פרק רביעי – כנגד שלושה אבות

שלושת מורי הדרך שהשפיעו עליי יותר מכול, פילסו את נתיבות ההתקשרות שלי לרבי ולימדוני, הלכה למעשה, מסכת של עסקנות נאמנה בשירות הרבי ולנחת רוחו: הרב אפרים וולף, הרב בנימין גורודצקי, הרב חיים מרדכי אייזיק חדקוב

״כל ימיי גדלתי בין החכמים ולא מצאתי לגוף טוב משתיקה״. האמר הזה המופיע בפרקי אבות (א,יז) משמו של רבן שמעון בן גמליאל, היה מאז ומקדם נר לרגליי. בכל נימי נפשי התחברתי גם אל חלקו השני והמסיים של המאמר בו קבע רשב״ג כי ״לא המדרש עיקר אלא המעשה״. יעידו כל מכיריי: לא נמניתי בין הדרשנים והדברנים בעולמה של חב״ד. מעודי לא חיפשתי להתבלט. נמשכתי תמיד אל מרחב העשייה האינטנסיבית, המצוי מאחורי הקלעים והרחק מהזרקורים. שם, השתדלתי כמיטב יכולתי לפעול למען המטרות והיעדים המתבקשים במסגרת שליחותי בשירות ממלכת ליובאוויטש, לנחת רוחו וכרצון קודשו של המשלח, הרבי זי״ע.

סטנדרט של עסקנות חסידית

בל יחשוב הקורא הצעיר, כי ׳זר׳ או מוזר הייתי בגישה זו. עבור כמה מבני גילם של נכדיי, עשויה הבריחה מאור הזרקורים להישמע מנותקת מאופיו של עסקן. אך אליבא דאמת, הלך-רוח זה אפיין את העשייה החב״דית. הוא נבט וצמח בי – על קרקע פורייה, בתוך חממה בה צמחו ופעלו שורה של עסקנים חסידיים נמרצים וברוכי כישרונות שזה היה הסטנדרט.

למעשה, כבר אז הייתה תהום פעורה בינם לבין עסקנים בני גילם ומעמדם מחוץ לכרם חב״ד – ולמרבה האירוניה פעורה אותה תהום כיום בינם לבין ״עסקנים״ שצמחו כעשבים-שוטים בשורות העסקנות החב״דית בשנים האחרונות – ובעוד עסקני חצרות וחוגים שונים היו נישאים על כפיים, מביטים ממרום שבתם על עדתם ובני קהילותיהם הצטיינו עסקניה האותנטיים של חסידות חב״ד בהתבטלותם והתקשרותם המוחלטת והמופלאה אל הרבי.

אצלנו בכרם ליובאוויטש, בני גילי ומעמדי שזכו להימנות עם העוסקים בצרכי ציבור באמונה לא ראו בעבודתם שררה. מבחינה פיזית, סדר יומם הורכב מעמל סיזיפי, יומיומי, ללא שעות עבודה רשמיות ובוודאי שללא שעות מנוחה! העסקנות החב״דית התאפיינה במחויבות אבסולוטית הדורשת מאה-אחוז של ״בטל רצונך מפני רצון קודשו״ ובאותה עת מאה-אחוז של יגיעה, יצירה ויצירתיות, עשייה, יוזמה ופעילות. השילוב הזה שבמידה רבה יש בו קורטוב של ״נמנע הנמנעות״ – הגדיר את תפקידך, בבואך לשאת בעול המקודש, לשרת בקודש בשירות המצביא הגדול, הרבי. נדרשה ממך היצמדות ודבקות אבסולוטית להוראות, דיווח פרטני על כל צעד ושעל, מאמץ עילאי תמידי לזכות ולכוון לכוונה העליונה לקדם את ענייני הקודש של ליובאוויטש ולהסב נחת רוח לרבי.

תופעה נוספת שפשתה כנגע במרחב הציבורי זמן רב אחרי תקופתנו, היא ה׳פוטו-מאניה׳: תשוקתם של אנשים להצטלם ולפרסם בראש חוצות את דיוקנם לצד מלל המדגיש את רום מעלתם ומרכזיותם ומעורבותם הגדולה בזוטו של כל ים. מי ישבר את אוזני הקורא הצעיר עד כמה מאוסה ומופרכת מציאות שכזו במרחב העסקנות החסידית האותנטית ובשירות הרבי. אם נמשיל את הפרסום האגוצנטרי הזה לחיידק אלים – בזמננו האוויר והאווירה היו סטריליים ונקיים מכל רבב של יצר רע ומשונה זה.

נאמנות וביטול בכל עת

הארכתי בעניין שראוי ונכון לקצר בו על מנת להסביר מדוע בחדר עבודתי ניצבת תמונה שעבור המתבונן מהצד כמו קוראת תיגר על התיאור הנרחב האמור. בתמונה, מתועד רגע שונה, בו התבקשתי לצאת מאחורי הקלעים ולהתייצב בחזית הבמה.

היה זה בשנת תשל״ו, בוועידה העולמית השנתית של צעירי אגודת חב״ד – שהתכנסה בהוראת הרבי מידי שנה במהלך חודש החגים. המזכיר הנודע, איש חי ורב פעלים, הרב חיים מרדכי אייזיק חדקוב, קרא לי והטיל עליי להימנות בין הדוברים באותו מעמד – וגם לפקודתו זו נעניתי בצייתנות. בתמונה ניתן לראות גם את בא-כוח הרבי, השליח והאישיות המופלאה הרב בנימין גורודצקי, יושב סמוך ונראה לפודיום הנואם ובת-שחוק קלילה מאירה את פניו.

שני אישים אלו, יחד עם מורי-ורבי הרב אפרים וולף – הם שלוש דמויות המופת שעיצבו את אישיותי כעסקן בשירות הרבי. בהלימה לציטוט הפותח, אני מעז לומר כי כל ימיי בעסקנות החסידית בשירות הרבי, בכרם חב״ד ובממלכת ליובאוויטש – שליחות לה הקדשתי את מיטב שנותיי – גדלתי בין חכמים אלו, מהם שאבתי הדרכה והנחייה בכל משעול ועל כל צעד; התפעלתי שוב ושוב מהחכמה והפקחות בה התברכו כמתנת שמים – והם אשר הורו לי, בהליכותיהם, באורחם ושיגם שהקרין עליי – את הדרך הסלולה. שעות רבות מספור זכיתי לשוחח עמם, להיוועץ, לקבל הדרכה במשעולי העשייה החב״דית ובדרך הנכונה לפעול בשירות הוד כ״ק אדמו״ר זי״ע ולמלא נאמנה את רצון קודשו בצורה הטובה והישרה. וזאת למודעי: העסקנות הציבורית, בפרט בממלכתו של הרבי – עולם מלא היא. קל לשגות, קשה מאוד לתקן! הנך מושא לקנאה ושנאה ואם לא תאמין בצדקת הדרך ואם האמת לא תהיה נר לרגליך והיא שתנחה את החלטותיך ומעשיך, בנקל תחטא למטרה. עסקן חייב לדעת מתי להיות קשה כברזל ואימתי להיות רך כחמאה. העסקן אמור להפעיל שיקול דעת ובחירה, בכל רגע ולקראת כל פעולה – תוך שימוש בכל המסננים המפורטים בין העתות עליהם הצביע שלמה המלך בחכמתו: להבחין בין עת לאהוב ועת לשנוא, לאבחן מהי עת מלחמה ומתי עת שלום וכוי. אך מעל לכול ולפני הכל: העסקן נדרש לעשות בכל עת את המעשה הנכון, האמיתי, הנוקב – מבלי הבט כלל על המחיר האישי, על ההשלכה של תוצאות העשייה ביחס למעמדו, כבודו ושמו הפרטי. רק מי שנכון להקריב את חייו למען הרבי, למען היעדים והמטרות שחשובות לרבי, לפעול את רצון קודשו וליישם את היעדים אותם הועיד ודרש – אך ורק הוא ראוי לעסוק בעסקנות-ציבורית חב״דית. ואת זאת שידרו, הקרינו וזעקו שלוש דמויות המופת שאת שמם ציינתי: הישג, בעיניהם, היה אך ורק במילוי רצון קודשו של הרבי. סיפוק, עבורם, היה רק אם זכו שעמלם העצום ופועלם המייגע הוביל לקידום ממלכת ליובאוויטש והתקבל לרצון לפני כ״ק אדמו״ר זי״ע.

האבות הן הן המרכבה

את מוריי ורבותיי בעסקנות כיניתי בשם אבות – ואחטא לאמת האובייקטיבית אם לא אוסיף כי את הגן ואת המשיכה לעסקנות הציבורית, כמו גם את המתווה של עסקנות ציבורית טהורה ונקייה מכל רבב אגוצנטרי – ירשתי מאבי מורי ומאביו הדגול, שבפועלו הציבורי הפנומנלי יצק את מורשתם והליכותיהם הכבירים של אביו וסבו. קווי המתאר של עסקנות לשמה זורמים בעורקיי מאז ינקתי אותם בבית אבא. אך ללא ספק, כאמור, את הזכות לפעול בשליחות העסקנות-הציבורית החב״דית כזו החדורה בהתקשרות וביטול מוחלט למאור הגדול, הרבי – הקנו לי אישים אלו שהוקסמתי מפועלם וזכיתי כי הם הכניסוני בצל קורתם, העמידוני על רגליי כעסקן בשירות הרבי והצעידוני בצעדיי הראשונים ולאורך כל הדרך.

