב ושאלו דבר מה. הרב חדוקוב הניע ראשו אנה ואנה בתנועת שלילה ובתגובה הביט הרבי במבט חמור-סבר אל עבר אותו חסיד (ל.מ.) שמיהר להסתלק מהמקום, רץ לביתו, וחזר תוך זמן קצר כשמעטפה סגורה בידו -אותה הגיש לרב חדוקוב. כמי שעקב אחר הדברים והייתי עד למהלך העניינים החל משמחת תורה ועד עתה, הסקתי כי האיש עדיין לא מילא את חלקו ב״עיסקה״ ועתה, נוכח מבטו חמור הסבר של הרבי, אץ ורץ לקיים את הבטחתו. מיותר לציין כי בתוך זמן קצר הגיעו שני האחים מרוסיה…

׳בליובאוויטש יכולים ללמוד׳

בחורף תשכ״ד, הגיע מארץ ישראל הרב שמואל אלעזר הלפרין. ביקורו התקיים בצל מאבק איתנים שהתחולל אז בין כותלי ישיבת ׳תורת אמת׳: מצד אחד ניצבו המשפיע רבי משה וובר ונאמניו, ומצד שני ראש-הישיבה רבי משה לייב שפירא ואנשיו. דומני שהרקע למריבה היה תולדת-תולדותיו של הסכסוך העגום והוותיק על השליטה בישיבה, אותו החל הנדל הבלין – וגרם עגמת נפש מרה לרבי, שהתבטא ביחס לכך ביטויים קשים דוגמתם לא נשמעו בכל השנים. זוהי פרשה טראומטית הזכורה לדיראון בתולדות היישוב החב״די בארץ הקודש ואכ״מ.

הסתעפו הדברים והתגלגלו כך שר׳ שמואל אלעזר הלפרין, שכיהן כראש הישיבה בפועל, צידד בר׳ משה לייב שפירא ובעקבות זאת הרב משה ובר חדל מעבודתו כמשפיע בישיבה. אבל כאשר ר׳ שמואל אלעזר נכנס ליחידות, הורה לו הרבי באופן ברור וחד משמעי לפעול מיד להשבת המשפיע ר׳ משה וובר על כנו ולתפקידו. הרבי אף התבטא אז שתורת אמת היא עגלה מספיק רחבה עליה כולם יכולים לרכוב.

לזכותו ייאמר שמיד עם צאתו מחדר הרבי, ישב ללא כל שהות וכתב בהכנעה מוחלטת מכתב אל ר׳ משה ובר, בו הוא מבקש ממנו לשוב ולהיות משפיע, כהוראת הרבי. את זאת ראיתי לנגד עיניי.

באותה יחידות ביקש ממנו הרבי שיערוך סבב-ביקורים בהיכלי הישיבות הליטאיות בניו יורק, ישוחח עם רבני ותלמידי הישיבות ״ויראה לכולם שבליובאוויטש יכולים ללמוד״. הצטרפתי אליו למסע המרתק ולא יכולתי שלא להתפעל מהדרך המקורית בה ביצע את רצון קודשו של הרבי. אין לי ספק שהדבר היה לקורת רוחו של הרבי. ואדאתינן להכי, הנני נזכר כיצד בהתוועדות כ״ד טבת (שהתקיימה בשבת כ״ג טבת) יום ההילולא של רבנו הזקן, ערך הרבי סיום על שו״ע הרב. למיטב זכרוני, פתח הרבי ואמר כי למרות שבחב״ד נוהגים ללמוד בשבת רק פנימיות התורה ולא נגלה – כל זה היה בעבר, בתקופות בהן קיימו בפועל את המנהג לעמול בלימוד החסידות; אולם בימינו כאשר לא לומדים נגלה כדבעי בימות החול ולא מקפידים על ״עמל לימוד החסידות״ בשבת – ׳מותר׳ לומר שיחה אודות שולחן ערוך גם בשבת…

לא יידח ממנו נדח

זכור לי כי באחת משבתות החורף בתוך אותו פרק זמן, הגיעה קבוצה של סטודנטים יהודיים לשבות שבת בשכונה. היה זה במסגרת תכנית שאינני זוכר מי אירגן אותה ובמהלכה הגיעו קבוצות כאלו לשבות שבת בשכונה והיו מתוועדים אתם במשך השבת. אם באותה שבת הייתה התוועדות של הרבי – הם היו מגיעים לשעה קלה אל ההתוועדות בכדי שיתרשמו מהאווירה. כמובן, לא היה שייך להביא אותם למשך כל ההתוועדות כי הם לא הבינו את שפת היידיש ובוודאי שלא יכלו להאזין לשיחות ולמאמרים שנאמרו במהלך ההתוועדות. לאחר השבת נכנסו ליחידות לרבי אחד אחרי השני.