מבין שלושתם, הדמות הבכירה והדומיננטית ביותר הוא ללא ספק הרב אפרים וולף, ה׳בוס׳ הישיר שלי, אליו זכיתי להיות קרוב ולפקודתו העמדתי עצמי מידי יום ביומו. עד מהרה, התוודעתי לפועלו ומעורבותו של בא-כוח הרבי ושליחו הדומיננטי הרב בנימין גורודצקי – וזכיתי כי בחר בי לסייעו בעשייה המגוונת והמסועפת ואף בביקוריו הרבים והתכופים בארץ הקודש בחר בי ללוותו ולעמוד לימינו בפועלו הרב. מבלי שהדברים נאמרו במפורש, ההתקשרות לרבי קרנה מכל מעשה וכל פעולה שלו – והתמסרתי בחרדת קודש לסייע לו.

חסד ה׳ היה לי שזכיתי לאמונו והייתי הקרוב אליו ביותר. רבים מספור הם הסודות הכמוסים, מן הקודש פנימה, לפניי ולפנים בהיכלו של הרבי, שזכיתי כי הוא בחר לחלוק עמי – ובכך לאלפני בינה והדרכה בעסקנות הקודש. למדתי ממנו את חכמת המשא ומתן עם הרשויות ועם גופים רשמיים וממלכתיים שונים. הוא ייצג באופן מרשים ויוצא מן הכלל את ממלכת-ליובאוויטש והנוכחות שלו שידרה ממלכתיות בעוצמה בלתי רגילה.

ומעל לכול, בראש הפירמידה של העסקנות-הציבורית האותנטית בשירות הרבי, הוצב המזכיר הנאמן והאישיות הנדירה והמיוחדת, הרב חיים מרדכי אייזיק חדקוב, באמצעותו מילאנו את חובת הדיווח היום- יומית לרבי וממנו דלינו ושתינו לרוויה: הוראות, הנחיות, הדרכות ופקודות לכל צעד ושעל. זכיתי להתחבב על הרב חדקוב ובמשך שנים רבות וארוכות זכיתי לחלוק שעות לא-מעטות במחיצתו, שטחתי בפניו את כל הפרטים ופרטי הפרטים בכל נושא ועניין והוא הדריך והנחה את דרכי. אספתי שעות שיחה אישיות רבות- מספור כאשר כל רגע וכל שנייה במחיצתו תועלו על מנת לאלפני בינה וללמדני פרקים וסעיפי-סעיפים בהלכות העסקנות, ההתקשרות והעשייה בשירותו ובשליחותו הקדושה של הרבי.

אין קורין אבות אלא לשלושה

רבים הם הנושאים, האנקדוטות ודברי הימים שיישארו כמוסים בליבי לעד. מטבע הדברים זכיתי לראות, לשמוע ולהיות מעורב באינספור פעולות שהשתיקה יפה להן וכשם שבשעת מעשה ואף לאחר מכך לא שוחחנו, לא הדלפנו ולא התהדרנו בהישגים – כך בוודאי גם כעת לא אוכל לחשוף את הדברים. אולם בשורות הבאות אבקש לתאר מעט מזעיר בקווים כלליים ובנקודות ״מייצגות״ בלבד – את דמותם המאירה של מוריי, רבותיי ואבותיי בעסקנות חב״דית נאמנה, דמויות ההוד של שלושת ענקי רוח אלה מנקודת מבט של מי שת״ל זכה להכירם מקרוב.

ביני לבין קוני אני יודע, כי בעצם הפניית זרקור אל כל אחד ואחד מהם – אני גורם להם חוסר נוחות. ענקי מעש, נבונים ועתירי-הישגים הם היו ובכל זאת ברחו מכל פרסום ותהילה. אולם גם זאת אני יודע היטב, שהם יסלחו לי אם הדברים יסייעו ולו לאחד ויחיד מקרב העסקנים החסידיים הצעירים והעתידיים, שבחשכת הגלות מתעמעם אור העסקנות הטהורה והאוטנטית.

ובטרם אגש לעיסוק בדמותם והליכותיהם, אני נזכר בשיחה של הרבי, שנחרתה בי כאשר הגיעה אלינו לישיבה ולמדנו אותה על ספסלי ׳תומכי תמימים׳ בלוד הישנה. הרבי דיבר אז על מאמר חז״ל במסכת ברכות שלפיו ״אין קורין אבות אלא לשלושה״: כל אחד מישראל שייך לשבט מסוים וממילא יש לו זהות עם מוטיבים שאותם הוא ירש מהשבט שלו. אבל יש גם אבות, אברהם יצחק ויעקב, והם הנחילו את המאפיינים המיוחדים שלהם לכל אחד ואחד מישראל. ולכן, בעבודת השם של כל יהודי חייבים לבוא לידי ביטוי שלושת הקווים היסודיים שהנחילו לנו האבות.

עבודת האבות – צריכה להיות נוכחת ומשולבת בעבודתו של כל אחד ואחד מעם ישראל: אם הוא עובד רק בקו של ׳אהבה׳ או ׳יראה׳, סימן שהוא פשוט נמשך לקו הזה של העבודה ומצד מאפייני האישיות הטבעיים שלו הוא נמשך ל׳חסד׳ או ל׳גבורה׳. אבל עובד השם אמיתי חייב לשלב את שלושת הקווים, של כל שלושת האבות, גם אם זה קשה לו מצד טבעו ונטייתו.

אני קורא לשלושת האישים אבות גם מפני שכל אחד מהם, על ייחודיותו וגישתו המיוחדת – וכולם כאחד, היו המורים שלי. בעסקנות ציבורית, חייבים מורה-דרך טוב כדי שהעסקנות תהיה טובה. דומני כי לא אשגה אם אומר כי זכיתי והיו לי המורים הטובים ביותר לעסקנות חב״דית טהורה ואותנטית. ובכנות ויושר אני מצהיר כי השתדלתי תמיד, ברוח השיחה המוזכרת לעיל – לשלב את המוטיבים של כל ״שלושת האבות״ בפעולותיי בעסקנות גם כאשר נדרשו ממני פעולות שאינם תואמות את נטיותיי וקווי-המתאר של אישיותי. זאת בידיעה כי כך ורק כך ניתן למלא את רצון קודשו של הרבי ולגרום לו נחת רוח.

כנר בפני המאור

ר׳ אפרים וולף

את ר׳ אפרים הכרתי כבר בשנות ילדותי המוקדמות בשכונת פאג״י בירושלים, בה הוא התגורר באותה עת.

ר׳ אפרים היה יקה במוצאו וגם באופיו. הוא נולד בתר״פ בעיר נירנברג בגרמניה. אביו, הרב בנימין וולף, היה מראשי הקהילה היהודית בנירנברג, יקה שהתפלל בנוסח אשכנז. בצעירותו הכיר ר׳ אפרים את הגאון רבי דוד משה ליברמן, לימים אב בית הדין של קהילת ׳שומרי הדת׳ באנטוורפן ובאמצעותו התוודע לחסידות חב״ד ונמשך אליה עד שהפך לחסיד חב״ד בכל רמ״ח ושס״ה (יש לציין כי היכרות משפחתית קודמת עם אדמור״י חב״ד הייתה לזקנו שאף התכתב עם הרבי הרש״ב).

עם עליית הנאצים לשלטון בגרמניה, בשנת תרח״צ, היגר אביו להולנד. באותה עת למד ר׳ אפרים בישיבת טלז. לימים נודע לי כי שם החל ללמוד שיעורי חסידות בהיחבא עם הרה״ח רבי שמואל לויטין.

בחודש תשרי תרצ״ט זכה ר׳ אפרים להסתופף לראשונה בחצרו של הרבי באוטווצק. שם גם פגש את הרבי, שכונה באותם ימים הרמ״ש, עת הגיע לחגים במחיצת חותנו. בסיום חודש תשרי זכה ר׳ אפרים להתקבל ליחידות ראשונה אצל הרבי הריי״צ. מפולין נסע ר׳ אפרים לווילנה ומשם דרך אודסה עלה, בהפלגה, לארץ ישראל.

לארץ ישראל הגיע ר׳ אפרים בגפו בעודו בחור מתבגר כבן 20. הוא התקבל ללמוד בישיבת ׳תורת אמת׳ בירושלים. לאחר כשנה בא בקשרי שידוכין עם מי שהייתה לימים עזר כנגדו במשך עשרות שנים נאמנות ומסורות בעבודת הקודש, גב׳ פסיה תבלחט״א, בתו של החסיד הנודע ר׳ אברהם פריז. ר׳ אברהם זכה לשמוע מפה קודשו של הרבי הריי״צ ביטוי מיוחד ונדיר כלפי ר׳ אפרים וזו לשון קודשו: ״איך האב איינגעווארצלט א ארז אין ארץ הקודש״ (נטעתי ארז בארץ הקודש).

בשנים הראשונות לאחר נישואיו למד ר׳ אפרים ועסק לפרנסתו במשלוח חבילות לרוסיה, תוך כדי איסוף כספים לטובת נזקקי ירושלים. אני עצמי זוכר אותו עמל קשות לפרנסתו כמשווק מיני מאפה מטעם קונדיטוריה ירושלמית. הוא היה נוסע על אופני תלת אופן ומשווק את הסחורה לחנויות השונות.

בשנת תש״ח התקבל לעבוד בכרם הרבי הריי״צ כמנהל הישיבה החדשה שקמה בלוד. בשנים הראשונות לעבודתו בישיבה בלוד המשיך להתגורר בירושלים ומדי יום ראשון נסע ללוד. מי שמבקש דוגמא מובהקת למסירותו יוצאת הדופן, באופן שלא מחזיק גרם של טיבותא לנפשיה יקבל זאת רק בהצצה לאורחותיו כבר באותם ימים. מדי לילה לקראת לכתו לישון היה נכנס למבני הפנימייה ונם את שנתו כאחד מבחורי הישיבה.

לביתו היה שב רק לקראת שבת כשגב׳ פסיה נושאת לבדה בעול גידול הילדים. בשנת תשי״ג עבר עם משפחתו ללוד.

במרוצת השנים, עם קבלת הנשיאות של הרבי, עלה והתקדם במדרגות עבודת הקודש עם הקמת בית הספר למלאכה בהוראת הרבי (בתשט״ו), הקמת ישיבת תומכי תמימים המרכזית בכפר חב״ד (בתשי״ט) הקמת שיכון חב״ד בלוד (בתשכ״ה) ועוד. בשלהי חודש ניסן תש״כ, בעקבות פטירת הרה״ח ר׳ אליעזר קרסיק, מינה הרבי את ר׳ אפרים ליו״ר אגודת חסידי חב״ד בארץ הקודש. מאז, במשך עשרות שנים, היה הוא הכתובת הראשית והבלעדית שאליה הועברו רוב ככל הוראות הרבי על כל הנעשה בארץ הקודש, במשך עשרות שנים רצופות.

האמת היא שלאחר פטירת ר׳ אליעזר קרסיק, סברה משפחתו לפי תומה (וכמותה גם משוכנעים היו חסידי חב״ד בתל אביב) כי המושכות יישארו בידיה. חתנו של הרב קרסיק, הרב משה אשכנזי, שאף מונה תחתיו לרבה של קהילת חסידי חב״ד בתל אביב, ראה עצמו כממשיך דרכו.

בעיניו, כמו בעיני חב״ד התל אביבית באופן כללי, ר׳ אפרים היה נטע זר, שילוב של יקיות וירושלמיות שהיה לזרא בעיניהם. אולם עובדה היא שהרבי בחר דווקא בר׳ אפרים לתפקיד. כתוצאה מכך, כבר מאז ניבטו זרעי הטינה שנטרו לו בני משפחת קרסיק לדורותיה. בתת הכרתם ולימים בהכרתם הגלויה חיפשו ולצערי הרב גם מצאו את הדרך לשלם לו נקם על לא כל עוול בכפו.

לא רגל על לשונו

העבודה במחיצת ר׳ אפרים

כזו הייתה מניפת התפקידים בהם שימש ר׳ אפרים בו זמנית במשך עשרות שנים: יו״ר אגודת חסידי חב״ד בארץ הקודש, חבר אגודת חסידי חב״ד העולמית, מנהל ישיבת תומכי תמימים המרכזית, חבר הנהלת בתי ספר למלאכה, חבר הנהלת בית רבקה, חבר הנהלת רשת אהלי יוסף יצחק, חבר הנהלת ארגון הגג של מוסדות חב״ד, חבר הנהלת הוועד למען שלמות העם, חבר הנהלת צמח צדק, מנהל הכוללים בכפר חב״ד ובלוד, חבר הנהלת כולל חב״ד. בבטחה אוכל לציין כי אין דבר שנבנה בחב״ד בארץ הקודש לכל אורך שנות נשיאות הרבי, שלא עבר דרך ר׳ אפרים ובאמצעותו.

זכה ר׳ אפרים ורוב ככל הוראות הרבי לכלל מוסדות חב״ד בארץ עברו דרכו. מרבית המינויים והמוסדות שקמו במרוצת השנים בארץ קמו על ידו וביוזמתו. בוודאות שבלתי ניתנת לערעור ניתן לקבוע כי הוא האחראי הראשי להתפתחות ההתיישבות החב״דית וכלל הפעילות החב״דית בתחומי ארץ הקודש.

עובדה זו, שהייתה ידועה ומוכרת היטב לי אישית כמו לאנשים שבאו במחיצתו ועבדו תחתיו, הפכה בשנים האחרונות לנחלת הכלל, לאור סדרת כרכי חליפות המכתבים ׳ימי תמימים׳ שיצאה לאור בעריכת נכדו. הסדרה הזו משקפת את האינטנסיביות של המשרד בלוד בראשות ר׳ אפרים ומלוא רוחב הענפים שמהן השתרגה ומעל לכל – את היקף הפעילות מול הרבי במגוון עצום של נושאים שכאמור הקיפו את כלל ההתפתחות החב״דית במשך עשרות שנות נשיאותו של הרבי בעלמא הדין.

ר׳ אפרים קיבל אישור נדיר ומיוחד מהרבי לשאת בחיקו מכשיר הקלטה ליחידויות הרבות להן זכה. זאת על מנת שיוכל בשובו ארצה לעבור בצורה דקדקנית על מהלך היחידות ולקיים את הוראות הרבי באופן מלא ומדויק וללא כחל ושרק. בהמשך הספר אתאר בפרוטרוט את מתכונת העבודה היומיומית עם ר׳ אפרים לאור ההוראות התכופות שקיבלנו מן הקודש.

ר׳ אפרים שהכרתי היה אדם רציני מאוד. לא ניתן היה לנהל עמו שיחת רכילות_; כשהשיחה היתה מתפתחת לכיוון לא רצוי מבחינתו הוא היה קוטע את הדיון או פורש ממנו. ר׳ אפרים היה תלמיד חכם גדול ולמרות עיסוקיו ותפקידיו הרבים ואדירי האחריות והמשמעות שזה עתה מניתי, הקפיד לשבת וללמוד מדי יום חמש- שש שעות גמרא בעיון. בין כל קביעויות הלימוד והחברותות שלו, כדי להיות קשור לנעשה בישיבה הוא הקפיד על קביעות יומית עם אחד מעילויי תלמידי הישיבה.

כמו כל פרט בשגרת יומו הדבר נעשה ברצינות גמורה. התלמיד (שהיה מתחלף מדי שנה או אחת למספר שנים, כשהקודם עולה לישיבה-גדולה ובא אחר תחתיו) היה מופיע במשרדו של ר׳ אפרים עם הגמרא שלו ור׳ אפרים היה שולף את שלו. טרם תחילת הלימוד היה ר׳ אפרים מרים את אפרכסות מכשירי הטלפון שהיו בצד השולחן ומניחן לצד המכשירים, כדי שהקווים יהיו תפוסים ואיש לא יפריע לו בקביעות הלימוד שהייתה נמשכת על פני שעה תמימה.

ר׳ אפרים היה אינטלקטואל אמיתי, בעל ידע רב גם במדעים ולימודי חול, היה בקי בשפות, במתמטיקה ועוד ובעשר אצבעותיו ניהל וניווט את הספינה הגדולה של מוסדות חב״ד בארץ הקודש בתבונה ובהצלחה רבה. הוא היה גאון בארגון וניהול והצליח מאוד בניווט הספינה תוך כדי האצלת סמכויות כשהיה בכך צורך.

הוא לא היה מסוגל להוציא שקר מפיו וגם לא גוזמה כלשהי, אף אם הדבר היה לתועלת. כשנשאל לגבי נתון מספרי כלשהו הקשור למוסדות הקפיד תמיד לנקוב במספר מועט מהאמת כדי שלא לבוא לידי שקר. תמיד מצא את הדרך להסתדר עם כל אדם.

בד בבד היה ר׳ אפרים אדוק גדול מאוד באופיו, ירא שמים בתכלית, חסר אגו לחלוטין. על אף מעמדו הרם בכל מחלוקת שהתגלעה, כשהיה מדובר על מחלוקת שנראה היה שקשורה באגו ולא באמת הצרופה או בדבר הרבי והוראתו הקדושה – היה ר׳ אפרים מוותר הראשון על אף שיכול היה, מרום מעמדו הבכיר, לכפות את דעתו ורצונותיו על החולקים עליו.

צניעותו הרבה באה גם לידי ביטוי בהסתפקותו במועט גם מבחינה כלכלית. משכורתו הייתה נמוכה ביחס לשעות העבודה הרבות והעול הכבד שנדרשו ממנו. הצניעות החומרית, אותה הצליח להנחיל גם לנו העובדים עמו, באה לידי ביטוי גם בריהוט המשרד הפשוט בתכלית. הקפדתו על כספי הקודש אותם ניהלנו הייתה עקבית ובאה לידי ביטוי בכל צעד ושעל. כך, למשל, הוא עצמו וכמונו כל עובדי המשרד הבכירים, מימנו על חשבונם האישי את הנסיעות הרבות לרבי ובשום פנים ואופן לא על חשבון על קופת המשרד. אף כי ניתן היה בקלות וביושר לייחס את הנסיעות שהיו קודש לעבודת הקודש ולטובת הכלל, מכוח הדוגמה האישית שהקרין ר׳ אפרים הדבר לא עלה על דעתנו מעולם.