והנה, באותה שבת סיפר אחד הסטודנטים כי הוא עומד בקרוב להינשא לנכריה רח״ל. עזה הייתה סקרנותנו לדעת מה יהיה ביחידות של צעיר זה. כצאתו מהיחידות הקפנו אותו וביקשנו לשמוע מפיו האם סיפר על תוכניותיו לרבי ומה היתה תגובתו.

וכך הוא ציטט בפנינו את אשר אמר לו הרבי: משיחתנו התברר לי כי אתה לא סתם יהודי אלא אתה גם כהן. ברצוני להסביר לך מהו מעמדו של כהן. העם היהודי מחולק לשלוש דרגות. הכהן הוא בהיררכיה הגבוהה ביותר, מעל הלוי שהוא מעל ישראל. איש אינו יכול להשתנות למעמד האצולה הזה. רק מי שנולד לאבא יהודי שהוא כהן יכול להיות כזה. כל השתדלות לימודית ורעיונית או כל פעולה אחרת לא תצליח להביא את היהודי הישראלי או הלוי למעמד של כהן.

כאן המשך הרבי והמחיש את הדברים בו עצמו: לדוגמא, גם אני, כפי שהנך רואה, הנני הרבי מליובאוויטש; למרות שלמדתי והשקעתי רבות בלימוד התורה, על אף מעמדי בעם היהודי כמנהיג של רבים מבני העם היהודי – אין בכוחי בשום אופן להגיע למעמד של כהן. כל המאמצים שאנקוט לשם כך לא יועילו לי להיות כהן, קדוש מלידה, שנבחר לשרת בבית המקדש שבו שורה שכינתו של ה׳.

והנה אתה – המשיך הרבי – זכית זכות עצומה כשנולדת לאבא יהודי כהן. אתה הממשיך את המעמד הגבוה הזה שמשפחתך זכתה בו. וכעת אתה מבקש לחלל את שושלת המעמד הזה באמצעות נישואין לבת שאינה יהודייה. איך אתה יכול להרשות לעצמך לעשות דבר כזה?

בעיניים נוצצות הוא סיפר לנו כי הדברים הללו חוללו בו רושם כביר וכי במקום גמלה בלבו ההחלטה לנתק לחלוטין את הקשר עם חברתו הגויה.

כי בא מועד

דבר אחד בלבד העיק לי: געגועי אמי, כפי שבאו לידי ביטוי במכתבים אותם קיבלתי מהבית. נמסר לי כי אמי איננה בקו הבריאות ושהיעדרותי הממושכת קשה עליה. לפיכך, לקראת חג החנוכה – שוב שאלתי את הרבי במכתב שהוכנס אמצעות המזכירות, האם עליי לנסוע לארץ הקודש היות ומצבה הבריאותי של אמי מוסיף ומתדרדר. הרבי השיב לי בפתק כי במידה ואני נוסע לארץ הקודש – עליי לנסוע דרך מדינות אירופאיות, בהן אוכל לכנס את החסידים, להתוועד עמם, למסור להם ״דרישת שלום״ מבית חיינו ולחזור באוזניהם חסידות. מתשובה זו הבנתי כי עליי להיערך לקראת שובי לארץ ישראל. פתחתי אפוא בהיערכות טכנית לקראת הנסיעה: יש לזכור, כי באותם ימים היתה זו פעולה הכרוכה בפרוצדורה מורכבת. העלות הכספית היתה גבוהה וההליך הבירוקרטי היה קשה וסבוך.

אבל כבר ידועה אמרת כנף אידית הקובעת ״אז דער מענטש טראכט, און דער אייבשטער לאכט״. רבות מחשבות בלב איש: תוך כדי הכנותיי לקראת נסיעה חזרה לארץ, הוגשה לפתחי הצעת נכבדות ששינתה את כל התכניות. ומעשה שהיה כך היה:

אחד מידידיו של אבי היה הרב אליהו מוקוטובסקי (כי טוב), סופר דגול ואיש מעש ששמו הטוב הלך לפניו. הלה שב מביקור בארצות הבית, במהלכו הוא התאכסן אצל משפחת זלמנוב, בנו וכלתו של ר׳ שמואל זלמנוב (עורך ׳התמים׳, חבר ׳ועד ליובאוויטש׳ שהוקם אחרי הסתלקות הרבי הריי״צ ומנהל חברת ׳ניח״ח׳ לתיעוד והפצת ניגוני חב״ד). הגב׳ זלמנוב שיגרה להוריי הצעת שידוכין עבורי, באמצעות האורח הנכבד. ההצעה המדוברת, נקבה בשמה של עלמת חן, אצילית משכילה וידענית שענתה לשם מרים גוטמן. תושבי קראון הייטס שהתגוררו ממש מעבר לכביש מול 770. אביה היה חסיד גור ושימש כגבאי בית המדרש של גור ומקורב לאדמור״י גור. אמה ע״ה נפטרה בארץ ישראל בהיותה כבת ארבע ובכדי לקיים מאמר חז״ל משנה מקום משנה מזל החליט אביה עם תום ימי האבל להגר אל מעבר לים. באותם ימים עדיין לא נוסדו מוסדות ׳בית רבקה׳ ובנות חב״ד למדו בבית יעקב בוויליאמסבורג, מרים הושפעה מחברותיה החב״דיות, השתתפה בהתוועדויות רבות של הרבי ועד מהרה הפכה חב״דניקית נלהבת לכל דבר ועניין.

אבא כתב לי על כך מכתב מפורט בסיכומו נתן את ברכתו לשידוך בתנאי שהצד השני יסכים כי לאחר החתונה נתגורר בארץ הקודש. כתבתי על כך לרבי וצירפתי למכתבי את מכתבו של אבי. תשובתו של הרבי הייתה שאקבל את הצעת השידוך על פי התנאי של אבי. מסרתי לשדכנית את דברי הרבי ולאחר שהתקבלה הסכמת הצד השני – הוכשרה הדרך לפגישתנו. נפגשנו ונשאנו חן זה בעיני זו, כתבנו אפוא לרבי – אני בנפרד והיא בנפרד – וכל אחד מאיתנו המתין למענה קודשו.

הראשונה שקיבלה את תשובת הרבי הייתה כלתי דאז וזוגתי לימים. התשובה כללה את הנוסח השגרתי: ״בטח החליטו שניהם לייסד ביתם על יסודי התורה והמצווה כפי שהם מוארים במאור שבתורה זו תורת החסידות ויהא השידוך בשעה טובה ומוצלחת. אזכיר על הציון״.

ואילו לי כתב הרבי מענה מפתיע: הרבי ביקש כי אפגיש את כלתי עם אישה מאנ״ש שתחווה דעתה עליה ואם דעתה תהיה חיובית, שאסכים לשידוך ויהיה בשעה טובה ומוצלחת. הכרתי את אמו של ר׳ לייבל גרונר וסיפרתי לה את המענה שקיבלתי מהרבי. היא הסכימה בחפץ לב להיות שליחת מצווה ופגשה את הכלה שנשאה חן בעיניה. שבתי וכתבתי לרבי ותוך זמן קצר זכיתי למענה: ״ויהא בשעה טובה ומוצלחת. אזכיר על הציון״. אני פירשתי את ההוראה הבלתי שגרתית בכך שהרבי רוצה להרגיע את אמי, שנבצר ממנה לפגוש את הכלה והרבי יצא מגדרו ודאג ״להסמיך״ אישה מאנ״ש שתבחן בעבורי את המיועדת. האמת היא שזכינו לכך שהרבי היה מעורב בשידוך זה באופן מיוחד, מבלי שידעתי על כך מראש.

כאשר כלתי כתבה לרבי אודות הצעות שידוכין שהוצעו לה – כתבה גם את שמי אולם ידעה רק את שם משפחתי ולא ידעה את שמי הפרטי. בתשובה שהוציא הרבי על מכתבה, הקיף הרבי בעיגול את שמי ובכתב יד קודשו הוסיף את השם ׳יוסף׳. כך הפכה הצעת השידוך לרשמית.

עוד מעניין לציין כי תקופה מסוימת קודם לכן קיבלה אשתי הצעת שידוכין וככל הנראה הבחור מצד עצמו שאל וקיבל את הסכמת הרבי – אבל אמו לא הסכימה והשידוך לא יצא לפועל. מאוחר יותר הוצעה לאותו בחור הצעת שידוכין אחרת עם נכדת אחד מחשובי אנ״ש וכאשר הסבא נכנס לרבי ושאל אודות ההצעה, נענה הרבי ואמר כי ״מעבר לרחוב מתגוררת משפחת גוטמן, בדוק תחילה האם היא כבר באה בקשרי השידוכין״. מתוך אכפתיות לכבודה של בת ישראל, עיכב הרבי את התקדמות שידוכיו של הבחור – עד שהבחורה שהוצעה לו קודם-לכן תבוא בקשרי השידוכין.