ר׳ אפרים היה בטל לרבי בתכלית. ניתן לומר בוודאות כי לא היה זה רק ׳ביטול היש׳ אלא ׳ביטול במציאות׳. בתיעוד הנפוץ והנגיש כיום לכל אדם של מעמדי חלוקת השטרות לצדקה על-ידי הרבי, ניתן לראות בכל אחת מההזדמנויות שבהן ר׳ אפרים עובר לפני הרבי כיצד ׳ביטול הולך׳ (כלשונו הקדושה של הרבי בשיחת הקודש הנודעת על חסיד המבטל עצמו שהדבר ניכר בהילוכו: ״ביטול גייט״).

ברור ומובן שהדברים לא הסתכמו רק בהופעה חיצונית ובסמנטיקה אלא באו לידי ביטוי מובהק, יום יום ושעה שעה, בכל החלטה שהתקבלה בהקשר לניהולם השוטף של המוסדות שהיה על כתפיו. האני העצמי שלו, האגו שלו או שיקוליו האישיים – לא תפסו אצלו מקום כלל וכלל. כל כולו היה חדור מטרה אחת: מה הרבי רוצה וחושב.

לא רק חייו הציבוריים התנהלו בדרך זו אלא אף חייו הפרטיים. לנוחות האישית ולתנאיה לא הייתה כל נתינת מקום. מכוח זאת נגזרת העובדה המופלאה אותה תיארתי קודם, שבן אנוש אינו יכול לקלוט אותה ואת דוגמתה: במשך כארבע שנים, עד המעבר של ביתו ללוד, התגורר בגפו בישיבה כאחרון הבחורים כשמדי לילה בלכתו לישון הוא עושה זאת במיטה הפנויה שהוא מאתר באחד מחדרי הפנימיה.

כשקמה, בהוראתו הישירה של הרבי, ׳נחלת הר חב״ד׳ בקריית מלאכי (׳נחלה׳ בלשון העם), וחסידי חב״ד שעלו ארצה מרוסיה באותם ימים לא שעו לתחינות הרבי ליישב את השכונה החדשה – בנו של ר׳ אפרים, ברקה ואני, עברנו ממקום מגורינו בלוד להתגורר בנחל׳ה על מנת לקיים את רצון הרבי ולהראות בכך דוגמה אישית לכלל החסידים. לא מעטים התייחסו אז לקריית מלאכי כאל ארץ גזירה והעובדה שאנו עצמנו קמנו ועברנו פעלה רושם עצום. באותה עת החליט ר׳ אפרים על אף גילו הלא צעיר ועל אף הנוחות הרבה שבמגורים בצמוד למקום העבודה שגם הוא עצמו יעבור לנחלה. ברגע האחרון הגיעה תשובת הרבי ששללה את המעבר שלו וכך הדבר נמנע.

מדי דברי על ר׳ ברקה וולף, אתאפק לא אוכל מלציין כי ראיתי בו, אבדל לחיים טובים וארוכים, חבר קרוב כאח. מסירותו הרבה לרבי ולכל ענייניו הקדושים הייתה לשם דבר והיא הייתה קודמת לכל דבר. ברקה היה חסיד נאמן שיכול היה להעביר לילות ללא שינה, לחוות על בשרו באופן אישי ביזיונות ואי נעימויות – הכול אך ורק למען כבודו של הרבי ומילוי רצונו הקדוש.

הייתי עד לחרדה האישית שליוותה את ר׳ אפרים בעת שעמד על הפרק שיבוץ של קרובי משפחה לעבודה.כך, לדוגמא, לאחר פטירתו של חמיו, ר׳ אברהם פריז שהיה נציג קה״ת בארץ הקודש, עול ניהול קה״ת נפל על ר׳ אפרים, לאחר תקופה כשראיתי שהדבר דורש שעות עבודה רבות מר׳ אפרים ולאחר שבנו ידידי ר׳ מני הגיע להתגורר בארץ הקודש, הצעתי לר׳ אפרים שיטיל את המלאכה עליו, ר׳ אפרים סירב לשמוע על כך והייתי צריך לפנות בעצמי לרב חדקוב שיאשר לר׳ מני וולף בנו של ר׳ אפרים ונכדו של ר׳ אברהם לשמש כממשיכו של סבו. ר׳ אפרים לא היה מוכן להגיש לרב חדקוב בקשה כזו.

חסרונותיו נבעו ממעלותיו האמורות. מנהל מוסד מוכרח לעיתים לנהל פוליטיקה, לעגל פינות ולדעת לשחק את המשחק. ר׳ אפרים ביושרו הקיצוני לא היה מסוגל לכך. כמו כן, היותו יקה באופיו הפכה אותו למה שנהוג לקטלג כיום כמרובע, שמרן וחסר מעוף. ותרנותו הרבה הגיעה לעתים על חשבון קידום דברים שלא קודמו ולו על מנת שלא לפגוע בכבודו של הזולת וכדומה.

אל מול תכונה בולטת זו ניצבתי אני כמי שהיה יד ימינו. לא אחת ולא שתיים הוא ראה עמי עין בעין את הדברים אבל נדרשתי לוויכוח ולעימות עמו משום שהוא לא אבה לנקוט במהלך כזה או אחר למען המטרה ואני סברתי כי המטרה מקדשת את האמצעים, לרבות אלו שפחות נעימים כלפי מי שעלול להיפגע מהם בדרך כזו או אחרת. עם זאת הוא נתן בי אמון מלא ואפשר לי ללכת קדימה עם רעיונותיי ויוזמותיי.

זכיתי והקשר האישי שלי עם ר׳ אפרים היה אישי מאוד וניתן לומר שהוא שימש כמו אבא עבורי. כזו היא אנקדוטה המעניקה מוחשיות של ממש לדברים אלו. הייתה פעם פגישה חשובה מאוד בישיבה שלה חיכינו והתכוננו זמן רב. גלגלה ההשגחה העליונה את הדברים ובו בזמן זוגתי כרעה ללדת. נוכחותי בפגישה הייתה קריטית להצלחתה. על אתר התנדב ר׳ אפרים לקחת את רעייתי לבית הרפואה כדי שאוכל להישאר בישיבה באותה פגישה. זר לא יבין זאת.

כתוצאה ישירה ובלתי נמנעת מכך, ככל שנקפו השנים, נאלצתי לספוג ביטויי קנאה ושנאה הן מצד עסקנים אחרים והן מצד כלל אנ״ש שהכירו את ר׳ אפרים כחסיד ומתחסד וייחסו לי כל אקט לא פופולארי שננקט בשם המוסדות ולמען ביצוען המלא של שאיפותיו הקדושות של הרבי.

במישור אחר לחלוטין, יושרו הקיצוני של ר׳ אפרים היה מלופף בעוקצנות חדה שבאה לידי ביטוי בהערות חדות וחריפות (ביידיש מכנים זאת בפשטות קולעת: ״קורץ און שארף״) שהיה פולט כלפי אנשים כאלו ואחרים שנתקלו בו. בעיניי היה הדבר חביב ואפילו חינני אבל לא אכחד שהיו כאלו שנפגעו מכך. אמירות אלו היו יוצאות מפיו בבת שחוק שעלתה על פניו סמוקות הלחיים וצורה זו לבדה הוכיחה כי לא לרעה הייתה כוונתו.

התרגיל העסקני המכוער של תש״נ (המתואר בהרחבה בפרק ׳תרגיל כפל׳ בספר זה), העניק הזדמנות פז בידי שונאיו ואויביו של ר׳ אפרים – אלו שצפו בו כל השנים מנווט את ספינת חב״ד בארץ הקודש ולא יכולים היו לשאת זאת, בהעניקם מוחשיות דוחה לקנאה, לתאווה ולכבוד שעליהם קובעים חז״ל (אבות ד,כא) כי הם מוציאים את האדם מן העולם. באותה עת ניסו אותם אנשים שפלים להעליל עליו ולטפול לו מעורבות פוליטית למרות שברור לחלוטין כשמש בצהרים כי הדבר לא עניין אותו כלל.

לא זו אף זו: כל המגעים עם אנשי שלטון וממשל היו לו לזרא, הכבידו עליו והיו לו כנטל. כשנדרש להם, היה עושה אותם כהכרח בל יגונה מפני הצורך הבלתי נמנע. כל מי שהכירו, ידע היטב כי מדובר ביהודי מורם מעם שהתרחק כמטחווי קשת מהעיסוק ברפש של העולם הזה. ובכל עת העניק מרצונו הטוב לנו את כל ההתנהלות הפוליטית של המוסדות בשמו ועבורו.

עובדה זו, שנהירה הייתה היטב לשונאיו קצרי הרואי, לא מנעה מהם להביא להוקעת שמו ברבים בעוול בל יכופר. והוא עצמו לא השיב דבר. הבליג ולא הוציא הגה מפיו כלפי הכתם הציבורי הנורא שדבק בו. עליו אמרו חז״ל (שבת פח:, גיטין לו:): הנעלבים ואינם עולבים, שומעים חרפתם ואינם משיבים, עושים מאהבה ושמחים בייסורים, עליהם הכתוב אומר ״ואוהביו כצאת השמש בגבורתו״.