בר״ח אדר – אחר קבלת ברכתו הקדושה של הרבי – יצא השידוך לפועל וסוכם כי שמחת הנישואין תתקיים בארצות הברית, בט׳ סיון תשכ״ד. בהתאם לתנאי שהוריי הציבו מראש, סיכמנו כי כחודש לאחר החתונה ניסע לארץ ישראל על מנת לבנות בה את ביתנו.

רחוק אבל קרוב

חסידים הקפידו, מאז ומתמיד, להתייחס ברצינות ובזהירות אל התקופה העדינה והבלתי- מוגדרת של ״בין הווארט לחתונה״. שורה של הנהגות ומנהגים השתרשו סביב תקופה זו אך בכל מקרה מקובל היה שהשניים לא יתגוררו במהלכה באותה השכונה. בזמני, נהגו החתנים להרחיק נדוד אל הישיבה במונטריאול שבקנדה – שם שקדו על תלמודם בשובה ונחת עד מועד החתונה. לאחר שידוכיי, חשבתי כי נכון יהיה לנהוג כך – וביקשתי את ברכתו של הרבי לנסיעה לישיבה במונטריאול. הסתבר כי לרבי היתה עבורי תכנית שונה.

תקופה מסוימת קודם לכן, הוקמה ישיבה חדשה בעיר נוארק שבמדינת ניו-ג׳רזי – המפורסמת בזכות שדה התעופה הבינלאומי השוכן בפרבריה. ישיבה זו קלטה תלמידים מקרב בוגרי המתיבתא – ומייסדיה הועידו אותה ל״מכינה״ בין המתיבתא ל״זאל״ (ישיבה גדולה) ולעניות-דעתי היתה זו יוזמה חשובה ונחוצה שכן הפער בין מסגרת ה״מתיבתא״ למתכונת סדר היום של התלמידים המגיעים אל ה״זאל״ היה גדול ולא-קל כלל ועיקר עבור רבים מהתלמידים.

מאחורי היוזמה, עמד הרב ישראל דז׳ייקובסון שהצליח לשכנע בנחיצותה את מי שניהל את ממלכת תומכי תמימים, חתנא דבי נשיאה ר׳ שמריהו גוראריה (הרש״ג) ז״ל. הנהלת ׳תומכי תמימים׳ הפכה לגוף המממן של הישיבה בנוארק. ר׳ ישראל פרידמן כיהן כראש הישיבה וכמשפיע כיהן ר׳ משה הרסון. תקופה קצרה זרמו המים על מי מנוחות אך בשלב כלשהו החליטה הנהלת תומכי-תמימים להפסיק את המימון ולפתע מצא עצמו הרב הרסון כמי שעל כתפיו נפל עול קיומה ואחזקתה של הישיבה. כך החל תפקידו כשליח ראשי בניו- ג׳רזי ומנהל מוסדות חב״ד. הישיבה עצמה, עברה עם הזמן אל העיר ״מוריסטאון״ ושם היא פועלת עד היום.

לענייננו: על שאלתי האם לנסוע אל הישיבה במונטריאול, השיב הרבי בשלילה והוסיף כי עלי לפנות אל הנהלת הישיבה בנוארק כדי לשהות בה. כנימוק, ציין הרבי כי בכך יתאפשר לי להגיע בשבתות ל-770 ולהיות אצל הרבי.

כך כמובן עשיתי: פניתי לר׳ משה הרסון שבתמורה להסכמתו -ביקש שאמסור מידי יום שיעור בהלכה (בשולחן ערוך אדמוה״ז) בפני התלמידים. כך מצאתי עצמי בניו-ג׳רזי, לומד ׳סמיכה׳, מלמד הלכה ונוכח מקרוב כיצד ההנהלה הצעירה מתגברת בעמל על קשיי הבראשית שעמדו בפני המוסד. התיידדתי עם ר׳ משה הרסון והתקרבתי אליו והוא שיתף אותי בלבטים ובשורה ארוכה של התמודדויות סבוכות שעמדו לפתחו בעת ההיא.