איש הסוד

ר׳ בנימין גורודצקי

מי שמבקש לעמוד על מידת גודל אישיותו של החסיד הנודע רבי בנימין גורודצקי די אם יתבונן בעצם העובדה שהרב גורדצקי כיהן כרב בעיר הגדולה קייב, בעודו עול ימים בן 18 שנים בלבד.

ר׳ בנימין נבחר אישית על ידי הרבי הריי״צ ולימים על ידי הרבי לשמש כבא-כוחם בעבודה הקודש ובעסקנות הציבורית באירופה, צפון אפריקה וארץ הקודש. תפקיד אדיר משמעות ואחריות בו שימש בנאמנות מאז שנת תש״ז עד ליומו האחרון בחודש מנחם אב תשנ״ה.

הוא נולד בחודש כסלו תרס״ח. שנות חייו הראשונות, בצל מלחמות קשות ואבדות נוראיות ובלתי נתפסות בגדר אנוש שזעזעו תבל ומלואו, חישלו אותו לקראת תפקיד חייו אותו הועידו לו רבותינו נשיאינו. תפקיד מרכזי ביותר בבניינה של יהדות אירופה, אפריקה וארץ הקודש, מתוך התמסרות אין סופית, בצלמה ובדמותה, ברוחה ובגבורתה של אותה מסירות נפש הרואית שאפיינה את מעשיו עוד מאחרי מסך הברזל בשנות המהפכה הקומוניסטית אשר רבים חללים הפילה בגשם וברוח.

לנוכח פעילותו הרבנית ששילבה עסקנות והקמת סניפים מחתרתיים של ישיבות ׳תומכי תמימים׳, נאסר ר׳ בנימין והוגלה על ידי השלטון הקומוניסטי לארץ גזירה. לימים שמעתי מפיו כי קרובת משפחתו הייתה קומוניסטית מושבעת ובעלת תפקיד בכיר במפלגה הקומוניסטית. כששמעה שנעצר העבירה לו מסר ברור כי תוכל להפעיל את קשריה ולהביא לשחרורו המיידי אולם בתמורה עליו יהיה להתחייב כי יחדל מהפצת תורה ויהדות אך הוא סירב בתוקף להתחייב לכך.

לאחר השחרור והתלאות הרבות שחווה, הצליח לצאת בדרך לא דרך מעמק הבכא הסובייטי ולהגיע לצרפת בשנת תש״ו יחד עם בני משפחתו אותם גם הצליח לחלץ. למרות הסבל הרב והמצוקה הכלכלית הנוראה, לא לקח לעצמו חופש או ימי מנוחה ומיד נרתם לעסקנות ציבורית מסועפת בהקמת חדרים וישיבות, סיוע ועזר לאחיו החסידים ולשאר הפליטים.

בראשיתה של שנת תש״ז, קרא לו הרבי הריי״צ ל׳יחידות׳ והורה לו לצאת למסע חיזוק ועידוד ולבקר במחנות הפליטים והעקורים בהם שהו חסידים, כדוגמת הריכוז הגדול של שארית הפליטה בפוקינג שבגרמניה ועוד. מפוקינג הורה לו הרבי לנסוע לצרפת, על מנת לבדוק את מצב פליטי אנ״ש שם ולבדוק מקרוב כיצד ניתן לסייע בעדם בקליטה, התיישבות, סידור הפרנסה ועוד.

תוך כדי שהותו במקום בשליחות, בעודו מדווח לרבי בפרוטרוט על פעולותיו, שלח לו הרבי הריי״צ את האיגרת בה הטיל עליו את משימת חייו העיקרית, ליטול חלק מרכזי ומכריע בבניית יהדות אירופה, אפריקה וארץ הקודש, ולא נחה דעתו הקדושה עד שמינהו להיות בא כוחו בפעילות קודש זו.

במשך ארבעים שנה רצופות כיתת ר׳ בנימין את רגליו באינספור מסעות ליסוד, חיזוק וביסוס קהילות יהודיות, ובד בבד היה אחיעזר ואחיסמך גשמי ורוחני לאחינו בני ישראל בכל מקום שהם.

לפי מיטב ידיעתי במשך תקופה ארוכה ר׳ בנימין החזיק את ׳בית הרב׳ והעביר כספים בקנה מידה גדול עוד בימי הרבי הריי״צ. ר׳ בנימין כיהן כנציגו הישיר של הרבי בג׳וינט – מפעל שלרבי היה אינטרס עצום בו ובפעילותו, בקשר שהחל עוד מימי הרבי הרש״ב נ״ע. השפעתו בארגון הג׳וינט היתה כה רבה עד כי עובדי הג׳וינט לא יכולים היו לעמוד בפני בקשותיו ולהשיבן ריקן שכן את הכול ארג והפיק בפקחות רבה ונדירה.

בעת האחרונה נחשפה התכתבות אותנטית בין עובדי הג׳וינט שמשורותיה ניתן ללמוד על עוצמת ההשפעה של ר׳ בנימין כמו גם היקף יכולותיו לעשות בארגון עתיר התקציבים כבתוך שלו. כך נאמר, בין היתר, באותה תכתובת: ״יהיה חכם להחליט, אחת ולתמיד, מדיניות ברורה באשר לאופן ועל ידי מי יטופל הרב גורודצקי. אני חושבת שאתה כבר יודע שכולנו מלאים הערכה לגדולתו של גורודצקי ולמנהיגותו, ואנחנו גם מלאים הערכה למשמעת ולתכונות המוסריות הגבוהה של קבוצתו. אף על פי כן, על ידי עצם טבעו של התמדה, אישיותו, והרשה לי לומר, חכמתו העליונה, הוא פיתח פקחות קיצונית ויכולת להתמודד עם אנשי הג׳וינט שאיתם הוא דן בנושאים השונים הנוגעים לקבוצה שלו״.

״מההתחלה״, משיח המסמך לפי תומו, ״עשינו חריגות אחת אחרי השנייה עבור הרב גורודצקי. אני חושב שהיחסים של הג׳וינט להרב גורודצקי מחייבים בחינה מחודשת ותוקף, אלא אם כן אתה מוכן לאשר תקציב אינסופי עבורו״.

במקביל לעבודתו המרכזית ב׳לשכה׳ של רבותינו נשיאינו, שאכלסה את מוקד הפעילות הראשי של חב״ד ליובאוויטש ביבשות אירופה אפריקה ואסיה, מונה ר׳ בנימין במשך השנים להיות חבר במוסדות הכלליים אותם הקים הרבי הריי״צ בארה״ב ׳אגודת חסידי חב״ד׳, ׳מרכז לענייני חינוך׳ ו׳מחנה ישראל׳.

במשך כל השנים הללו היה ר׳ בנימין חלק אינטגרלי, דומיננטי ובלתי נפרד עם מאות מוסדות תורה וחסד, ארגוני חינוך ורווחה. בכל המדינות והערים בהם ביקר או עמם עמד בקשר רציף, תוך שהוא מדווח באופן תמידי אל רבותינו נשיאינו ומקבל מהם הדרכה מפורטת כיצד להתקדם, היכן לפתח ולהתרחב וכן הלאה. כך הוקמו בזה אחר זה סניפי רשת בתי הספר ׳אהלי יוסף יצחק ליובאוויטש׳ בארץ הקודש ובמדינות אפריקה, סניפים של ישיבת ׳תומכי תמימים ליובאוויטש׳, בתי חינוך לבנות ׳בית שרה׳ ו׳בית רבקה׳, בתי ספר למלאכה בכפר חב״ד, ושכונות ויישובי חב״ד בארץ הקודש.

אחת לכמה חודשים היה ר׳ בנימין מגיע לארץ. לקראת בואו היינו מגבשים את רשימת הנושאים הדחופים לדיונים משותפים עמו ולהכרעתו. בכל פעם שבה דרכה כף רגלו בארץ, אני הייתי מקדם פניו ומלווה אותו בנסיעותיו ויחד היינו נוסעים לפגוש את צמרת המדינה והפקידות הבכירה ביותר עמה היה נועד ומתרועע.

למיטב זכרוני והכרתי יכולני להעיד כי כמעט לא היה ביקור של ר׳ בנימין בארץ שלא כלל שורה של מסרים והוראות מהרבי באשר לדברים שונים הקשורים בניהול המוסדות. לעיתים קרובות היה ר׳ בנימין מקבל בעודו על אדמת ארץ הקודש מברקים מהרבי עם הנחיות והוראות מפורטות בנוגע לדברים שונים העומדים על הפרק אשר הגיעו אל שולחנו של הרבי לאחר שר׳ בנימין כבר הספיק להגיע לארץ. במרוצת השנים יכולתי לזהות על נקלה כי כל הוראה שהחשאיות יפה לה ומפאת טיבה לא ניתנת הייתה להימסר בשיחת טלפון או במכתב – הייתה מועברת מהקודש פנימה אלינו באמצעות ביקוריו התכופים של הרב גורדצקי בארץ ובמהלכם.

במהלך ביקורים אלו התקבלו כל ההכרעות החשובות הנוגעות לניהול המוסדות. ר׳ בנימין היה מעין מנהל-על שלא מסתפק בפחות מביקור אישי בו יכול הוא למשש בעצמו את הדופק מקרוב, בוחן את הדברים, מחווה את דעתו ומקבל את ההכרעה הנדרשת.