חתן אצל המלך

חלף אדר וחלפו ימי הפסח המאירים – והגיע חודש אייר, בו חל יום הולדתי. זכיתי להיכנס ליחידות – שהייתה למעשה גם יחידות-ההכנה שלי לקראת נישואיי. נקל לשער אפוא את עמל-ההכנה שלי לקראת יחידות משמעותית שכזו. ובהגיע המועד, ישבתי בדחילו ורחימו וכתבתי את הפתק אותו אגיש ביחידות.

בין הדברים, שטחתי בפני הרבי את העובדה כי האוקיינוס הגדול מפריד בין הוריי היקרים וביני: האם כדאי שאבא יגיע מארץ הקודש אל החתונה? התחבטתי גם האם עליי לחבוש ׳שטריימל׳ כמנהג ירושלים.

הגיעה שעת היחידות. הרבי עיין בפתק שלי ואני שומע כיצד הוא כמו ׳מנתח׳ את לבטיי. בנעימת ׳שקלא-וטריא׳ תלמודית, אמר: כדאי לברר אילו מצרכים ניתן להחזיר מארה״ב לאה״ק, בכדי לכסות את ההוצאה הכספית המשמעותית של הנסיעה… ותיכף, תוך כדי דיבור, כאילו נמלך בדעתו הקדושה ואמר: אבל הרי אמך לא תוכל לנסוע עקב בריאותה הרופפת ונסיעת אביך עלולה ח״ו להשפיע עליה לרעה, כאשר היא תיאלץ להישאר לבד בארה״ק, ולמענה – עדיף שאביך לא יגיע לחתונה. ולבסוף ׳פסק׳ והציע כי אוותר על הרעיון ואפעל לכך שאבא לא יטרח להגיע.

ולגבי ה״שטריימל״ – אדרבה, שמירת המסורת המשפחתית תהיה לנחת וקורת-רוח לאבא, ואילו לא אחבוש אותו אגרום צער לאבא, לפיכך ציווה שאחבוש אותו. כיום, כשאני מחזיר את עצמי אל הימים ההם, אין לי אלא להודות להשי״ת על הזכות המיוחדת והגדולה שנפלה בחיקינו, באפשרות לקבל הדרכה מאירת-דרך והתייחסות כה פרטנית-אבהית מהרבי. ובאותם צמתים משמעותיים של החיים, הזכות הזו היתה חשובה עשרות מונים.

'בשבת שלפני חופתו קוראין אותו לתורה'

חתונתנו נקבעה, כאמור, ליום רביעי ט׳ סיוון ה׳תשכ״ד. העליה לתורה – המכונה ״אויף- רופעניש״ – היתה, אם כן, השבת הקודמת: שבת פרשת במדבר, ערב חג השבועות. בהתרגשות מרובה עליתי לתורה בבית חיינו ותפסתי את מקומי בהתוועדות, כאשר שום דבר לא מכין אותי לקראת ׳ההפתעה׳ הבאה. בדבריו, החל הרבי לקשר בין מתן תורה לעניין הנישואין. תחילה, חשבתי כי מדובר ב״הקשר רעיוני״ שרק עבורי, בהשגחה פרטית, יש לו קונוטציה ׳מעשית׳. אך עד מהרה חשתי צמרמורת כשמפי קודשו של הרבי נשמעו הדברים הבאים (המצוטטים בזאת מתוך ההנחה שהודפסה ב׳תורת מנחם׳ התוועדויות: ״כיון שכל עניני התורה הם בדרך כלל ובדרך פרט (כמדובר כמ״פ) – הרי ענין הנישואין שבין כללות ישראל עם הקב״ה והתורה (שההכנה לזה מתחילה ביום הש״ק זה, כנ״ל) קשור ושייך גם לנישואין של אנשים פרטיים מישראל

שמתקיימים בשבוע זה, והרי גם ההכנה לנישואין פרטיים מתחילה מיום השבת שלפני זה, כמבואר בקונטרס דרושי חתונה הטעם שהחתן בשבת שלפני חופתו קוראין אותו לתורה.

״דחתן וכלה מקיימים את העולם להעמיד בנים עוסקים בתורה, לזאת הנה קוראין אותו לקרות האותיות שבתורה שהם המקיימים עשרה מאמרות, שהעלי׳ לתורה בשבת זו היא נתינת כוח על החתונה כו׳, ומחתונה זו הרי זה נמשך על כל החתונות של בנ״י, ובפרט לאלו ההולכים באורחותיו כו׳״.

שעה ארוכה עוד המשיך הרבי וביאר, באריכות ובהטעמה מיוחדת, את ״ביאור השייכות של נישואין של איש פרטי בישראל לנישואין של כלל ישראל״.