על מידת הקירבה האישית והאמון הבלתי מסויג שרחש כלפיו הרבי תעיד העובדה המדהימה הבאה אותו שמעתי מפיו. ר׳ בנימין סיפר לי בימי תחילת הנשיאות הרבי אמר לו: אני מבקש ממך שכשאתה מדבר אתי, דבר אתי כאחד האדם וגם אם אתה חולק על דעתי, תן לכך ביטוי ונמק את דבריך. הרבי הוסיף ואמר: בין כה וכה, מה שאני אומר זה מה שיהיה ולכן אל לך לחשוש. ואכן כך הוא נהג.

הנה עובדה נוספת ובלתי נודעת התורמת אף היא למידת הדומיננטיות, שלא לומר הריכוזיות שהועיד הרבי בידי ר׳ בנימין גורודצקי בכל הקשור לארץ הקודש: הרבי נהג להעביר לעיונו של ר׳ בנימין את כל המכתבים שהגיעו אל הרבי בנוגע לארץ הקודש, לרבות אלו שכללו אינפורמציה ודברים בלתי חיוביים כאלו ואחרים.

במכתב מסוים שכותב ר׳ בנימין לר׳ אפרים בשנת תש״ל (ואשר פורסם אך לאחרונה) כותב ר׳ בנימין, בין היתר, את המשפט המדהים הבא: ״אחדים ממכתביך הראה לי כ״ק אד״ש בעת עמדי בהיכל קדשו, במילא הי׳ ביכולתי לדבר אודותם״.

במסגרת קשריו הבלתי אמצעיים עם ארגון הג׳וינט היה ר׳ בנימין אחראי לכל ענייני רוסיה מטעם חב״ד. הייתי עד לא אחת ולא שתיים לפגישות שלו עם אנשי מוסד שעמם ובאמצעותם נוהלה מסכת של קשרים חשאיים עם אנ״ש חסידי חב״ד שניהלו חיי מחתרת בימי מסך הברזל. מלבד המסרים, התשובות ותשמישי הקדושה, היו לא מעטים מאנ״ש שקיבלו חבילות מזון למחייתם.

מי ששיגר את המשלוחים השונים היה ר׳ בנימין ואנשי הביצוע להעברת המשלוחים היו אנשי הג׳וינט ואנשי המוסד. כמו לא היה די בכך, למיטב ידיעתי, מדינת ישראל מימנה הלכה למעשה חלק בלתי מבוטל מהפעילות החשאיות של חב״ד מאחורי מסך הברזל, באמצעות ר׳ בנימין גורדצקי ולאור פועלו האישי. אלו הישגים כבירים שהוא אישית חתום עליהם והם יעמדו לזכותו לעד.

ר׳ בנימין אף דאג להביא לחדרו הקדוש של הרבי, ליחידויות ממושכות שנשאו פירות ופירי פירות, את כל בכירי הג׳וינט.

ידיו של ר׳ בנימין היו מלאות פעילות עניפה במרוקו על כל עריה וריכוזי היהודים שבה. הוא עצמו היה מותיר את משפחתו לבדה במשך חודשים ושוהה במדינות ערב כשהוא מסתובב מעיר לעיר ומכפר לכפר כשהוא רכוב על חמור, בתנאים לא תנאים. הוא היה בקי בנעשה במרוקו ככף ידו.

כמו ר׳ אפרים ר׳ בנימין לא ראה את טובת עצמו ואף לא עניינה אותו טובת בני משפחתו. הוא היה חסיד בכל ליבו ושאף לעשות את המירב והמיטב לטובת הרבי ולמענו.

הייתה תקופה שבקרב יהדות מרוקו פרצה תחרות עזה בין מוסדות חב״ד לבין מוסדות אליאנס. מטבע הדברים, היה אמור הג׳וינט להתייצב לימין אליאנס, חינוך מודרני שהעניק לתלמידיו מקצוע והשקיע בלימודי חול ועוד. באורח מדהים ובלתי צפוי, אירע ההפך הגמור. הג׳וינט התייצב לימין חב״ד והזרים לבתי הספר ותלמודי התורה של חב״ד תקציבים בלתי נדלים. התמיכה שקיבלה רשת אליאנס הייתה זעומה, כאין וכאפס, לעומת החסות שפרס הג׳וינט דווקא על חב״ד. הייתה זו פעולתו הישירה והבלתי מובנת מאליה של הרב גורודצקי.

בהקשר זה, בכל אחד מביקוריו בארץ הקפיד שלא לפסוח על ביקורים אצל רבני משפחת אבוחצירא, בבא סאלי ושארי בשרו, אותם הכיר אישית מפעילותו רבת הזרועות על אדמת מרוקו.

בעיצומו של מבצע שלום הגליל (שכונה לימים גם בשם מלחמת לבנון הראשונה), הצליחה ישראל לגרש את ארגון הטרור אש״ף (הארגון לשחרור פלסטין) מדרום לבנון. הארגון על ראשי המרצחים שבו, בראשות רב המחבלים יאסר ערפאת, התיישבו בתוניס. עד מהרה הגיע לישראל מידע מודיעיני ברור המצביע על כך שיהודי תוניס בסכנה. המוסד הישראלי קיבל הוראה להוציא אל הפועל מבצע להעלאת יהודי תוניס ארצה.

המבצע החל לצאת לדרך עם כל הלוגיסטיקה הכרוכה בכך והנה, לנגד עיני אנשי המוסד המופקדים על כך, מתגלה מחזה מפתיע שאיש לא הכין אותם אליו קודם לכן. מסתבר ששום יהודי לא רוצה לעזוב את אדמת תוניס. במוסד נכנסים לעובי הקורה בניסיון לברר מי או מה עומד מאחורי הסירוב העיקש. עד מהרה מתברר להם כי הרבי מליובאוויטש עומד מאחורי הסירוב שאינו פוסח אף לא על אחד מיהודי תוניס.

המדינה מחליטה לשלוח את אפרים הלוי אל הרבי. הוא מתקבל ליחידות ויושב אצל הרבי שעה ארוכה. בקודש פנימה מתנהלת שיחה קשה ביותר. הרבי לא הסכים בשום פנים ואופן לאפשר ליהודים לעלות. בשלב מסוים בשיחה אומר אפרים הלוי לרבי: אנו, מדינת ישראל, סבורים שהיהודים שם בסכנה. הרבי השיב לו: מדינת ישראל אחראית על בטחונם של היהודים תושבי הארץ. על היהודים שגרים בחוץ לארץ, אני אחראי. ואני אומר לך שאין כל ממש בחששות שלכם. וכך היה.

את הדברים הללו שמעתי אישית במלואם בסמיכות להתרחשותם מפי ר׳ בנימין גורודצקי.

בפלך השתיקה והפקחות

קירבתי לר׳ בנימין

על כוחו הגדול של ר׳ בנימין בג׳וינט למדתי כבר בגיל צעיר בטרם זכיתי להכירו אישית ולהתחבב על ידו. אל בית אבי, כחבר הוועד הפועל של אגודת ישראל, היו מגיעים פרוטוקולים של ישיבות ודיונים בג׳וינט באשר להעברת תקציבים ותמיכות למוסדות יהודיים. מפאת המשיכה שהייתה לי לעסקנות ציבורית כבר מגיל צעיר לימים הייתי בולע בשקיקה את המסמכים הללו ולא מחמיץ בהם שורה אחת. מתוך המסמכים שב ובצבץ פעם אחר פעם שמו של רבי בנימין גורודצקי ומהם למדתי על מידת השפעתו שחרגה מעל ומעבר לגבולותיו הטבעיים של שתדלן חב״די נמרץ, מיומן ופעלתן ככל שיהיה.

ר׳ בנימין, כך נודע לי לימים מהיכרותנו הקרובה, ריכז את כל ענייני חב״ד-ליובאוויטש בעולם כולו אל מול ׳ועידת התביעות׳ שפעלה ופועלת עד עצם היום הזה (בחסות הג׳וינט) והיא המרכזת העברת תקציבים ותמיכות לשורה ארוכה מספור של מוסדות יהודיים בעולם כולו, כחלק מתביעות הפיצויים מהשלטון הגרמני בעקבות השואה האיומה. בתווך השיג תקציבים שונים למטרות שונות ומגוונות בשירות הרבי. כך, למשל, כשעלה בדעתו הקדושה של הרבי להדפיס מחדש את מאמרי אדמו״ר הזקן מי שהשיג את התקציב הראשוני לכך היה ר׳ בנימין.

מהיכרותי את קשת הפעילות הרחבה של ר׳ בנימין גורדצקי בתוך שטחי הארץ אין מנוס ממסקנה בלתי נמנעת: בשורה של נושאים ותחומים, כלליים כמו ספציפיים ונקודתיים, הרבי לא סמך על איש מהעסקנים בארץ ישראל והפקיד את הטיפול בהם אך ורק לידיו האמונות של ר׳ בנימין.

במרוצת השנים והתפקידים אותם מילא, תחת הכובע האחד והיחיד שלו כבא כוחם של רבותינו נשיאינו באירופה (לעתים אף כונה ״השגריר הנודד באירופה״ אבל בא-כוח היה הגדרתו הרשמית של תפקידו) היו לא מעט אנשים מתוככי אנ״ש וגם מהצמרת שלה שפיתחו כלפיו סלידה ואולי מעבר לכך. הללו לא יכולים היו לשאת את העובדה שבזירות רבות ובתחומים רבים על פיו יישק דבר. את מהלכיו היה מכלכל בדיפלומטיות רבה ובכתפיים רחבות. בתור שכזה הוא לא נשא לשווא את שמו של הרבי ונטל על עצמו ועל צווארו גם את החלקים הפחות נעימים של תפקידו כשנדרש היה להתמודד עם רעה תחת טובה.

כאלו הם למשל תיאוריו של ר׳ אברהם אליהו פלוטקין, שהחזיק בתפקיד יו״ר אגודת חסידי חב״ד דפוקינג. הוא יצא מרוסיה עם כחמש מאות נפש בתחילת היציאה הגדולה בתש״ז. תחילה השתכנו כולם בפוקינג ולאחר מכן הם עוברים לפריז. מהמכתבים שלו, המופיעים כיום עלי ספר, ניתן ללמוד גם את קורות הימים ההם אך גם את הדם הרע שבעבע. הם כנראה לא רוו נחת מכך שר׳ בנימין גורודצקי הוא הקובע, למרות שברור היה להם כי הכול נעשה על דעתו של הרבי הריי״צ. הם אפילו העזו לכתוב בתחילה לרבי הריי״צ כי אין זה מקובל עליהם שר׳ בנימין הוא בא כוחו וכי הם רוצים להתכתב עמו ישירות וללא ממוצעים. אבל הרבי הבהיר להם כי כן יקום. לא ימלט גם שבין השורות בצבצו קנאה וזעם על כך שהוא זכה לצאת לפניהם מרוסיה ולהפוך לבעל הבית עוד טרם בואם.

כזה גם היה ר׳ מענדל פוטרפס ששנא את ר׳ בנימין תכלית שנאה ולרגע לא סבל את עליונותו כלפיו. הרבי הריי״צ כתב לר׳ מענדל כי גורודצקי הוא בא כוחו אבל ר׳ מענדל לא שש לקבל את התכתיב הזה וכותב מצדו, בח׳ בטבת תש״ז, מכתב אל חתנו של הרבי הריי״צ, הרבי, שכונה אז הרמ״ש, בו הוא מנסה להצטדק על נזיפה חמורה שקיבל מר׳ בנימין. גם השליח הרב שלמה מטוסוב ממרוקו, שהצטווה בקודש פנימה ובצורה מפורשת לעבוד תחת פיקודו הישיר של ר׳ בנימין, הרשה לעצמו לשגר לרבי מכתבים נגד ר׳ בנימין ובגנותו.

בשנים האחרונות, כשהרבי חדל לקבל ליחידות פרטית, ר׳ בנימין המשיך להיכנס אל הרבי לעתים מזומנות, לדווח לרבי על מעשיו ולקבל את הוראותיו הקדושות והדרכותיו הפרטניות. בחודשים האחרונים נחשף סרט וידיאו המתעד שיחה כזו של הרבי עמו שתואמה לעת תום ׳יחידות כללית׳. התיעוד המאלף הוא ללא פסקול אולם תנועותיו הקדושות של הרבי לכל אורכה של השיחה הלא קצרה ממחישות את כל הנאמר פה על היחס הבלתי שגרתי לו זוכה היה ר׳ בנימין. גם מי שלא זכה להיכנס מימיו ליחידות יכול לחוש ולקלוט כי אין זה מראה שגרתי של יחידות אלא כמו שיחה בין שניים.

עם זאת, ר׳ בנימין עצמו גילה את אוזני כי ככל שהתקשורת השוטפת עם הרבי עברה להיות באמצעות המזכירים, הוא עצמו ניסה לעקוף את הצינורות האנושיים הללו ולפנות אל הרבי ישירות, אולם הדבר לא נשא חן בעיני הרבי.

קרבתי הגדולה והאישית לר׳ בנימין לא החלה והסתכמה רק בליווי האישי שליוויתי אותו כל אימת שבא לארץ עד שעזב אותה אלא היא באה לידי ביטוי בחיבה יתירה שלו כלפיי. הגיעו הדברים לידי כך שהוא הרשה לעצמו לפנות אליי ולבקש ממני טיפול אישי ועדין גם במקרים אישיים משפחתיים, שנדרש הצורך להוציאם אל הפועל ברגישות הראויה ובס״ד גם להביא לתוצאות. איגרות התודה הנרגשות שהוא ורעייתו שיגרו לי על עיסוקיי בנושאים אלו, שהשתיקה יפה להם גם כיום, הן עבורי שכר גדול, מאלפי זהב וכסף.

הקרבה שלי אל ר׳ בנימין הייתה על דעתו של ר׳ אפרים ומרצונו הטוב. לדעתי הדבר נבע מכך שר׳ אפרים היה ענייני ומדוד ולא איש רעים להתרועע. הוא העדיף אפוא להטיל עליי את הקשר האינטנסיבי עם ר׳ בנימין וכך זכיתי לחוות שעות רבות מספור במחיצתו, להיווכח מקרוב בהתנהלותו של אדם בעל חושים בריאים ופקחות נדירה שאין כדוגמתה, וללמוד ממנו מאלפים שלמים בהלכות עסקנות וחסידות שערכם לא יסולא בפז.

תחת אחד השיחים סיפר לי פעם ר׳ בנימין כי כדרכו לדבר גלויות עם הרבי, הרהיב עוז ואמר לרבי כי יש מי שתמה מדוע אין מופתים גלויים של הרבי. לדבריו, בתגובה השיב לו הרבי בתמיהה: וכי זה שאני שולח שלוחים למקומות שונים וילדיהם גדלים יראים ושלמים – אין זה מופת?

המזכיר האישי

הרב חיים מרדכי אייזיק חדקוב

הרב חיים מרדכי אייזיק חדקוב היה מזכירם האישי של כ״ק אדמו״ר הריי״צ והרבי. עמד בראש שלוש מוסדות העל של חסידות חב״ד בדור האחרון: ׳מחנה ישראל״ ׳המרכז לענייני חינוך׳ ו׳אגודת חסידי חב״ד׳.

הרב חדקוב היה חבר אגודת ישראל בלטביה ושימש כראש צעירי אגודת ישראל בלטביה. הוא עצמו סיפר לי כי במסגרת תפקידו זה נפגש עם סבי רבי משה בלוי בעת שביקר בריגה כראש אגודת ישראל בארץ ישראל.

עדות בלתי אמצעית על מידת ההשפעה שהייתה מרוכזת בידי הרב חדקוב על היהדות בלטביה, מצאתי בכתבי סבי, הרב משה בלוי, המתאר את ביקורו במדינה, ומהם אצטט להלן: ״מר חאדקוב, מראשי צעירי אגודת ישראל בלטביה, נתמנה מטעם הממשלה למפקח ראשי על החינוך היהודי הכללי במדינת לטביה במסכות רחבה מאוד״.

סבי מרחיב לתאר את המשמעות של תפקיד זה בידי הרב חדקוב כפי אשר ראו עיניו ובהתאם להשקפתו האישית: ״מסירת עניני החינוך בידי איש מראשי היהודית החרדית גרמה לא רק להכנסת תיקונים רבים ולשכלולים של בתי חנוך החרדיים כי אם מר חאדקוב בתוקף הסמכות שלו הכניס תיקונים חשובים גם בבתי החינוך הכלליים.

״ואפילו בבתי החינוך הציוניים הוא הטיל את למודי הדת לחובה בכל בתי הספר היהודים וכן אסר את לימודי הכפירה. והציונים בלטביה נאנחים ונאנקים תחת עול מר חאדקוב, שאין הם יכולים לעקור את הדת ואת האמונה מלב הדור הבא, כרצונם אפילו לא מביניהם״.

שוו בנפשכם כי הרב אוריאל צימר, הרב אליהו מקטובוסקי (כי טוב) והרב טרעגר – האריות של תנועת פאג״י וראשי האידיאולוגים בה – התפעלו מגדולתו של הרבי לאחר שראו במו עיניהם כיצד הרב חדקוב, שאת שמעו ועל טיבו עמדו הרבה שנים קודם, בטל בתכלית כלפי הרבי, כנר בפני האבוקה וכעבדא קמיה מרא. הגיעו הדברים לידי כך שזה מה שחולל את התקרבותו של ר׳ אוריאל צימר אל הרבי.

הרב חדקוב ורעייתו הגיעו לארה״ב עם הרבי הריי״צ בט׳ באדר א׳ ת״ש. חודשים אחדים לאחר בואו של הרבי, חתנו של הרבי הריי״צ, איש וביתו, לארצות הברית, בכ״ח בסיון תש״א, מינה הרבי הריי״צ את הרב חדקוב למנהל המוסדות האמורים ובנוסף גם לעמוד בראש הוצאת קה״ת. הרבי היה יו״ר המוסדות והרב חדקוב המנהל.

כאשר הרבי קיבל על עצמו את הנשיאות, התמנה הרב חדקוב לראש המזכירות ובמשך כל השנים נודע כמזכירו האישי של הרבי. בתפקידו זה סייע בידי הרבי לבנות את האימפריה הגדולה שהרבי בנה, בתבונה עצומה ובהתמדה בלתי רגילה ניהל את כל מוסדות חב״ד בעולם.