הקורא בוודאי יוכל לשער את תחושותיי: הייתי בסך הכל נער צעיר הנמצא הרחק מהוריו ומשפחתו. סיימתי תקופה ממושכת של הכנה לבד לקראת הצעד המשמעותי של הקמת בית בישראל. הרבי, ממש כמו אב אוהב, הרעיף טללי תחיה ו״התחבר״ באופן הכי מפורש אל עולמי הפנימי – פשוט נתן לי את הכוח ואת התעצומות לגשת לחתונה. האם יכולתי לצפות ליותר מכך?..

בכך, אגב, לא הסתיימה מסכת ״נתינת הכוח״ לה זכיתי, באתערותא דלעילא. בשבת שלאחר מכן, בה חגגנו – אצל הרבי כמובן – את שבת ה״שבע ברכות״ שלנו, שוב הצטללו אוזניי והתרגשות גדולה אחזה בי, כאשר הרבי החל לדבר אודות ענין ״הנישואין שבין הקב״ה וכנסת ישראל״ והמשיך שכפי שדובר נישואין של איש פרטי בישראל שייך וקשור לנישואין הכללים בין הקב״ה וכנסת ישראל ולכן כפי שלחג השבועות ישנם שבעת ימי המילואים כך גם בשמחת הנישואין הפרטיים ישנם שבעת ימי המשתה… הרבי ציין במפורש: ״נמצאים כאן כאלה שחתונתם הייתה בשבוע זה״ וכך בעיצומה של ההתוועדות בירך אותנו הרבי ״שיבנו בית בישראל בנין עדי עד ושה׳ יתברך יתן להם ברכה והצלחה״ – והרבי אף הורה לנו לומר ׳לחיים׳.

שפע ברכות

שמחת נישואינו התקיימה בשכונת ״בורו פארק״ – כפי שהיה מקובל ונפוץ באותם ימים. חותני, שנחשב בין ראשי ונכבדי קהילת חסידי גור בניו-יורק, כיבד בסידור חופה וקידושין את רבם המובהק של חסידי-גור, הצעהלער רב. כאמור, הגעתי אל החתונה בגפי – הוריי ׳השתתפו׳ בשמחה ממעונם אשר בירושלים – ואת תפקידם כשושבינים (״אונטער-פירער״) מילאו בני הזוג לוינגר.

הגב׳ מרים לוינגר היתה ׳אוד מוצל מאש׳, היא שרדה את השואה האיומה וכאשר הגיעה בגפה לארץ ישראל – נקלטה כבת-בית בבית הוריי. כעת, זכתה לייצגם בשמחת כלולותיי. מיד לאחר החתונה ביקשתי תור ליחידות עם אשתי היקרה, בכדי להיפרד, לקבל את ״ברכת הדרך״ למסע הטכני שלנו אל מעבר לים – כפי שהתחייבנו להוריי עוד לפני השידוך – ולמסע הגדול והמשמעותי שלנו אל החיים המשותפים, בניית בית נאמן וחסידי בישראל.

הרבי קיבל אותנו במאור פנים ושאל אודות החתונה: ״האם הכל היה בשעה טובה ומוצלחת״? עניתי בחיוב, אך נזכרתי באימרה ששמעתי בישיבה מהמשפיע ר׳ שמואל לויטין, שהרבי הריי״צ התבטא כי לא תמיד הרבי שואל שאלה בכדי לשמוע תשובה מפי החסיד, לעיתים השאלה היא הדרך בה הרבי בוחר להתבטא. הבנתי שהשאלה היתה, אפוא, ברכה ונתינת כוח, שהקמת הבית שלנו היתה ״בשעה טובה ומוצלחת!״ – מיד הוספתי ואמרתי ״אמן״.

הרבי התעניין האם ניתנה לי האפשרות לחזור על מאמר דא״ח לפני החופה – והאם חסידי גור לא הפסיקו אותי בעת אמירת המאמר, כמנהג העולם לפצוח בשיר כאשר חתן (אם זה בבר מצווה או בשמחת נישואין ושבע-ברכות) פוצה פיו ומנסה לומר דבר… כאשר השבתי שזכיתי לחזור על כל המאמר מהחל ועד כלה – ניכרה קורת רוח על פני קדשו של הרבי. יש לציין כי לא רק חסידי גור נהגו בי ב״דרך ארץ״, וכיבדו את הליכותיי כחסיד ליובאוויטש. כאשר חזרנו לארץ הקודש, אבי הפציר בי כי אתלווה אליו לקבלת ברכה מהרבי ה״בית ישראל״ מגור. וכאשר התקבלנו בחדרו, בירך אותי הבית-ישראל בברכה בנוסח ׳חב״די׳ ובלתי-שגרתי. הוא אמר: ״מזל טוב, ׳ופרצת׳!״ זכינו, בחסדי השם יתברך, וברכה תמציתית ומיוחדת זו התקיימה בנו בכל המישורים.