דרכו של הרב חדקוב בהתנהלותו מול עסקנים ומנהלי מוסדות הייתה עקבית ומעוררת התפעלות בכל פעם מחדש מצד מי שעקב אחריו וידע לזהות את שיטתו: את הדברים הטובים והנעימים, בבחינת ״ימין מקרבת״, ייחס תדיר לרבי. את כל החלקים הפחות נעימים, בבחינת ״שמאל דוחה״ שלא אחת ולא שתיים כורח בל יגונה לנקוט גם בה – מעולם לא העז לייחס לרבי או לצטט את דבריו הקדושים אלא עטה על עצמו שריון והציג את הדברים כבאים ממנו.

עם זאת, כלל היה נקוט בידינו כעסקנים ובידי כל מי שאי פעם פעל בשדה חב״ד, תהיינה דעותיו האישיות אשר תהיינה: אין מילה היוצאת מפיו של הרב חדקוב ללא אישורו המלא של הרבי. לא זו אף זו: בחלק ניכר מהדברים היה הרב חדקוב ניצב בחזית כשכל מעשהו ודיבורו לא היו אלא בשליחותו האישית של הרבי.

עוד בחיי הרבי הריי״צ, בכ״ה בתמוז תש״ט, כותב הרבי (לקוטי שיחות כ״ד עמ׳416 ), לאחד מחשובי רבני חב״ד וזה לשון קודשו: ״ואם היה מכיר את הרב חדקוב לא היה כלל ספק אצלו שאינו שייך לדבר שקר וגוזמא״.

תכונת הבסיס שהייתה הקריטריון הראשון לעבודה במחיצת הרבי היא שמירה על סודיות מוחלטת. אצל הרב חדקוב נשמר הדבר בקנאות. מעולם לא העביר מענה של הרבי לאדם אחר זולת הנמען עצמו.

הרב חדקוב שהכרתי היה מיזוג של מידות. מנהיג אך וותרן, מקושר בלב ונפש לרבי אך משתמש בשכלו הישר, יצירתי ומקורי ובו זמנית חיל נאמן, מקפיד ומהדר בהלכה ומסייע לזולת ככל יכולתו ואף מעבר ליכולתו, מקפיד על קוצו של יו״ד בעסקנות ציבורית ועל התקנות השונות ובד בבד מדריך בסבלנות אין קץ ועל פני שעות רבות של מכתבים, שיחות טלפון ופגישות ממושכות פנים אל פנים שלוחים מתחילים ומאיר להם את נתיבות דרכה של השליחות, ההתמסרות לרבי והעלייה מחיל אל חיל.

מעטים המה החסידים שהתארים המופיעים במצבותיהם מדויקים בתכלית. אחד ומיוחד הוא הרב חדקוב שדבקותו במידת האמת הקרינה על דמותו גם לאחר עלותו לשמי רום. כל אות במצבה שעל קברו מדויקת וכך נאמר בה, בין היתר, ומכל תואר נמצאת למד על עוד תכונה שאפיינה אותו וגילמה את אישיותו: ״נאמן ביתו של כ״ק אדמו״ר״; ״לא ימיש מתוך האוהל״; מנהל ״מחנה ישראל״ ו״מרכז לענייני חינוך״; ״ראש מזכירות כ״ק אדמו״ר; ויושב-ראש ״ועד אגודת חסידי חב״ד העולמי״; ״מצביא ראשי של חיילי המלך חינך והדריך אותם״; ״דוגמא חיה ומופתית להתקשרות והתבטלות אמיתית״.

ואהיה אצלו שעשועים

קירבתי לרב חדקוב זכות הייתה לי שהרב חדקוב נהג כלפיי בחיבה יתירה. לבי אומר לי שהמקור לכך נבע מהייחוס המשפחתי שלי באגודת ישראל, שככל הנראה היה בעל משמעות בעיניו. אולם לימים, כשהתוודענו זה לזה, יכולני לומר כי קניתי את הקרבה אליו ביושר.

בכל אחת מהפעמים הרבות שהייתי נכנס לבית חיינו ועלה ברצוני להיכנס ולשוחח עמו – לרוב בנושאי העבודה השוטפת של ניהול המוסדות, ולא אחת בשמו של ר׳ אפרים שהיה מנצל את שעת הכושר של שהותי בחצרות קודשנו על מנת ללבן מולו ובאמצעותי נושאים שהיו על הפרק – הייתי נכנס לחדר ה׳מרכז׳ (החדר הראשון מימין הנכנס בכניסה הראשית של 770, שבמרוצת השנים כונה על ידי המון העם חדר המזכירות אולם שמו הרשמי היה החדר של ׳מרכז׳, על שם המרכז לענייני חינוך, שחברי המזכירות נמנו למעשה עם עובדיו ומשכורותיהם החודשיות התקבלו ממנו).

בהיכנסי לחדר הייתי מבקש לטלפן אל הרב חדקוב ולשאול אם אוכל להיכנס לחדרו. מעולם לא קיבלתי תשובה שלילית. תמיד היה הרב חדקוב משיב בחיוב. או אז הייתי יוצא מחדר ופוסע הלאה במסדרון הצר של קומת הכניסה עד הגיעי אל משולש החדרים הזעירים שהאמצעי שבהם היה חדרו של הרב חדקוב. הייתי נוקש קלות על הדלת, הרב חדקוב היה משיב בקול גרוני עמוק ״יע״ ופותח באמצעות לחיצה על כפתור את הדלת.

זכות הייתה לי שהוא גילה כלפיי סבלנות רבה ובכל עת העניק לי את ההרגשה כי הוא מחבב ומוקיר אותי ואת פועלי. חרף העיסוקים הרבים וגודל האחריות שהייתה מוטלת על כתפיו כל שיחה כזו שלי עמו הייתה נמשכת על פני שעה או יותר. לא כל פעם היה זה רק ליבון דברים נוקב.

לא אחת ולא שתיים הייתי נהנה לפטפט עמו, להשמיע לו את אשר על לבי ולקבל את התייחסותו לדברים מתוך רוחב בינתו ואיתנות שיקול הדעת שלו. לעתים היה זה גם פטפוט בעלמא. ר׳ אפרים, כבר אמרתי, היה ענייני מאוד וגם שיגו ושיחו עם הרב חדקוב היה כזה. אני, לעומתו, יכולתי לספר לרב חדקוב סיפור יפה ולשמוע ממנו בתמורה אמרה נאה ויסודית. כל הגה שהוציא מפיו היה שקול. משעת שיחה איתו ניתן היה ללמוד עולם ומלואו.

פעמים, בעודי שוהה בחדרו, יצא לי לראות כיצד מקבל הרב חדקוב שיחת טלפון ובעיצומה היה עולה הרבי על הקו ומצטרף לשיחה. רבים מספור הם הסיפורים על יהודים שדיברו עם הרב חדקוב ולפתע הבחינו כי הרבי על הקו ולעתים אף שמעו את קולו הקדוש. בעיניי ראיתי כיצד מתרחש הדבר.

לימים הייתה לי הזכות לקשר בין הרב חדקוב לבין בני משפחת דל, יוצאי לטביה, לאחר עלותם ארצה. הרב חדקוב יצא מגדרו בשגרו אליי מכתב תודה חם ולבבי על כך. מכאן נוצר קשר בלתי אמצעי ביני לבין המשפחה, אשר סייע לחסידות חב״ד ולכל ענייני הרבי במשך שנים רבות – ועוד ידובר בו בפרק העוסק בכך.

החוט המשולש

מגן ותריס מפני פורענות

במרוצת עשרות שנותיי בעסקנות ציבורית, כיד ימינו של ר׳ אפרים וולף וכמוציא אל הפועל של ההוראות שקיבלנו כל העת מן הקודש פנימה – אל שולחנו הקדוש של הרבי זרמו, למרבה צערי, כמויות בלתי נתפסות של תלונות, טרוניות ולשון הרע כלפיי וכלפי מעשיי.

מלבד יהודים תמימים שעשו זאת, אולי על מנת לזכות בעוד דקה או שתיים ביחידות אצל הרבי או על מנת להוכיח כלפי הרבי את האכפתיות שלהם כביכול מהנעשה – היו אלו אנשי מדון מארץ הקודש שבעברתם כי קשה לא חדלו להשמיצני בכל דרך אפשרית. הם לא אמרו די בהכפשת שמי הטוב בראש חוצות והפיכתו בעיני לא מעטים בעתות כאלו ואחרות למוקצה מחמת מיאוס. הם גם שיגרו את הארס וההרס אל תוך היכלו של הרבי. למרבה הצער, בשנים האחרונות, היה גם מי שעזר להם וסייע בידם באופן אקטיבי ואינטרסנטי בתוך ד׳ אמותיו של הרבי.

אל מול כל אלו, זכות כבירה עמדה לי בדמות עינם הטובה של הרב חדקוב והרב גורודצקי. שני חסידים נאמנים אלו, שזכו ליחס של כבוד מאת הרבי לכל אות שיצאה מפיהם, הכירו אותי טוב מכל אדם בעולם. הם ידעו היטב את יתרונותיי כמו את מגרעותיי. והם, מרצונם הטוב ומכוח הערבות האישית שלהם לכל הנעשה בממלכת ליובאוויטש, שימשו לי מגן וצינה. ידוע לי היטב כי בקודש פנימה הם שינסו מתניהם, אזרו חלציהם ודיברו בשבחי ובזכותי בפני הרבי.

אזכור להם זאת לעד.