עוד ברכת-דרך רבת משמעות, זכינו – רעייתי היקרה ואנוכי – ליטול מאת הרבנית חנה, אמו של הרבי. עלינו למעונה וזכינו להתברך מפיה. היא סיפרה לנו ברגש על הכבוד הגדול שהרבי חולק לה – ואז הרעיפה עלינו ברכות חמות. בפשטות כנה הוסיפה לאחר מכן: ״אני רוצה לומר לכם שהברכות שלי מתקיימות! אתם יכולים לשאול את האברכים, ברכותיי מתקיימות!״

במכתב שכתבתי פעם לרבי שנים רבות לאחר מכן, בו ביקשתי ברכה לעניין אישי, אזרתי עוז והזכרתי את הדברים הללו שאמרה לנו אמו האצילית ע״ה – ולא אכחד, עד עצם היום הזה, עת זוכה אני להשתטח על ציוני הקודש בבית החיים בקווינס, לאחר תפילה באוהל הק׳ של הרבי וקריאת פ״נ ״בתפילה ובתחנונים״ כפי הנוסח שבמענה לשון – הנני סר גם אל מקום ציונה של הרבנית חנה ע״ה, מבקש את ברכתה ומזכיר את ההבטחה המיוחדת לה זכינו, רעייתי ואני, לשמוע מפיה.

תמונה 002

מפליגים לארץ הקודש

את הדרך הארוכה מארה״ב לישראל – עשינו ״על מים רבים״, בהפלגה באונייה. האמת היא שהסיבה העיקרית שהכריעה את החלטתנו לנסוע בים ולא ״באוויר״, היתה בגלל שכך הבנתי שהרבי רוצה שנעשה. היה זה ביחידות אליה נכנסנו יחד אחרי החתונה. בפתק, הזכרנו שבהתאם להתחייבותנו לפני השידוך אנו נוסעים אי״ה לארץ הקודש ומבקשים ברכה. הרבי פתח ואמר (ביידיש): ״בטח אתם מכירים את דעתי לגבי נסיעה באניות של יהודים בשבת״. הסקנו מכך, שעלינו להפליג ארצה בספינה (שאינה של יהודים). רכשנו כרטיסים באנייה פורטוגזית שעשתה את דרכה תוך מעבר בכמה וכמה מדינות כאשר בכל פעם נערך ׳טקס שלם׳ סביב חנייתה והפלגתה של הספינה – וה׳טקס׳ המרכזי נערך בליסבון, בירת פורטוגל, ארץ המקור של הספינה.

הדרך ארכה כשלושה שבועות. לנו היה חדר בקומה גבוהה יחסית; אולם אלו שהשתכנו בחדרים הנמוכים ביותר סבלו מסימפטומים של מחלות ים, בחילות והקאות ללא מנוח. בספינה היינו קבוצה גדולה של יהודים חרד

ים והוכשר עבורנו חדר אוכל נפרד. למעשה, נוכחנו בכל אותן מחלות-ים שתקפו את המפליגים, כי הם נעדרו בעטיין מהתפילות ומהארוחות בחדר האוכל. הדבר ׳תרם׳ לאווירה הלא-קלה והלא-נעימה אך בלבנו ובפינו הודינו לה׳ הטוב על כך שכל זאת לא הייתה מנת חלקנו ואת מלאכיו ציווה לנו לשומרנו בכל דרכינו.

בדיעבד, איפשרה לי ההפלגה הממושכת בספינה, על תחנותיה השונות בנמלים ומדינות אירופאיות, לקיים גם את דברי הרבי אלי כמחצית השנה קודם לכן כי אם אסע לארץ ישראל עליי לעבור באירופה ובכל מקום לחזור חסידות. שותפיי החרדים למסע הממושך נאלצו אפוא לשמוע מפי דברי חסידות לא מעטים, לאורך כל המסע…

עוד בהיותי חתן, בפרק הזמן שבין התנאים לנישואין, שאלתי את הרבי היכן עלינו להתגורר. תשובת הרבי הייתה ברורה: הוא הועיד לנו מגורים בשיכון חב״ד בלוד, שבימים ההם רק החלה בנייתו. עד שהבנייה תושלם, הורה הרבי שנגור בכפר חב״ד או בירושלים. את הוראת קודשו של הרבי זכינו ליישם באופן מושלם ומדויק: בשנה שלאחר נישואינו התגוררנו בכפר חב״ד, לאחר מכן התגוררנו שנה נוספת בירושלים וכתום פרק הזמן הזה הושלמה בניית הבלוק הראשון של שיכון חב״ד (הקרוי עד היום בלוק 1) וקבענו את מקום מגורינו בלוד. למעשה היינו הדיירים הראשונים שנכנסו לדירה בשיכון חב״ד בלוד. בכפר חב״ד נכנסתי ללמוד בכולל שבראשו עמד אז הרה״ג ר׳ אברהם צבי (הרש) כהן. היינו פחות ממניין אברכים ששקדו אז על לימודם בכולל. עם תום ה״שנה ראשונה״ שלנו, בחודש סיון תשכ״ה, עברנו להתגורר בירושלים. הגה״ח ר׳ אליעזר (לייזער) הורביץ הציע לי כי לקראת שנת הלימודים הבאה, בראש חודש אלול תשכ״ה, אטול על עצמי את תפקיד המשגיח הרוחני בישיבה הקטנה ד׳תומכי תמימים׳ המרכזית לוד. הוא תכנן במקביל לעזוב את תפקיד ההשגחה הרוחנית שהיה מסור בידיו – לטובת ניהול משרדי הישיבה, לצד הרב אפרים וולף. כתבתי לרבי אודות ההצעה – ולא קיבלתי תשובה. כשחלף זמן ועדיין לא קיבלתי תשובה, שבתי וכתבתי לרבי כי אם לא אקבל תשובה חיובית ברורה, אראה בכך אות שאין דעת הרבי נוחה מכך ולא אכנס לתפקיד.

כעבור חודש ימים הציע לי הרה״ח ר׳ אברהם חנוך גליצנשטיין לכהן כסגן מנהל ישיבת ׳תורת אמת׳ בירושלים. בתווך היו לי הצעות שונות לעסוק במסחר אבל עז ויחיד היה חפצי לעבוד ״בכרם חב״ד״, במוסדותיו של הרבי. כתבתי לרבי על ההצעה של ר׳ חנוך. בתשובה ענה הרבי: ״באם אינו עובד במוסד חב״די אחר או שמוסד חב״די זה ישחררו״.

התשובה של הרבי הבהירה לי כי בעיניו הקדושות רואה אותי הרבי כמי שהנני כבר ׳שייך׳ ועובד במוסד חב״די אחר, דהיינו הישיבה בלוד. באתי אפוא אל ר׳ אפרים וסיפרתי לו את השתלשלות העניינים: ר׳ לייזר הציע עבודת השגחה רוחנית בישיבה, אבל הרבי לא ענה – ומאידך כן קבע שאני ׳שייך׳ למוסד הק׳ הזה. שאלתי אפוא בעצתו כדת מה לעשות? ר׳ אפרים השיב לי בפשטות: ״אתה יודע מה? בוא תיכנס לעבודה במשרד ותהיה פה מזכיר״. באותה עת לא היה מזכיר במשרה מלאה בישיבה. ר׳ חנוך גליצנשטיין שהיה מזכיר הישיבה במשרה מלאה, עבר בהוראת הרבי לנהל את ׳תורת אמת׳ בירושלים (היה זה לאחר פטירת אביו) ועקב כך עבר דירה לירושלים. בישיבה בלוד הוא המשיך כמזכיר במשרה חלקית ועבודת המזכירות הסתכמה בכך שאחת לשבוע היה ר׳ חנוך גליצנשטיין בא מירושלים למשרד הישיבה בלוד ומקליד את כל המכתבים שהעבודה עליהם הצטברה וציפתה לו במשך כל השבוע. כמובן שזה לא הספיק והישיבה הייתה זקוקה למזכיר במשרה מלאה, ר׳ אפרים גייס בחור למשרה זו אולם שידוך זה לא עלה יפה ולכן הציע ר׳ אפרים את התפקיד לי.

ישבתי וכתבתי לרבי את ההצעה ששהציע לי ר׳ אפרים – ותוך זמן קצר ביותר זכיתי לקבל תשובה חיובית מפורשת ונמרצת מהרבי. כך החלה דרכי בעבודת הקודש וכך החל מסע- חיי בעבודתי הציבורית: כמזכיר במשרדי הישיבה הקדושה בלוד.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *