חייל בדור השביעי – יוסל בלוי

מתכונת העבודה היומיומית תחת פיקודו של הרבי

״כאיל תערג על-אפיקי-מים, כן נפשי תערג אליך אליקים; צמאה נפשי לאליקים לקל חי״ זועקות ברטט המילים הפותחות את פרק מב בתהלים. פרק הארוג בגעגועים עזים, המטלטלים חדרי לב ונפש – כדברי ההקדמה המבארת כי ״זה המזמור מעורר לבבות בני ישראל, הבלתי מרגישים חורבן הגדול … ולו חכמו ישכילו אשר היו להם טובה גדולה בבואם ליראות שלש פעמים בשנה .. ולא היה להם שטן ופגע רע״.

בכל פעם שאני מגיע לפרק זה בתהלים, מוצא אני בו יכולת ביטוי מילולית לרגשות הערגה והכיסופים העזים המפכים ובוקעים מעמקי לבי – אל ימי האור, בהם כל חיי, על כל המשתמע מכך, נתונים היו תחת פיקודו של נשיא הדור. בכל יום, עולה וגועשת בי כמיהה עזה המוצאת ביטוי הולם במלים ״מתי אבוא ואראה פני אלוקים״, כדברי המדרש (ילקוט שמעוני) על פסוק זה: ״אמרו ישראל, ריבונו של עולם, אימתי אתה מחזיר לנו את הכבוד שעלינו שלוש פעמי רגלים ורואים פני שכינה?״ ובהמשך שם: ״כי אעבור בסך, כשעולים ברגלים לראות פניך, בסקפסטאות היינו באים אנו ובנינו בחיל גדול והאומות דוממים לפנינו. עכשיו שחרב הבית, אני היא שדוממת״.

ומה נאה הוא המעבר מפרק הגעגועים העזים הללו אל הפרק העוקב (מג), בו דוד המלך נושא ״תפלה גדולה״ בפני הבורא יתברך ושופך את צקון ליבו בבקשת ״שפטני אליקים וריבה ריבי, מגוי לא-חסיד, מאיש מרמה ועוולה תפלטני״.

חסד עצום עשה עמי הבורא יתברך, ומן הסתם זו גם זכות אבות שעמדה לי, בכך שזכיתי לעשרות שנים של יגיעת נפש ובשר, יום וליל, בכל רמ״ח ושס״ה – למילוי פקודותיו, קידום מטרותיו הקדושות ועשיית רצון קודשו של רועה ישראל ומנהיגו, כ״ק אדמו״ר זי״ע.

חותמו של הקב״ה אמת

עוצם אני את עיניי וכמו נשאב חזרה אל קצב העבודה העל-אנושי; אל המתח האדיר שליווה כל רגע ושנייה ביממה; אני חש שוב את הסיפוק העצום והאנרגיה הבלתי מצויה שאפיינו כל יום בעבודת הקודש הגועשת-רוחשת בצילא דמהימנותא ואשר בין עמליה זכיתי אף אני הקטן להימנות. עולם ומלואו שהיה ואיננו – אליו נפשי עורגת וכמהה.

בפני קוראיי הנאמנים, החפצים לדעת דברים כהווייתם, אתוודה: מערכות שונות ומגוונות ראיתי בימי חיי; קהילות, מסגרות עדתיות, ניהוליות, עסקיות, ציבוריות וממלכתיות. נוכחתי מקרוב בניהול ותפעול אופרציות אדירות והמוניות, מערכות-ניהול סודיות ומסוגרות. ביכולתי להעיד כי אף לא אחת מהן, שום דבר מכל אלו, לא דומה ולא מזכיר את הממלכה לה זכיתי להתמסר בכל כוחי ואוני, אותה זכיתי לשרת בקודש בכל חושיי ומרצי משך עשרות בשנים.

מוטיבים רבים ייחדו את ממלכת ליובאוויטש בימי האור, אך אם לתמצת ולהעמידה על אחת – אני בוחר מכולן את ההגדרה ההולמת: אמת. בכל יסדר ההשתלשלות׳ מרום יגן עדן העליון׳ כפי שכונה בחיבה היכל קודשו של הרבי, ועד למשרדינו הצנועים בין שיחי הצבר בעמק לוד, שררה אמת חדה ונוקבת, חלחלה ולפתה כל פעולה ומעש, כל נייר ודיווח, כל צעד ושעל ספוגים היו אמת אבסולוטית.

אמת! זו היתה החותמת, בריח-תיכון סביבו נעו צירי העשייה ועל אדני האמת התייצבה הממלכה כולה, מהתם להכא ומהכא להתם. אמת למענה אתה מוכן להתמסר ועבורה למסור את הנפש, את הפרטיות ואת כל אורחות חייך; אמת שעוצמתה כה עזה עד שאין מה שיעמעם ויעפיל עליה. אמת שאתה מתגייס ומתמסר אליה, היא שואבת אותך עד כדי כך שהיא ניצבת לפני כל דבר אחר בחייך. ובאותה מידה ממש – אתה מחוייב לה ומקדש אותה: לא תוציא בדל דיווח שאיננו אמת; לא תהין לשנות מהאמת אף אם הדבר חושף את חולשותיך. אמת שאתה נאמן לה גם אם אתה הוא זה ששגית וקלונך ייחשף ברבים. הנאמנות והאמת ליכדו וליפפו כל מה שנכרך בעבודת הקודש ובהיררכיית הקודש של עסקנות בשירות הרבי – אמת אלוקית, איתנה, כמותה כפי שאמרתי אי אפשר למצוא וכה קשה לתאר עלי כתב למי שלא נצרב בה וטעם מטעמה העז והמתוק.

טועמיה חיים זכו – ובמלוא הכנות עליי לומר אף את זאת: לא יכולת לטעום את אותה אמת גולמית עזה וייחודית, אם לא נמנית עם קומץ העסקנים שעבדו בשירות הרבי, בארץ הקודש (ומן הסתם כך בכל מקום אחר בעולם). שוני רב, מהותי, עצום וקשה להמחשה, שורר בין החסיד שזכה לחיות עם הרבי, לעבור לפניו ׳כבקרת רועה עדרו׳, לנהל את חייו ואת חיי משפחתו מתוך התקשרות חסידית אמתית וציות להוראות קודשו של הרבי כמיטב יכולתו – לבין היחס לו זכה מי שעבד תחת פיקודו. לא קרב זה אל זה כל הלילה.

אמנם, מכל חסיד וכל יהודי דרש הרבי ותבע תמיד, להתקדם ללא לאות בכל המישורים. שיטת הרבי גרסה כי מה שהיה נאה עבור האתמול – לא מספיק להיום; מה שנדרש היום הוא רק התחלה למה שיהיה עלינו לעשות מחר. ובכל זאת, לא פחות מאשר תהום אדירה פעורה בין התביעה של הרבי מהחסידים לבין התובענות הבלתי מתפשרת, דיוק ודקדוק על קוצו של כל יוד, הקפדה על כל צעד ושעל, כפי שתבע הרבי ממי שזכה להימנות עם הסרים למשמעתו ועמלים על ניהול מוסדותיו הקדושים.

אהוב את הביקורת

סדרת ספרים עבי כרס יכולתי למלא, בכתב צפוף ואותיות קטנטנות – לו ניתן היה לחשוף ולשתף את כל הדוגמאות האצורות בי, מאין ספור רגעי עשייה נמרצת, גועשת ורוגשת על אוטוסטרדת הפעילות בממלכת ליובאוויטש. בכל יום מחדש נוכחנו עד כמה ״לא מחשבותיי מחשבותיכם ולא דרכיכם דרכי״; איזו הסתכלות שטחית יש לנו מול השקפתו העילאית, העל טבעית והכה נבונה של הרבי.

אתן דוגמה קטנה להמחשה: בסוף כל שנת-לימודים היינו מדווחים לרבי על מצב הבוגרים בבית הספר למלאכה, כשאנו מציינים בהתרגשות את אלו שעברו ללמוד בחינוך ישיבתי, חינוך דתי וכיוצא בזה.

הדיווח השנתי כלל את שמות בוגרי בתי הספר למלאכה ולהיכן הם ממשיכים כאשר אנו מציינים את שם מסגרות ההמשך ואת רמת הדתיות של המוסד הממשיך וכיו״ב. בכ״ז בתמוז תשמ״ב, שלחנו לרבי דו״ח מפורט על הבוגרים וציינתי כי סך הכל סיימו 65 נערים את הלימודים ומתוכם ישנם חמישה שעוברים ללמוד בישיבת חב״ד. לא אכחד: הייתי גאה מאוד בהישג זה, ששיקף עמל רב של הצוות החינוכי וסיכם עבודת קודש של המורים והמדריכים שהצליחו לקרב את הנוער לאורחות החסידות עד כדי כך שחמישה תלמידים חשו ׳תמימים׳ לכל דבר ועניין ובחרו בישיבת חב״ד כמוסד ההמשך הטבעי שלהם.

במבט של ׳דעת תחתון׳, מדובר היה בהישג שניתן להתגאות בו: בדרך כלל, גם בהתאם להסדר בין בית הספר לרשויות הצבא, כל בוגרי בית הספר למלאכה אמורים היו להמשיך לשירות צבאי. בוגרינו המשיכו לצבא וגם שם בלטו ביסודות רוחניים שרכשו ואשר הוטבעו באישיותם בעמל חינוכי רב לאורך לימודיהם בביה״ס למלאכה, אך הנה כאן עלה בידינו להוציא יקר מזולל בדמות חמישה בחורים שהודיעו לשלטונות הצבא על בחירתם להימנות בין מי ש״תורתם אומנותם״ וימשיכו לישיבה קדושה.

המענה החריף שהתקבל מהרבי, הבהיר לכולנו עד כמה רחוקים אנו מהיכולת לטפוח על השכם ולנוח על זרי הדפנה. הרבי דרש הרבה יותר, והלך רוחו הקדוש היה במרחק ת״ק פרסה משלנו. על גבי הדו״ח עצמו הואיל הרבי לציין: ״דהיינו 7.5% ימשיכו בחב״ד!! אכן פחות משליש במסגרת דתית כלשהיא״ (זה בהתייחס לנתון בדו״ח לפיו כ-20 מהתלמידים בחרו להמשיך אל שירות-צבאי בנח״ל דתי). במילים פשוטות: לא זו בלבד שהרבי לא ראה כהישג את מעבר חמשת הבוגרים לישיבה – בעיניו זו הייתה זו לא פחות מתעודת עניות.

ימים ספורים לאחר מכן זכיתי לקבל מהרבי ׳מכתב כללי פרטי׳ הנושא את התאריך ט״ו תמוז ואליו צורף מאמר דיבור המתחיל ״עשרה שיושבין״ מי״ב תמוז תרפ״ח. בסיום המכתב מוקלדת ההוספה הבאה: ״נ.ב. נתעכב המשלוח ובנתים נתקבל המב׳ מכ״ז תמוז״ וכאן המשיך הרבי בכתב יד קודשו: ״מבלי כל ביאור לתוצאות המבהילות דתוצאות החינוך בבית ספר למלאכה! היש מי שהוא שעכ״פ בחשאי מתאנח ע״ז?״. במקביל, קיבל ר׳ אפרים מכתב מהרב חדוקוב שכלל נזיפה רשמית. ר׳ אפרים כתב לרבי: ״שוחחתי על כך עם ר״י בלוי. ר״י בלוי יקיים על כך אסיפה לאחר החג. עם זאת, מבקש ר״י בלוי להעיר שבכל בתי הספר המקצועיים באה״ק המצב הוא לא יותר טוב״.

סבורני כי הדבר ממחיש במידה רבה את יחסי הגומלין, אם ניתן להתבטא כך, ששררו בממלכת האמת: הדו״ח כלל אמת נכוחה, עובדות אובייקטיביות מהימנות. בדו״ח אין לייפות, אין להשמיט ואין לשנות אף פרט, יש לדווח על הכל, בתדירות וללא כחל וסרק. והמענה של הרבי – מעמידך על ״הגובה האמיתי״, מבהיר לך מה הרבי דורש. וגם אם סברת שזכית למלא את תפקידך נאמנה, נוכחת שהרבי דורש הרבה יותר! הרבי מצפה להישגים הרבה יותר גבוהים. עמל נוסף, אינסופי, נדרש ממך! בתחושה זו חיינו עשרים וארבע שעות ביממה. עשייה אינסופית ותביעה אינסופית, הישגים וסיפוק אינסופיים ועמל בקצב ומתח חדורי אמת כובשת התובעת ממך עוד ועוד עשייה והשקעה, במחשבה דיבור ומעשה.

אמנות התשובה

במסגרת האמת האבסולוטית – מצופה ונדרש גם להשיב. חלק מתביעתו הקדושה של הרבי כללה חובת מענה על דברי ביקורת שהתקבלו ב״צעטיל״ נוקב או באמצעות הרב חדוקוב. הרבי תבע התייחסות, הסבר, דיווח על החלטות שהתקבלו בעקבות הביקורת ונימוק של החלטות אופרטיביות. ואף זו תורה שלמה היא שקשה לתמצתה. ממני, כמנהל המוסד, הדרישה היתה לספק נתוני אמת אובייקטיביים ומהימנים, עובדות ומספרים שדווחו אל הממונים מעליי. הם, נדרשו גם להשיב תשובה המתמצתת דברים אבל הופכת למעין תכנית עבודה עתידנית. אצל הרבי אין בחישה ועיסוק בעבר; תמיד עם מבט קדימה. התשובה וההתייחסות לביקורת אף היא כלי-עבודה שתכולתו היא הפנמת הביקורת והקמת נדבך להמשך עשייה בדרך שתשקף טוב יותר את הרצון העליון ותניב תוצאה שתהיה הרבה יותר משביעת רצון.

לפיכך ר׳ אפרים השיב, כאמור, כי ״בכל בתי הספר המקצועיים באה״ק המצב הוא לא יותר טוב״. אך את זאת ידוע ידענו היטב, שגם אם המוסדות של הרבי מצליחים הרבה יותר מאשר אחרים, השאיפה והתביעה של הרבי כלפינו היא בסטנדרט גבוה לאין ערוך ואנו רחוקים כמטחווי קשת מלהשיגה.

אגב, גם במלאכת ניסוח וביטוי מענה לדברי ביקורת שהתקבלו מהרבי – נוכחתי בגישות שונות כמטחווי קשת. ר׳ אפרים, בעל האישיות הג׳נטלמנית, העדינות והרוך שאפיינו אותו – התייחס והתנסח בסגנון שלו. לעומתו, היה ר׳ בנימין גורודצקי (אודותיו סיפרתי בפרק ׳שלושה אבות׳) ש״באתערותא דלעילא״ חינך אותו הרבי להיות פתוח ו״דוגרי״ בעת שהוא משיב ומדווח לרבי על פעולות והישגים שונים. ואמנם, הוא התנהל בגישה שהיתה מנת חלקו בלבד.

אבל אפילו ר׳ בנימין לא היה חלילה ״מתנצח״ עם הרבי או חולק ח״ו על דעת קודשו. הוא פשוט קיים את ההוראה הישירה והדרישה הברורה, להביע דעה ולומר בגילוי לב את דעתו. לשמחתנו – אנו לא קיבלנו הוראה שכזו ומעולם לא עלה על דעתנו לטעון כנגד דברי ביקורת אפילו הנוקבים ביותר. ההפך הגמור הוא הנכון, עמלנו כמיטב יכולתנו לבצע כל משימה כראוי אך באותה מידה ידענו היטב כי אופק הראייה שלנו מוגבל והרבי צופה למרחוק. לא טעינו לחשוב שאנו מבינים ב״דעת עליון״ וקיבלנו באהבה ובחרדת קודש כל דרישה, פקודה, נזיפה או הערה כי הם ניתבו את המשך הדרך והניבו הישגים אדירים בכל התחומים ובכל המישורים.

דע מה שתשיב

בפרקי אבות, מופיעה הוראתו של רבן גמליאל: ״עשה לך רב, והסתלק מן הספק, ואל תרבה לעשר אומדות״. עסקן של הרבי לא רק חייב להיצמד להוראות הרבי ורק כך לסלק כל ספק; אלא גם ליישם את חלקה השלישי של ההוראה – להימנע ולהיזהר מכתיבת אומדן חובבני, נתונים משוערים או חלקיים, עובדות בלתי מאומתות והשערות שאין להן בסיס. זהו תנאי ב״עשה לך רב״, עשייה בשירות הרבי. לשם כך חינכוני מוריי בעסקנות, לנצור את לשוני, לא למהר להשיב ולבדוק היטב כל נתון לפני שהוא מדווח לרבי. ואם הדברים נכונים לגבי כל דיווח – נכונים הם כפליים בהיותך בקודש פנימה, בעת ׳יחידות׳ עם הרבי. הלהיטות להשיב תשובה על-אתר נובעת מהשאיפה להקרין אחריות ולהפגין שליטה בתחומים שהרבי הפקיד בידיך. אולם פה טמונה הסכנה הגדולה ביותר של עסקן אם בחר להשיב בנתונים שהוא לא באמת בדק ויודע בוודאות. ובממלכת האמת, אין מקום להנהגה שכזו: אם טעית או שגית – חרצת במו פיך את דינך לשבט.

ישבתי פעם עם ר׳ בנימין גורודצקי לשיחת עבודה. על שולחני היו דו״חות מפורטים ומסודרים על עניינים שונים שהיו מוכנים למשלוח אל הקודש פנימה ור׳ בנימין שוחח עמי אודות כמה מהם. הוא חקר אותי חקירה צולבת על נתונים מתוך הדו״ח ולאחר מכן העמידני על חשיבות הדיוק והדקדוק בכל נתון וכל פרט, קטן כגדול, הקשור לדו״חות המוגשים לרבי.

באותה הזדמנות שיתף אותי בעובדה מהמרחב המצוי מאחורי הפרגוד – אודות עסקן חסידי מסוים שרבים מאנ״ש סברו כי הועבר מתפקידו אחרי תסבוכת כלכלית אליה נקלע המוסד אותו ניהל. אליבא דאמת, חשף באוזניי הרב״ג, הוא איבד את עולמו אחרי יחידות שהיתה לו בחדרו הקדוש של הרבי. בעיצומה של אותה יחידות, שאל אותו הרבי מהי העלות של מנה בודדת בחדר האוכל של המוסד ׳שלו׳? מבלי לחשוב פעמיים, השיב העסקן: ״בין 5 ל-10״ (במטבע המדינה בה המוסד מתנהל). באותו רגע הוא ׳נשרף׳ לצמיתות. שכן תשובה חסרת מחשבה זו העידה שהוא לא מייחס רצינות מספקת לנתונים ואינו בקי בהם. הדבר היה בלתי נסלח.

אצל הרבי האמת איננה משל ואיננה מליצה. האמת היא לאמיתתה והכל נע סביב ציר שהוא אמת צרופה. בלי זיופים, בלי טיוחים, בלי קיצורי דרך ובלי עיגולי פינות. אם אתה נדרש לנתון כספי כלשהוא ואתה עונה תשובה של תגר בשוק חלפנים – העדת על עצמך ברגע זה כי מקומך לא יכירנו בצבא העסקנים הפועלים בשמו של הרבי ובשירותו.

כמטחווי קשת מתשובה כזו וממה שהיא מייצגת, היו אורחותיו ושיגו של ר׳ אפרים. עשרות פעמים הפנה הרבי שאלות ישירות כאלו לר׳ אפרים במהלך יחידות. ובכל פעם מחדש, היה ר׳ אפרים משיב בענוותנות מתונה: כשאחזור לארץ הקודש, אבדוק את הדברים ואכתוב לרבי תשובה מדויקת. ובבואו לארץ היה יושב וכותב, בקשר לשאלה שנשאלתי ע״י כבוד קדושתו בקודש פנימה, ביררתי והתשובה היא כך וכך, תוך נימוקים ואסמכתאות.

ככל אשר יורוך

כשמו כן היה הרבי: ראש בני ישראל. על כתפיו הקדושות מוטל גורל העם היהודי לתפוצותיו וגלויותיו. עם זאת, בד בבד, אנו העסקנים זכינו ליחס נדיר ומיוחד כאשר הרבי מטיל עלינו אימת מלכות של מנהל כללי היודע, מתערב ומכריע בכל דבר קטן כגדול, בכל רגע נתון.

היה עלינו לקבל כל הערה כהלכה למשה מסיני ולקיימה גם אם לא תמיד זכינו לעמוד על עומקה. הצו האלוקי ״ועשית ככל אשר יורוך, ועל המשפט אשר יאמרו לא תעשה לא תסור ימין ושמאל״ – כפי שהתבאר על ידי חז״ל והובא בפירוש רש״י: ״אפילו אם אומר לך על ימין שהוא שמאל או על שמאל שהוא ימין״ – היה עבורנו לחם חוק יומיומי.

אותה ׳יראת מלכות׳ – לא משל ומליצה היתה אלא מוחשית ופיזית, נוכחת בעוצמה אדירה בכל פעם מחדש. בניגוד למה שעלול אולי לחשוב מי שלא חווה את הדברים על בשרו, לא הייתה אפשרות (ואף לא רצון או שאיפה ח״ו של אף אחד מאיתנו) להתרגל או להתכחש לכך. להפך. הבשר נעשה חידודין-חידודין כל אימת שעמדנו בפני הרבי. ריבוי השנים לא הקהה את תחושת ההתרגשות והיראה שהיו תמיד בשיאן ובתוקפן. יכולני להעיד על עצמי כי גם לאחר עשרות שנים של עבודה בכרם חב״ד, תוך קבלת הוראות יומיומיות מהרבי, ואף לאחר פעמים רבות שזכיתי להיכנס ליחידות, ההרגשה בכל יחידות הייתה בדיוק כמו שהייתה ביחידות הראשונה לה זכיתי. העובדה שבגרתי והייתי לאיש שמוליך ומביא בין הרבי לבין אישים, דמויות, מערכות וממלכות – לא הפחיתה במאום את עוצמת היראה שהייתה לי בעומדי לפני הרבי.

כיוצא בזה ובהקשר לאותה דרך קדושה ונשגבה מבינת אנוש של ״הוא אמר ויהי״, זכור זכרתי בכל יום ולאורך כל השנים כי גם אם התעמקתי וחשבתי כי אני ״מייבין״ בתחום מסוים – עבד אברהם אנוכי! אין לי את היכולת ובוודאי שלא את הרשות להבין את סיבת ההוראות, הפקודות וההדרכות המעשיות שזכינו לקבל מהרבי. תפקידנו – ליישם, לבצע, בחכמה ובבינה ובדעת אך מבלי להרהר אחר השכינה. הרבי לא חייב לי כל הסבר וממילא התרגלנו לא לחפש הסבר, לא לצפות להבין. חיילי הרבי אנו, ביצוע המטלה הוא תפקידנו – ולוואי נצליח ליישם כדבעי את רצון קודשו.

כיוצא בזה, אירע לי באחת היחידויות – כאשר במענה לשאלה ובקשת הדרכה בנושא מסוים, החל הרבי לפרט באוזניי נימוקים שונים לדעתו הקדושה ובשלב מסוים עצר, תלה בי את עיניו הקדושות ופסק: ״מבלי כל הנימוקים, העניין אינו נראה לי״. ובכך תם ונשלם.

עיקרון מקודש נוסף שרר בכל מה שקשור לרגעי היחידות להם זכינו: שימת לב לשמירת היוקר העצום של כל שנייה מזמנו של הרבי. דקה של הרבי היא משאב שאין לו ערך בגשמיות; אין לו מחיר ואין שום הצדקה לבזבז אף לא חלקיק שנייה מאוצר מקודש ובלום זה. באופן אישי יכולני להעיד כי ייחסתי חשיבות עצומה לכל דקה במחיצת הרבי, מעולם לא עלתה על דעתי מחשבה להאריך בדרך זו או אחרת את שהותי בקודש פנימה או להתעכב בעוברי לפני הרבי במעמד חלוקת הדולרים לצדקה. ההפך הוא הנכון: עמלתי רבות על מנת להצליח לתמצת, להבהיר את עצמי באופן שיגזול כמה שפחות זמן.

ולמעשה, עיקרון חשוב זה עמד לנגד עינינו בכל פעם בו על השולחן הונח דף חלק לכתיבת דו״ח לרבי: התייגענו בניסוח בהיר ותמציתי ככל שניתן בדעת-תחתון, על מנת שלא ייוותר צורך בשאלות הבהרה והרחבה. השאלות שנשאלו צריכות היו להתנסח באופן תכליתי – והיישום שלאחר התשובה חייב היה להיעשות ביגיעה עצומה, תוך שאיפה להצליח ליישם את רצון קודשו של הרבי, לכלכל את מעשינו באופן התואם את הכוונה ועומד בציפייה הק׳ של הרבי, מבלי לסטות ימין ושמאל.

ידוע ידענו היטב גם כי כל אותה יגיעה, מחשבה ועמל – הם דרישות סף; היה לנו מרחב אפסי לטעויות. כך הם פני הדברים כשאתה מייצג את ממלכת האמת ופעולותיך נעשות בשם ועבור נשיא הדור: כאן אין מקום לטעויות. ואם שגית – זה כמעט כמו ״מעוות לא יוכל לתקון וחסרון לא יוכל להימנות״.

את אשר יאהב ה׳ יוכיח

מעבר לתובענות הבלתי מתפשרת, אודותיה הארכתי בדברים; ומעבר לרצון הטבעי להצליח בתפקיד, כמו כל עובד השואף למלא תפקידו נאמנה – אצל הרבי אתה זוכה גם ״למלא את הכוונה העליונה״ כפשוטו. וזו זכות הנושאת אחריות אך גם תחושת סיפוק. יודע הנך כי כל טעות היא גורלית לא רק משום שבעטייך נגרם עיכוב בהתקדמות פרויקט או פעילות שנמסרה לידיך. אלא משום שבאמת ובתמים ׳פגמת׳ בעשיית הרצון העליון ואין דרך חזרה.

בממלכת האמת אין נתינת מקום למשחק של ׳כאילו׳. אם הכוונה הייתה השגת יעד כלשהו וכשלת בכך – גם אם כל מעשיך נעשו בשום-שכל ובתום לב לכוון לרצון הרבי, התוצאה היא המבחן ומעשיך נאמדו על פיה. התרגום המעשי היה: נזיפה והעמדת השוגה על האמת. עסקניה הנאמנים של ממלכת ליובאוויטש זוכרים היטב את אימת ה׳צעטיל׳ ואם זכית להימנות עם המעגל הפנימי ידעת כי הצעטיל בוא יבוא לא יאחר. היתה זו הוכחת-אוהב חדה כתער ואות כי הרבי נותן בך אמון: כשיר הנך לשרת בממלכת האמת.

ואינה דומה תלונה המגיעה מהרבי לתלונה סתמית. טבע בני אדם, אם עובד ננזף על ידי הבוס, אפילו אם בתוך תוכו הוא יודע שהצדק עם המעביד – אינטואיטיבית יאשים את המעביד שאינו רואה את התמונה המלאה ותלונתו לא מוצדקת. מה שאין כן בממלכת האמת. אצלנו לא השלית את עצמך: טעות היא נחלתך הבלעדית.

ואת אשר יאהב ה׳ יוכיח. כה רבים הם הדיווחים שזכינו לדווח, אלפים במספר. כה רבות הן האופרציות, בכל התחומים והמישורים, אותן ניהל הרבי באמצעות עסקניו ואף אני הקטן בכללם. כל דו״ח שהתקבל לרצון גרם לשמחה עצומה ותחושת סיפוק ונחשב עבורנו הן כהישג גשמי והן כזכות רוחנית.

באותה מידה, רבות מספור היו הפעמים בהן הרבי הגיב בחריפות ובחדות על פעולות של חייליו ועסקניו, בארץ הקודש ומחוצה לה. ואף בכלל זה זכיתי אני הקטן להימנות. לדאבון לבי במרוצת העשייה שגיתי לא פעם ולא פעמיים וכתוצאה מכך זכיתי לתוכחת-אוהב כאשר הייתי נשוא הצעטיל והכתובת לתגובה חריפה, המרעידה את נימי הנפש, מטלטלת ומזעזעת את כל כולך. באותם רגעים חשתי שברון-לב שעוררני לערוך חשבון נפש פנימי נוקב, לשנס מתניי ולהתאמץ עשרות מונים יותר על מנת שהמעוות יוכל לבוא על תיקונו.

איני בטוח אם יכול הקורא להתרשם מאימת המלכות והמתח התמידי שאפף את עבודת הקודש בשירות הרבי זי״ע. צוות קטן יחסית היינו ועל כתפינו הוטלו משימות רבות ומגוונות הקשורות לכל מכמני החיים. כל יום מחדש, כל מעשה וכל פעולה, נעשים בזהירות עצומה ומתוך תקווה מתמדת שהדבר יהיה לרצונו ולנחת רוחו של הרבי – ומדווח מיד לרבי. בכך למעשה מסתיים חלקך ואין לך פריבילגיה לעצור או להשתהות שכן רבות המשימות הדחופות הנוספות שדורשות טיפול.

את רצף העשייה יקטע רק הצעטיל והנזיפה – במידה ושגית, אשר ינתבוך שוב אל דרך המלך. קשה מנשוא ומתישה ברמה שלא תתואר היא שגרת חייו של עסקן-חסידי נאמן. זו שגרה בלתי אפשרית לאדם מן היישוב המשתייך למערכות ׳גשמיות׳. דבר אחד ויחיד מאפשר חיים במתכונת שכזו: הידיעה כי עבד אברהם אנוכי! הזכות העצומה לעבוד בכרם הרבי והתחושה הנשגבה כאשר אתה משכים קום בידיעה שבר-מזל הנך, נבחרת לשאת בעול העשייה בשירות הרבי כפשוטו. ומעל לכל: אמונה כי ״לכך נוצרת״; זו לא רק העבודה והשירות על צדדיה הגשמיים. זו ׳עבודת-השם׳ כפשוטו, הפצת המעיינות, התקשרות נאמנה לרבי וחיים שלמים סביב השעון עם הרבי ועבור הרבי. זכיתי לחיות חצי יובל שנות ׳מתח׳ מופלא ועל אנושי בתוך כור ההיתוך של העסקנות החב״דית. אין לך זכות גדולה מכך ואל זו האווירה והשגרה כמהה ועורגת נפשי.

להלך על חוט השערה

עליי להמחיש, באמצעות מספר דוגמאות, את הזהירות והעדינות והרגישות העצומה שנדרשו בעת הצעידה על דרך המלך. מטבע הדברים, אספר דווקא התרחשויות שזיכו אותי בתוכחת-אוהב חדה ומטלטלת; מתוכן יוכל הקורא הנבון לנסות וללמוד עד כמה קל לשגות; כחוט השערה יפריד הגבול בין הנכון והשגוי. ושוב: עד כמה רחוקה אפילו עשייה מדודה ומושכלת של ׳דעת תחתון׳, גם אם נעשית במחשבה תחילה ובלהט חסידי מהימן – ממחשבותיו, רצון קודשו וציפיותיו הגבוהות של הרבי מחייליו ועושי דברו.

כך היה למשל בעיצומו של דין תורה שנערך בין ר׳ ישראל לייבוב שהיה אחראי על פעילות צעירי אגודת חב״ד, הזרוע המבצעת של אגודת חסידי חב״ד – לבין ארגון חמ״ה. תורף הסכסוך (אודותיו ארחיב במקומו הראוי בספר) היה תרעומת חריפה של ליבוב כנגד העצמאות היתרה שאפיינה את פעילות חמ״ה. המריבה עוררה הדים ובהזדמנות ראשונה בה ביקר ר׳ בנימין גורודצקי בארץ הוא גילה את אוזני כי הבין שדעת קודשו של הרבי נוטה בעד דעתו של ר׳ ישראל.

והנה, יום אחד פונה אלי ר׳ ישראל והוא משתף אותי בנושא הנדון ושופך את ליבו תוך שהוא מבקש ממני להתגייס לעזרתו בפני יושבי על מדין. לא חשפתי בפניו את מה ששמעתי מהרב״ג אך בתודעתי היה מונח, כאמור, שנכון ומכוון לדעת קודשו של הרבי לסייע לליבוב: התנדבתי אפוא להגיע והופעתי בבית הדין שם הרציתי בפרוטרוט את טיעוניו דבר דיבור על אופניו.

לא ארכו ימים רבים עד שזכיתי להיכנס ליחידות בחדרו הקדוש של הרבי – במהלכה, לפתע, ננזפתי בחדות: ״אם לליבוב אין מה לטעון בדין-תורה, אתה צריך לבוא ולעזור לו? מה לך ולמריבה זו, מדוע אתה צריך להתערב בריב לא לך?״.

בית וועד לחכמים

פרשיה סוערת נוספת הייתה מחלוקת שהתגלעה בין ועד כפר חב״ד לבין מוסדות חב״ד. הרקע היה תקציבים שונים, בלתי מבוטלים, שהוזרמו אל המוסדות באמצעות המועצה האזורית. בין הנהלת המוסדות לבין ר׳ שלמה מיידנצ׳יק – היו״ר הבלתי-מעורער של ועד הכפר, נכרת הסכם כיצד יחולקו הכספים בין המוסדות השונים. ההסכם ׳החזיק מים׳ ופרנס עבודה פורייה ושיתוף פעולה מבורך במשך זמן עד שביום מן הימים הפסיק להעביר את נתח התקציב המגיע למוסדות. כתוצאה מכך פרצה מחלוקת גדולה.

בניסיון לכבות את השריפה, זימן ר׳ בנימין גורודצקי את הרש״מ לפגישה ב״מלון המרכז״, האכסניה הירושלמית בה שהה. התבקשתי ע״י רב״ג להצטרף לפגישה בה הבהיר לר׳ שלמה כי הסוגיה גורמת לרבי עגמת נפש גדולה והרבי ביקש למסור כי במעשים אלו ״קריכט ער אויף דעם רבי׳ן״ (מטפס הוא על הרבי, רח״ל).

זמן מה לאחר מכן אמר לי המזכיר ר׳ בנימין קליין כי מאחורי הפרגוד קיבל רושם שבמידה ונגיש תביעה לדין-תורה כנגד ועד כפר חב״ד (על בחירתם לנהוג בתקציבים כאוות נפשם) יזכה הדבר להד חיובי מצד הרבי. הדיון פתח תיבת פנדורה ממנה התגלגל כדור שלג שאי אפשר היה לעצור. המערכת הציבורית החב״דית היטלטלה ולבסוף הגיעו הדברים לידי כך שכפר חב״ד הלך לבחירות ובסופו של דבר הרש״מ הודח מתפקידו כיו״ר ועד כפר חב״ד.

הסיפור הכאוב והמורכב, בו מעורבים היו אינטרסים מקודשים ושאיפות שונות מצד מערכות שכולן בתוככי כרם חב״ד המה – הובא בקצירת האומר רק על מנת להמחיש עד כמה קשה לעמוד בתווך, לפעול במוצב קדמי שתפקידו לייצג אך ורק את רצון קודשו של הרבי. נדרשנו להתערב ולפעול על מנת להכריע את הכף בהתחבטויות מרות, בין קוטבי משפחת אנ״ש חסידי חב״ד.

מה עושים כאשר מצד אחד ניצבת אישיות נמרצת ורבת השפעה כמו ר׳ שלמה מיידנצ׳יק ואינטרסים של ועד כפר חב״ד. ומאידך גיסא, אינטרסים של מוסדות חב״ד המנסים לקיים פעילות ציבורית שהופקדה בידיהם וטוענים כי התקציבים שבמחלוקת הושג על ידם ויועדו לפעולותיהם. ואלו ואלו דברי אלוקים חיים. כולם ברורים, כולם גיבורים וכולם קדושים. באנדרלמוסיה שכזו נקל לשער עד כמה חייבים לצעוד ברגישות, צעידה מושכלת תוך תהייה מתמדת האם עמדתנו נובעת ממניעים ענייניים ומונעת משיקולים טהורים? או שמא אנו מושפעים מ״דעת תחתון״.

כמה קל לשגות! ניתן היה בקלות לנקוט פעולה שדעתו הקדושה של הרבי לא תהיה נוחה הימנה. על כל פסע ושעל בשלבים הרגישים של השתלשלות הדברים, בפרשייה זו כמו בכל יום וכל שעה בעבודת הקודש, ניקר בנו חשש תמידי שלרגע קט לא הרפה: האם אנו ממלאים את תפקידנו ומיישמים את רצון קודשו של הרבי, או חלילה וחס להפך.

הישג נדיר או כישלון אדיר

במישור שונה לחלוטין, בעיצומה של אחת היחידויות להן זכיתי בחדרו הקדוש של הרבי – ננזפתי על פעולה אופרטיבית שבה נקטנו בקשר לאכלוס הדירות שהושגו, בעמל וביזע רב, עבור שכונת ׳נחלת הר חב״ד׳ בקריית מלאכי. היה זה אחר הסכם שנחתם מעל לראשם של כל גורמי השטח, בין שר הקליטה יגאל אלון לבין הרב בנימין גורודצקי, לפיו הדירות בשכונה החדשה שנבנתה בשיפולי העיר קרית-מלאכי יימסרו לחסידות חב״ד.

מכשול אדיר חסם את יישום ההסכם: העובדה שהקמת הדירות מומנה מתקציב שייעודו היה סיוע לזוגות-צעירים ילידי קרית-מלאכי (כלומר: ותיקי המקום בו עדיין לא דרכה כף רגל חב״דית מעולם). הפעלנו אפוא את כל מנועי העסקנות ובתום משא ומתן מפרך הציע ראש מועצת קריית מלאכי להסיר את התנגדותו בתנאי שיינתנו לו 18 יחידות-דיור בלבד עבור זוגות צעירים. בכך, גם יפתור את מצוקת הדיור וגם יסתום פיות מקטרגים שייוודע להם כי שיכון שיועד לזוגות-צעירים נמסר לתנועת חב״ד המתכוונת ׳לייבא׳ לעיר חסידים ועולים חדשים.

הצעת ראש המועצה עלתה לדיון ולבסוף השבנו לראש העיר כי חב״ד תוכל להסכים בתנאי שכל אחד מהזוגות הצעירים יעבור ראיון קבלה ורק מי שיימצא מתאים יוכל לקבל אישור לגור בשכונה. התנאי התקבל ונסללה הדרך ליישום ההסכם על הקמת שכונת נחלת הר חב״ד – מעשה היסטורי מרגש והישג עצום במונחי העסקנות הציבורית, בפרט באותם ימים.

כאשר זכיתי להתקבל ליחידות בחדרו הקדוש של הרבי לאחר מכן, ננזפתי בחומרה: איך נכנענו לדרישה שכזו, המעיבה כצל על ההישג הכה מיוחד של הקמת שכונת נחלת הר חב״ד? והרבי הוסיף ואמר כי כאשר נודע לו שהמועצה רשאית לאכלס דירות, ביקש לברר איך קרה כדבר הזה והשיבו לו ש״וולף ומיידנצ׳יק הסכימו לזה״. הייתכן?! שאל הרבי.

בשולי הדברים יש לציין שהמועצה מימשה את זכותה רק בהיקף של שש או שבע משפחות. ב״דעת תחתון״ סברנו כי מדובר בהישג אדיר: הצלת פרויקט נחל׳ה חרף המכשול שאיים עליו, במחיר של קבלת מספר מועט יחסית של משפחות שגם הן יעברו ׳סינון׳ של ועדת קבלה. תגובתו החריפה של הרבי לא הותירה מקום לספק באשר לדעת קודשו ביחס לכך.

קול המון

אדהכי והכי, אם נגענו באכלוסה של שכונת נחלת הר חב״ד (שלהקמתה יוקדש אי״ה פרק בפני עצמו) – בל יחשוב הקורא כי המאבק היחיד שהתגלע בקשר לאכלוס היה הצורך לגדור גדר ולאפשר רק למשפחות אנ״ש לדרוך על המפתן. תחילה, היינו צריכים לשכנע (בעמל שקשה לתאר) חסידים לחשוב בכלל בכיוון. קרית מלאכי נחשבה בעיני כל כפרבר נידח, קולחוז מרוחק המצוי מעבר להרי החושך. וכשסוף כל סוף החלה הגירה חב״דית חיובית אל המקום, נדרשה מלאכת שיבוץ סבוכה ומורכבת.

כאן עמד לנגד עינינו שיקול אחד ויחיד: טובת השכונה והבטחת התפתחותה החיובית העתידית. הסרנו כל סרך של אינטרס אישי, עמלנו לבטל כל העדפה אינטרסנטית ודרישות של משפחות מסוימות. תושבים מבוגרים שובצו בדירות נמוכות-קומה; בעלי משפחות ברוכות-ילדים זכו להתחשבות בגודל הדירה וכן הלאה. שעות ארוכות ודיונים ממושכים ביותר התקיימו סביב כל משפחה וזכויותיה, אכלוס צודק יותר, התאמה מקסימלית בין הרצוי והמצוי. היה זה ׳כאב ראש׳ עצום לו הקדשנו את כל הזמן והכוחות מתוך שאיפה לעשות את הנכון והצודק ביותר במגבלות האפשרויות שעמדו לרשותנו.

האם הצלחנו לרצות את כולם? מיותר לציין כי המלאכה דרשה להלוך כנגד רוחם של לא מעט אנשים שבאו בדרישות, העלו טרוניות ולעיתים אף קינאו באחרים. מתוכם, היה גם מי שמצא לנכון לכתוב לרבי שאין מתחשבים בו ורומסים את זכויותיו.

והנה, אני זוכה ומתקבל ליחידות בחדרו הקדוש של הרבי ובמהלכה ננזף על הליך האכלוס של הדירות. הרבי אמר כי הגיעו אליו תלונות לפיהן גילינו יחס מפלה כלפי עולים מבריה״מ ושחלוקת הדירות נעשתה בקלות-דעת, באופן שרירותי, ללא קריטריונים או התחשבות.

הדברים פילחו את ליבי: בראשי חלפו המאמצים האדירים שלנו לאכלס כראוי את הדירות ולהשביע את רצון הדיירים כמיטב יכולתנו. לתומי סברתי כי המאמצים הכבירים נשאו פרי.

דומני כי ברוח קודשו קרא הרבי את הלך מחשבותיי, כי הרבי הואיל להוסיף ולומר לי כי ישנה אמרה לפיה קול המון כקול ש׳ד׳י׳ המבטאת רגישות לדעת ההמון. לפיכך, אמר הרבי, הוא מייחס לחשיבות לפניות בנושא זה אף אם מקורם באנשים בעלי עניין.

החזר להם תשובה

ביחידות אחרת, באופן בלתי צפוי בעליל, החל הרבי לטעון כלפיי באשר לצביונה של שכונת חב״ד בלוד ותהה מדוע אנו מסכימים לקלוט בין הדיירים גם תושבים שאינם שומרי תורה ומצוות ואינם שייכים לכך?

לא ידעתי את נפשי. בלבי חלפה באותה רגע מחשבה: האם כוונת הדברים היא לעולים מגרוזיה? ובאמת, נזכרתי כי ביניהם היו משפחות בודדות שלא הצטיינו בהקפדה על כל קוץ ותג של הלכה וחסידות. אולם לנו ניתנה הוראה מפורשת וחד-משמעית מהרבי, לקלוט כל משפחה שעלתה מגרוזיה ללא כל סלקציה (הוראת-קודש זו ניתנה בהמשך לשאלתנו בעיצומו של גל העלייה השני, כאשר פגשנו כמה מהעולים וחששנו לפגיעה בצביונה העתידי של השכונה). מאידך, אם אין כוונת קודשו של הרבי לעולים מגרוזיה – איני יודע על מי מהדיירים נסבו הדברים? כל התושבים שהתקבלו לשכונה היו חסידים יראים ושלמים שלא היה כל ספק באשר לשמירת תורה ומצוות על-ידם. ויהי לפלא.

אך כמובן, היו אלו רק מחשבות שהתרוצצו במחשבתי. בפני המלך לא פציתי פה – לא העזתי להשיב או לשאול מאומה; לא קוראים לי ר׳ בנימין גורדצקי שהצטווה להביע דעה ולהשיב. אם הרבי אומר – עבורי זו היתה פקודה ומסקנה סופית, לא הווא-אמינא.

סהדי במרומים: בכל היחידויות הרבות להן זכיתי במשך השנים, מעודי לא התווכחתי, לא טענתי ולא התפלפלתי ובוודאי שלא נעניתי אחר דבר-המלך ודתו. מימיי לא הזדמן לי לעמוד ביחידות ולהתחיל לתרץ וכיוצא בזה. לכל היותר הייתי מסביר את עצמי בכתב לאחר מכן, אחר עיון מעמיק ובדיקה זהירה של העובדות. וגם את זאת לא הייתי מעז לעשות לולי ציוויו ופקודתו של ר׳ אפרים וולף שהורה לי לקיים את חובת ההתייחסות והשבת התשובה לרבי.

כנימוק מדוע הוא סובר שיש לנמק ולהשיב – בעוד לכולנו ברור שאין להרהר אחר דברי המלך, היה נוהג ר׳ אפרים לספר מעשה שהיה פעם עם הרב המגיד, שהורה לרבנו הזקן: ״זלמנ׳יו, פארענטפערט זיך״ (זלמנ׳יו, הצדק והסבר את עצמך).

נשוב אל אותה יחידות בה עלתה סוגיית צביונו של שיכון חב״ד בלוד. הדברים הציקו לי מאוד, הרהרתי בנושא רבות ולא מצאתי מרגוע לנפשי. בעודי אצל הרבי אני פוגש את ר׳ ב.ר. משיכון חב״ד לוד ומשיחתנו אני למד כי הוא נכנס ליחידות באותו ערב בו נכנסתי אני. לא היססתי ושאלתיו האם דיבר עם הרבי אודות אופיים וצביונם של התושבים בשיכון חב״ד לוד? לא הופתעתי כשהודה לי כי אכן הוא העלה את הסוגיה בפני הרבי. שאלתי אותו האם הוא יכול להצביע על משפחה שאיננה מקרב עולי גרוזיה, והתקבלה לשכונה למרות שאיננה שומרת תורה ומצוות? הוא השיב ביושר כי באופן אישי הוא אינו יודע על תופעה שכזו אולם ״כך סיפרו לי״ והוא העביר זאת לרבי.

בעיניי, זו היתה דוגמה מוחשית למה שחלק מהאנשים שזכו להתקבל ליחידות, מוכנים היו לעשות בכדי להאריך את משך שהותם בקודש פנימה; חיפשו מתחת לאדמה נושאי שיחה, העלו טרוניות ולא חששו גם להשמיע דברים בלתי מבוססים ואולי אף שמועות שווא. לא היה להם מושג עד כמה יכולים היו הדברים לגרום עגמת-נפש מיותרת לכ״ק אדמו״ר זי״ע וכמה קושי זה הוסיף לעמלם של עסקנים היורקים-דם בכדי לשאת באחריות למילוי פקודותיו של הרבי ויישום רצון קודשו.

המענה החריף ביותר בל יחשוב הקורא כי רק נזיפות ודברי-תוכחה היו מנת חלקנו. כאמור, אלפי דו״חות פרטניים זכיתי לכתוב לרבי ומלבדי דיווחו גם עמיתיי וחבריי לעבודת הקודש, דיווחים מהימנים בהם זכינו לבשר טוב ולקדם בעמל וביזע את פקודותיו הקדושות של הרבי בכל התחומים. וההישגים הינם עצומים – כפי שיכול כל אדם להיווכח במו עיניו, בממלכת חב״ד ליובאוויטש המפוארת והאדירה שהוקמה בכל רחבי ארץ הקודש, בהדרכתו והוראותיו ובכוחו ובברכותיו הקדושות של הרבי ואך ורק מתוך ראייתו האלוקית רחבת האופקים, כנגד כל הסיכויים ולא אחת בניגוד לכל דעה של ׳מומחים׳ ובעלי עניין.

הדיווחים השוטפים והעדכונים הרבים ששלחנו, ברובם המכריע, התקבלו לרצון לפני הרבי – ואחד הסימנים המובהקים לכך היה בעצם העובדה שלא התקבל מענה, או שהתקבלו הוראות והנחיות להמשך הדרך. לא-מעט פעמים נוספות, זכינו לקבל מענה עקיף ממנו ניתן היה ללמוד על שביעות רצון-קודשו של הרבי ועל כך שזכינו לגרום נחת הרוח בפועלנו.

זכור לא אשכח את מכתבו הקדוש של הרבי שנשלח אליי, מכתב כלל פרטי, בעש"ק עלי באר ענו לה ה'תשכ"ו שבו הוסיף הרבי בכתב יד קודשו את התיבות הבאות: ״ות״ח על השתדלותו שיו״ח (שיוצאי חלצי) אנ״ש שי׳ יתחנכו במוסדות בעל ההילולא״. היה זה אישור מן הקודש למפרע, תוך כדי ברכת קודש, על פעולה בלתי שגרתית שבה נקטתי שהייתה לצנינים בעיני לא מעטים (ואשר עליה יסופר בפרוטרוט בפרק העוסק בבניית והקמת שיכון חב״ד בלוד).

שח לי אחי הרב טוביה שיחי׳ כי בעת האחרונה פורסמה (בפרסום ראשון) איגרת של הרבי אל ר׳ בנימין גורודצקי בה מציע הרבי להקים תערוכת ספרי-חב״ד בעיר פאריז ״בדומה לתערוכה שהוקמה בירושלים והצליחה מאוד״. התערוכה בירושלים והעמל העצום שהושקע בתכנונה והפעלתה, היו פרי יוזמתו ויגיע כפיו של ר׳ טוביה שכמובן דיווח בפרוטרוט לרבי על הפעילות. אולם רק כעת, עשרות שנים מאוחר יותר, זכה לקבל אות וסימן כי הרבי היה שבע רצון ונגרמה לו קורת רוח מרובה מפעילות חשובה זו.

ר׳ טוביה גם סיפר לי על יחידות אליה נכנס אחרי שבברכת הרבי עזב את תפקידו כמנהל צא״ח ירושלים לטובת עשייה חינוכית. במהלך יחידות זו, לראשונה אי פעם, הואיל הרבי להחמיא ולשבח את פועלו והתבטא כי ״בצא״ח ירושלים פעלת בהיקף מאוד גדול״. מיותר לציין כי לאורך כל תקופת עבודתו בקודש כמנהל בצא״ח ירושלים – מחמאות ודברי שבח לא היו מנת חלקו.

מאידך גיסא, כפי שתיארתי בהרחבה, פעמים רבות ניחתה על בשרנו בתוך שגרת העשייה – תוכחת אוהב עזה וחדה כתער. לדידי, התשובה החריפה והמטלטלת ביותר שהתקבלה אודותיי מן הקודש פנימה, הייתה בשנת תשד״מ. מענה שהרעיד את כל נימי נפשי וחדר לעמקי לבבי.

באותם ימים היה מצבה הרוחני של הישיבה הגדולה בכפר חב״ד ירוד באופן מדאיג. בקרב ההורים הייתה תסיסה וכמה מהם הרעישו ודרשו לבצע שינויים אופרטיביים לחיזוק המשמעת וביצור כוחה של ההנהלה הרוחנית. דיונים רבים הוקדשו באותם ימים לסוגיה הכאובה ואנו כחברי ההנהלה הגשמית התבקשנו גם לטכס עצה כדת מה לעשות. מסתבר שהורים אחדים פנו לר׳ אפרים בהצעה למנות אותי כמנהל רוחני בזאל הישיבה. זאת, ככל הנראה, מכיוון שראו בי מי שיוכל לחולל שינוי גם אם לשם כך יידרשו צעדים תקיפים ושינויים פרסונליים.

ר׳ אפרים, שדיווח הכל לרבי, העלה במסגרת הדיווחים השוטפים גם את ההצעה הזו עלי- כתב. ה׳צעטיל׳ שהתקבל היה החריף והחד ביותר מכל ההתייחסויות להן זכיתי אי-פעם מהרבי. המענה הבלתי-שגרתי נפתח במילה ״מופרך״ והרבי כתב: ״והלוואי לא היה מנהלה בפועל בשנים האחרונות״. גם בכך לא הסתפק הרבי והוסיף ״קרוב לוודאי שהרי״ב הוא המחולל ׳מבצע׳ זה ועוד ידו נטויה״.

דבר כתיבת ההצעה לרבי לא הובאה לידיעתי וכך גם המענה החריף – הוסתר ממני בשעת מעשה. ר׳ אפרים נחרד עד אימה ובבהלה גדולה מיהר לטלפן אל הרב חדוקוב ושאל האם המשמעות היא רצון קודשו של הרבי שיוסל-בלוי יסולק לאלתר מעבודתו. הרב חדוקוב שלל זאת והבהיר כי הדברים אינם יוצאים מהקשרם, הרבי שולל מכל-וכל את הרעיון להעביר את בלוי מתפקידיו הנוכחיים ולמנותו למשרת מנהל רוחני; אין שום שינוי בתפקידים שהוטלו על שכמו ואשר הוא עוסק בהם רבות בשנים. רק אז קרא לי ר׳ אפרים, שיתף אותי בעניין והציג בפניי את הצעטיל הבלתי שגרתי.

הפיטורין שנמנעו

דמעות זלגו מעיניי כאשר התוודעתי לחריפות וחומרת מענה קודשו של הרבי. למעשה, בכך הכריע הרבי, בעיניו הצופיות למרחקים, נגד הדעה בה צידדתי, לפיה הפעולה הדחופה הנדרשת היא הרחקת הגורם שאחראי באופן ישיר למצב הירוד אליו נקלעה הישיבה באותה עת. שכן, לו הייתה יוזמת ההורים (שלא הובאה לידיעתי) זוכה לתמיכתו הקדושה של הרבי, המשמעות המיידית היתה סילוקו לאלתר של המשפיע ר׳ מענדל פוטרפס מתפקידיו בישיבה. איני יודע מה דיווח ומה כתב רמ״פ עצמו לרבי, אך המענה החריף מנע לא רק את העברתי מתפקידיי אל משרה רוחנית, אלא באותה עת מנע גם את העברתו של רמ״פ מהמשרה החינוכית בישיבה, אותה הזניח לחלוטין.

בתקופה שקדמה לכך, לא הסתרתי את עניות-דעתי ובאסיפות הנהלה הצבעתי על כך שר׳ מענדל, חרף פקחותו ואישיותו החסידית הרבגונית, מתייחס בזלזול מופגן לתפקידו האחראי בישיבה, הרחק כמטחווי קשת מכל מה שקשור להתנהלות תקינה של אדם הנושא משרה במוסד-חינוכי, קל וחומר בישיבה המשוועת ליד מכוונת ובפרט בתקופה בה לכל הדעות שורר משבר העלול לצאת משליטה. שוו בנפשכם שמשפיע ראשי של ישיבה נעדר מהארץ בכלל וממנה בפרט, מדי שנה בשנה, משלהי חודש אלול עד אחר ראש חודש כסלו. גם בהיותו בישיבה, לא גילה מעורבות פעילה במערכת הלימודים ׳תמידין כסדרם׳ ובפעילות החינוכית הסדירה הבנויה לתלפיות.

בשולי הדברים חובתי לציין גם כי בניגוד לגירסה הנפוצה, לא זכור לי ומעולם לא נתקלתי באסמכתא לכך שמינוי ר׳ מענדל לתפקיד רשמי בישיבה היה באתערותא דלעילא ובהוראה מגבוה. אחרי פטירתו של המשפיע האגדי רבי שלמה חיים קסלמן, התקיימו במשרדי הישיבה מספר אסיפות בהן דנו מי יגויס כממלא מקומו. בין ההצעות שהוצעו לרבי עלתה ההצעה להביא לארה״ק את המשפיע ר׳ ניסן נמינוב, אך הרבי שלל זאת. היינו אובדי עצות ולא עלתה הצעה שענתה על המצופה. ואז בניו של הרש״ח קסלמן הציעו למנות את ר׳ מענדל פוטרפס וכך עלה הרעיון על הפרק.

או אז קיבלה ההצעה את הסכמת הרבי תוך הסתייגות ברורה שעל ר׳ מענדל מוטלת חובה לציית בכל פרט לר׳ אפרים וולף. דבר שלצערי לא תורגם בשטח הלכה למעשה: ביכולתי להעיד כי במשך שנים לא היה סכסוך חבד״י שר׳ מענדל לא היה מעורה בו וקשור אליו. בהזדמנות מסוימת אמרתי לו כי התנהלותו היא ככל הנראה פרי הרגל של השנים בהן חי מעבר למסך הברזל, בקרב חסידים שלא היתה להם אפשרות לנהל קשר שגרתי עם חצרות קודשנו. אז, על פי השמועה, נוהג היה ר׳ מענדל לחרוץ דין לכל דורש, להחליט בנוגע לעניינים כלליים ופרטיים שהובאו בפניו. בבואו לארץ הקודש היה קשה לו להסתגל למעמד של חסיד מן המניין. דומני כי מאז שהטחתי אמת זו בפניו, סר חיני בעיניו והוא סימן אותי לשלילה.

ביחס לר׳ אפרים לצערי הוא לא פסח על אף הזדמנות לרדת לחייו – עד שאפילו הרבנית וולף תליט״א נאלצה פעם לגרש אותו מביתם. הוא דרש מר׳ אפרים להקדיש לו שעה של ״קביעות״ כדי שבה יוכל באופן תדיר ושגרתי להביע דעה ולהתערב בעניינים הניהוליים של הישיבה ואיים כי במידה ודרישתו לא תיענה הוא ייעדר מאסיפות ההנהלה (וכך אכן עשה). בהזדמנות אחרת הציב אולטימטום כי ייעדר מהאסיפות כל עוד אני נוכח בהן.

בראשית הדרך, פנה אליי פעם ר׳ מענדל ואמר: מבין העסקנים אתה היחיד שלא בא להתייעץ איתי – וזה לא מקובל עליי.

לכם, קוראיי מבקשי האמת, עליי לומר בכנות כי על-אף אישיותו ודמותו החסידית שהפכה למותג וסמל, התנהלותו כדמות חינוכית בישיבה הייתה שונה מהמצופה. הישיבה שהתברכה לאורך כל השנים בנוכחותם, מעורבותם החינוכית והשפעתם המאגית של אדירי חינוך ודמויות מופת שהקדישו את כל מעיינם בעיצוב אישיותם והדרכתם הלימודית והחינוכית של תלמידי התמימים – וראו בכך שליחות ואתגר, ״מלאכת שמים״ בלשון רבינו. כך והרבה יותר מכך ביחס לתפקיד ״משפיע״ הישיבה: מי לנו גדול יותר מהמשפיע הבלתי נשכח הרש״ח קסלמן שחי בין כותלי הישיבה, נשם וחי את הישיבה והשקיע את עצמו בהדרכה השפעה ובניית-עולמו הרוחני והפנימי של כל תלמיד.

ר׳ מענדל לא גילה עניין רב בכל זה. נוכחותו בזאל היתה מועטת יחסית והמסרים בהם התמקד שונים היו בתכלית וכמטחווי קשת מה״תדר״ עליו שידר ר׳ שלמה חיים. למען האמת גם הוא עצמו לא ראה את ייעודו בהוראה או הדרכת נערים צעירים ואף עסק הלכה למעשה בעסקנות חובקת עולם תוך התערבות בוטה בכמעט כל נושא ציבורי שעלה על הפרק. הזאל של הישיבה, בעיניו, קטן היה למידותיו והיחס הזה בלט מאוד.

בד בבד, בפקחותו הנדירה, ידע להשתית את כל שיחו ושיגו עם התלמידים סביב ציר אחד ויחיד: ההתקשרות לרבי. הבחורים ששותים היו בצמא את דבריו בהתוועדויות מאלפות, לא היו מודעים כלל למעורבותו העמוקה והפעילה, עד למעלה ראש בכל תחומי העסקנות החב״דית בארץ הקודש – לא אחת ולא שתיים תוך התנגשות מתמדת ברצונו הקדוש של הרבי ובהוראותיו הברורות.

לחיים ולברכה

המענה החריף האמור – אותו דאגו מבקשי רעתי לפרסם בראש חוצות תוך שהם משנים את נוסחו בצורה שקרית, מסלפים את תוכנו, ואף מעניקים לו פרשנויות מרחיקות לכת – הבהיר לי באופן חד איה מקומי בממלכת האמת ובמה עליי להתמקד. ואכן, משכתי את ידיי מכל עיסוק בנעשה בין כותלי הזאל ובמרחב הניהול הרוחני והמשכתי להשקיע את מיטב כישוריי ואת כל כוחותיי, בגוף ונפש, במשימותיי המגוונות אותן זכיתי למלא בשירות ופקודת קודשו של הרבי.

בחיל ורעדה אציין, להשלמת העניין, את האנקדוטה הבאה: זמן לא רב לאחר קבלת מענה חריף ובלתי שגרתי זה, זכיתי לעבור בסך בין אחיי החסידים, במעמד ׳כוס של ברכה׳. ובהגיע תורי להתייצב מול פני הקודש תלה בי הרבי את עיניו הטובות, ובמאור פנים – אחרי שמזג מגביעו הקדוש יין אל הכוס שאחזתי בידיי, טרח והעניק לי ׳באתערותא דלעילא׳ בקבוק משקה לברכה מבלי שאפצה פה. היו אלו עבורי רגעים נשגבים של מרפא כמים קרים על נפש עייפה.

כשם שמקבלים שכר על הדרישה

כדבר שבשגרה, חשנו על בשרנו, ידענו בעומק תודעתנו וכך גם פעלנו – בהכרה חד משמעית כי ההצלחה, של הרבי היא; כישלונות – שלנו ומנת חלקנו הן. יכולנו לשאוף למשהו; לסבור כי פעולה כלשהי עשויה לשפר את המצב במישור כזה או אחר; להאמין כי צעד כזה או אחר יהיה ״לטובת הרבי״ ולשביעות רצון קודשו. ואו אז הגיעה הוראה הפוכה או קוטבית ופעלנו באותה מסירות ובאותו להט, גם אם מדובר בתפנית של 180 מעלות – לא רק במעשה אלא גם באמונת אומן תוך ידיעה כי זוהי תכלית הכוונה, זהו הרצון העליון.

אפילו תקציבים שהושגו בעמל וביזע לטובת הישיבה – הופנו לעיתים, בהוראת הרבי ועל פי פקודתו, לטובת יעדים אחרים ולעיתים רחוקים מכל זיק וקשר לישיבה. ר׳ אפרים לא חשב פעמיים – ובוודאי שאיש מפקודיו ועובדיו לא ההין לערער ולהרהר אחר החלטות אלו. הכל כפוף לרצון קודשו של רבי, לא רק המוסדות אלא גם כל תקציב או משאב שהושג. עבדנו עבור הרבי ואצל הרבי, הכל שייך לרבי, נקודה.

יתכן ובין הקוראים יש מי שאינו מבין עד כמה ההצהרה הנ״ל קשה ליישום. אני מרשה לעצמי להתנבא ולומר כי מרבית השלוחים והעסקנים בזמן הזה, גם אם הם צועקים מבוקר עד ערב ״רבי״ – לא היו מצליחים לעמוד בסטנדרט המוצהר לעיל, בו עמדנו בגבורה.

לוותר על מאווייך הפרטיים ורצונותיך האישיים – זה החלק הקל יחסית. אבל לשוב פעם אחר פעם ולוותר על מה שנראה בעיניך ״מתאים יותר״ לרצון הרבי – זו משימה קשה, ניסיון עצום שקל לומר וקשה מאוד ליישם. עצם המחשבה על כך שאולי התייחסות כלשהי נובעת כתוצאה ממידע שמאן דהו מסר לרבי – באופן חובבני, ללא בדיקה ואולי אף באופן מגמתי ושקרי; ואף על פי כן לזכור כי ״לא מחשבותיי מחשבותיכם״, אנו בטלים ומסורים לרצונו הק׳ של הרבי ו״כשם שקיבלתי שכר על הדרישה כך אקבל שכר על הפרישה״; ועוד יותר מכך: הכוח לקום ולמלא את רצון קודשו של הרבי ללא שום פקפוק או הרהור, ללא עיכוב ומבלי להתמהמה – זהו ניסיון קשה עד מאוד. מעטים, אם בכלל, היו מצליחים לעמוד בכך ולהגיע למחרת למשרד עם אותה מוטיבציה ואותו רצון, כתמול שלשום, ואף בחילא יתיר כי התוכחה חודרת חדרי-לב ומעוררת את כוחות הנפש לגרום לרבי נחת רוח.

הרבי חינך אותנו לפעול פעמים רבות ללא כל ניסיון לרצות ולהבין את הרציונל. השאיפה ״להבין״ את תכלית פעולותינו לא נכללה בין חובותינו, לא נדרשנו לכך. תוכחת-אוהב, מענה חריף ודברי נזיפה – היו לחם חוקנו. אני עצמי הייתי עד למענות קשים וחריפים ביותר שהתקבלו מהרבי ביחס לעסקנים שיכולני להעיד עליהם כי היו בטלים בתכלית, מקושרים בעוצמה בלתי מצויה, נאמנים וישרים כסרגל. פעם התבטא הרבי באופן אישי כלפי אחד מהם כי הוא נוהג כמו ״היבסקציה״ הידועה לשמצה. לא פחות.

לאורך השנים, העביר הרבי פעמים רבות עסקנים שונים מתפקידם, חלקם הודחו באופן מהדהד בהוראה מפורשת שלא יכולה היתה להשתמע לשתי פנים. כך או כך, לאורך כל השנים היה ה׳צעטיל׳ חלק אינטגראלי בהתנהלות שגרתית של ממלכת האמת הנוקבת, היו אלו שביבי העוז, ההזדמנויות בהן הרבי הוכיח לנו באופן הברור ביותר כי זכינו להימנות במעגל חייליו, ראויים לכנות, מגויסים למילוי משימותיו הקדושות ע״י פקודות שאינן מותירות מקום לספק באשר לדרך אשר בה עלינו להתנהל.

ומראה פנים שוחקות לכולם

במרחב שניתן לכנותו סביבת העבודה בשירות הרבי, לא יכולת ואסור היה לך לצפות לטפיחה על השכם וקירובים חיצוניים. הסביבה הקרובה, המעגלים הפנימיים, ידעו וחיו זאת בגאון לאורך כל השנים. אפילו ר׳ אפרים – דומני כי מעולם לא התקבל בחיוך על ידי הרבי (הקירוב הפומבי היחיד שזכור לי היה דווקא כאשר ר׳ אפרים הגיע לרבי אחר מאורעות תש״נ, כפי שיתואר אי״ה בפרק ׳תרגיל כפל׳). לא ציפית ל׳ליטוף׳ ולהפך: ידעת היטב לזהות אם ראוי הנך להימנות עם חיילי ופקידי המלך. זה היה המוטו של כל מי שנשא בתפקיד במסגרתו היה עליו לעבוד בממלכת האמת תחת פיקודו של הרבי. מי שלא היה מסוגל לכך, לא שרד.

אולם במישורים האישיים והמשפחתיים, בהזדמנויות בהן התקבלנו ליחידות עם בני המשפחה, זכינו ליחס חם ולבבי שבמידה רבה ניתן לומר כי ניתן בו ׳פיצוי׳ לא מבוטל. כשנכנסה הרבנית פסיה וולף אל הרבי – היא התקבלה במאור פנים ובחיוך רחב. ואף אני הקטן זכיתי בזכות מיוחדת, לכך שהרבי ׳השתעשע׳ עם ילדיי היקרים, דומני כי אף מעבר ליחס השגרתי, האבהי, החם והאוהב אותו הקרין הרבי כלפי צאן מרעיתו, כל יהודי קטן כגדול שזכה להתקבל ליחידות בהיכל קודשו.

לחביבותא דמילתא, אחזור לרגע אל שניים מאותם רגעי אור בלתי נשכחים מיחידויות עם ילדיי הגדולים:

כידוע, הרבי נוהג היה ׳לבחון׳ בחיבה את ילדי החסידים אותם קיבל ליחידות. כאשר נכנסתי עם בני איציק ליחידות. שאל אותו הרבי מה הוא לומד, והילד השיב כי הוא לומד את פרק ״אלו מציאות״. ביקש ממנו הרבי לחזור מדברי הגמרא, ואיציק החל להרצות: אם מצאתי חפץ עם סימן עליי להחזיר אותו. שאל הרבי: ״ומה יקרה אם המוצא לא יחזיר אותו? ״ קימט הילד את מצחו ופסק בטון נחרץ ובקול ילדותי: ״אז הוא גנב״ והרבי חייך חיוך רחב.

בהזדמנות אחרת נכנסתי עם בני מנחם מענדל ליחידות בט״ו בשבט. הרבי שאל אותו האם קיבל ״חנוכה געלט״ (דמי חנוכה) מהרבי. וכשמנדי השיב בשלילה, העניק לו הרבי שני שטרות של דולר באומרו: זה עבור דמי חנוכה.

על זאת יתפלל כל חסיד

האם רק עסקני ממלכת ליובאוויטש זכו לחיות בתוך המעגל הפנימי ובמתכונת בה אין ציפייה לקירובים חיצוניים, חיוך רחב וטפיחה על השכם? לדעתי, בהסתכלות רחבה וברובד עמוק יותר, ׳תנועה׳ זו, המתמקדת ברגש הכמוס והפנימי בו נסוך דוק של רצינות וכולו אפוף ביראת ואימת המלכות, שררה בין חסיד – כל חסיד – לבין הרבי והייתה נחלתם של כלל החסידים שזכו לנהל את חייהם וחיי משפחתם מתוך התקשרות תמידית לראש בני ישראל.

אות ועדות לכך ניתן למצוא באפיק הקשר הגלוי, הנפוץ והמוכר ביותר שייסד הרבי עבור חסידיו: מענות ואגרות הקודש שזכו רבבות חסידים לקבל לאורך כל השנים, בדרך כלל כמענה למכתב, דו״ח או פ״נ, שהחסד משגר היה אל הקודש פנימה.

בימי ילדותו של החסיד – מי שזכה לכך – היו מכתבי התשובה של הרבי נשלחים לרוב על גבי גיליון מכתבים (בלאנק בלע״ז) של מזכירות הרבי והם עצמם היו חתומים בידי א. קווינט, שעבד בשירות המזכירות (אם כי הוא עצמו העיד פעם בפניי כי לא חתם את שמו על המכתבים והיה זה הרבי שחתם על אלפים מתוך מענות-קודשו בשם ׳א. קווינט׳, מטעם הכמוס עמו; היו גם מכתבים רבים מאוד שנחתמו ע״י חבר המזכירות הרב ש״מ סיפמסון).

השלב הבא של היות הילד לנער ובחור, תמים ב׳תומכי תמימים׳, מזכה אותו בכך שהרבי מכנהו, בפתח המכתב, לא רק בשמו אלא גם בשם התואר ״האברך״. לעת כזאת, לא אחת ולא שתיים אלא פעמים רבות מספור, מוסיף היה הרבי בשולי המכתב נ.ב. בנוסח ״בטח שומר על ג׳ השיעורים דחת״ת״ וכיו״ב. הערה כזו הייתה מזעזעת את הבחור מקבל המכתב ומבהירה לו היטב את מעמדו ומצבו הרוחני: אין סומכים עליו כי הוא מקושר באמת וכי הוא שומר בעקביות ובנאמנות על שלושת השיעורים. התוספת הזו במכתבו האישי של הרבי אליו, מטלטלת הייתה את כל ישותו של הבחור ומביאה אותו להתעלות של השתדלות מקסימלית לעלייה בקודש תוך שמירה מדוקדקת על לימוד חת״ת באיכות הנדרשת.

כתוצאה מכך, בציפייה דרוכה למכתב הבא שיזכה לקבל מהרבי, היה הבחור נתון בהתרגשות מהולה במתח רב: האם במכתב שיזכה לקבל מהרבי, תהיה שוב הערה על שמירת לימוד חת״ת או שהוא כבר עלה והתעלה לדרגה שבה אין צורך לדרבנו ולעוררו על כך אף לא ברמיזה.

לאחר החתונה, כשחסיד ממשיך לכתוב לרבי, הן כמצווה ועומד לדווח על כל אשר יעשה, הן במכתבי בקשה בגשם וברוח והן בפדיון נפש, תמידים כסדרם – שוב משתקף מבחנו בתואר שאליו יפנה אליו הרבי בראש המכתב. התואר השגרתי היה ״לכבוד הוו״ח אי״א מו״ה״.

בד בבד עם ההתקדמות בפעילותו בכל הדברים שאודותיהם דרש הרבי פעילות אקטיבית מכל יחיד ויחיד, לצד התארים האמורים, החלה להופיע אות לשביעות רצונו הקדושה של הרבי מהחסיד בפן זה. הדבר מקבל היה את ביטויו בתוספת בגוף כתב יד קודשו של הרבי בשורת התארים עם המילים ״עוסק בצ״צ״. משזכית לקבל תואר זה על ידי הרבי, פעלו עליך שתי תיבות אלו תוספת תנופה והתמסרות לענייני הרבי. את תודעתך משרתת השאיפה שהתואר הזה שנוסף למכתב אחד של הרבי יהפוך לקבוע ולא יהיה חד פעמי חלילה.

ואם אכן בחלוף זמן זכה וגם במכתב הבא, ובזה שלאחריו, נותר התואר הזה – אנחת רווחה מתפרצת בלבו של חסיד. הנה כי כן זוכה הוא ועבודתו הרוחנית במסירות בענייני הרבי היא לרצון. ומכאן המשך חפצו ומגמתו להתמיד ולהוסיף בכך ביתר שאת וביתר עוז. בשלב הבא, אם אכן זוכה החסיד המקבל והוא צועד בתלם ועולה מחיל אל חיל, התואר ״עוסק בצ״צ״ כבר אינו תוספת בכתב יד קודשו של הרבי אלא מודפס, באופן רשמי, במכונת הכתיבה. זה כבר סוג של כרטיס כניסה משודרג. הגעת למעמדך באופן רשמי.

במקביל, ולאחר זמן, אם אכן ׳העבודה הפנימית׳ של החסיד היא כדבעי ויוצר מכך, מתחלף התואר ״הוו״ח״ (הוותיק וחסיד) לשם התואר ״הרה״ח״. שוב משתרר בקרב מקבל המכתב מתח נפשי המתעל עצמו להשתדלות יתרה ששם תואר זה לא רק יהיה אורח חד פעמי, כתוספת במכתב, אלא באותיות דפוס.

וכך, כל אימת שמתיבת הדואר נשלף בידי החסיד מכתב שכבר מחזותו החיצונית ניתן לדעת כי זו איגרת קודש מאת הרבי, לבו פועם בחוזקה ותחושת גיל ורעדה אופפת אותו ומהפכת את קרביו. גיל – כי זכות כבירה הייתה לו, אשר לא תסולא מפז, וידיו מחזיקות כעת מכתב ששלח אליו הרבי. ורעדה – מי יודע אם זכה להישאר בתארים שאליהם העפיל במרוצת השנים והאם אכן תתקבל עדות בלתי אמצעית, מדויקת ומדוקדקת כחוט השערה, מן הקודש פנימה כי כבר רצה הרבי את מחשבותיו, דיבוריו ומעשיו.

ואיש אינו יודע אף לא מרגיש את המתרחש בנפש החסיד מיום ליום, משבוע לשבוע, מחודש לחודש ומשנה לשנה. כך מחנך אותו הרבי למסירות ונתינה בלי גבול ומידה.

כיוצאת בזה היא התכיפות של קבלת מענות הקודש והמכתבים, שבה ובאמצעותה יכול חסיד לאמוד את מעמדו ומצבו הרוחני. ושוב במכתבי הקודש עצמם, אם בשולי מכתב כללי- פרטי שמשגר הרבי לחסידים רבים מספור, זוכה הוא לתוספת בכתב-יד-קודש בת תיבה אחת בנוסח ״ולהצלחה״ – אין גבול לרינתו.

ברובד אחר, ישיר וגלוי יותר התאפיין המבחן האישי והמתמיד הזה כשחסיד זכה ונכנס ליחידות אצל הרבי: האם הרבי פנה אליו בלשון נוכח ״דו״ (אתה) או חלילה בלשון רבים ״איר״ (אתם) – או אז יודע החסיד אל נכון כי עליו לשפר מצבו על מנת ששביעות רצונו הקדושה של הרבי ממנו תבוא לידי ביטוי בפנייה גלויה ונוכחת.

במובן זה, אל ההתרגשות הטבעית לקראת הכניסה ליחידות נוסף מתח סמיך שהחסיד אינו מבטאו באותיות או במילים אך חרד הוא לדעת כיצד יפנה אליו הרבי. אוי לו ואבוי לו למי שיזכה שהרבי יציע לו לשבת. זו כבר עדות שאינה משתמעת לשתי פנים על כברת הדרך הארוכה שעשה החוצה מן המעגל הפנימי.

ואף בימי הבחרות. בין תלמידי התמימים בבית חיינו ברור היה במרוצת שנים אלו כי אם ביחידות של בחור נוטל הרבי בידיו הקדושות את המשקפיים ומרכיבן כדי לקרוא את הפתק שהגיש הבחור – באחת הוטלה על הבחור משקולת של מועקה כי עליו להטיב דרכיו, ללמוד כפי הנדרש ממנו, להיות באמת חסיד ירא שמים ולמדן על מנת שבפעם הבאה, בהיכנסו אל הקודש פנימה, יזכה לראות כי הרבי קורא את הפתק שלו ללא הצורך בשימוש במשקפיים, כמו על מנת להתעמק ולהתבונן במה שמכסה ומעלים על מעמדו ומצבו.

ואף במעמד רבים יכול היה המבחן הזה להופיע: כשהיד, אחת מני מאות ואלפים, מונפת ובידה כוסית משקה והעיניים ננעצות בעיניו הקדושות של הרבי, בעיצומה של התוועדות. יש אשר יזכו בתוך רגעים אחדים כי הרבי יישיר אליהם את מבטו הקדוש, יהנהן בראשו הקדוש ולעתים אף יאמר מפורשות ״לחיים״ או ״לחיים ולברכה״. ויש שידם נותרת להיות מונפת דקות ארוכות של חרדה עצומה וציפייה דרוכה, תוך קבלת החלטות טובות, עד הרגע הגואל ותחושת הדרור הנמסכת באחת בכל האברים והגידים ברגע שבו הם זוכים למבט המיוחל.

ולהוותם יש את אלו אשר לאחר דקות ארוכות אינספור, שוב ושוב, לאחר השיחה השנייה והשלישית, והרביעית והחמישית, אין הם זוכים. הם מניחים אפוא את הכוסית שבידם, משפילים מבטם הדומע ושוקעים בחשבון נופש חודר ומהפך כליות ולב אך גם חדור מטרה: שבפעם הבאה אזדכך ואזכה להבטה המיוחלת.

המלך ומשרתיו בקודש את הפרק הנוכחי אסיים בציטוט מתוך הפתגם המרטיט בספר ׳היום יום׳ שנבחר ע״י הרבי לתאריך י״א שבט, בו החלה נשיאותו הרמה אחר תום שנת האבלות אחר הסתלקות חותנו כ״ק אדמו״ר הריי״צ: ״כל הטומאות שבעולם אין בכוחם לטמא ה׳מודה אני׳ של יהודי. אפשר שחסר בזה או בזה, אך ה׳מודה אני׳ נשאר בשלימותו״.

תשאלו: מניין שואבים כוח להמשיך להתמיד ולשאת בעול העשייה הנמרצת, לחיות בשמחה חסידית ולהתעלם מגלי רפש, השמצות בוטות והכפשות שהוטחו בי מצד ״אנשי מרמה ועולה״ שמקנאה או שנאה חרשו רעתי, הכלימוני וחיפשו להרע לי על לא עוול בכפיי? מהו אותו ״מודה אני״ חסידי שהופך אותי עמיד בפני ״כל הטומאות שבעולם״; מה הן המילים בכוחן יכולתי להתייחס בביטול להשמצות האיומות שנאלצתי לספוג לאורך כל הדרך?

אציין שניים מתוך הביטויים אותם הואיל הרבי זי״ע להתבטא אודותיי, המלווים אותי תדיר. אמנם יהיו הדברים בבחינת ׳מקצת שבחו׳, אך גם את זאת ברצוני לשתף ואף להביע בכך רגשי תודה לריבון העולמים על שלא עזבוני חסדיו וזכיתי לשביבי אור אלו ואחרים, שחיסנו את נפשי והעניקו לי את היכולת להתגבר ולהמשיך לחיות באור פני מלך חיים.

התבטאות ראשונה שאזכיר בזאת הגיעה אליי באמצעות הרב גורודצקי, שציטט באוזניי דברים אותם שמע מהרבי בשיחה בה הוזכרתי. הרבי הואיל לנקוב בשמי ואמר כך: ״יוסף בלוי, ס׳איז ניטא קיין ענין וואס ער וויל אויספירען און ער פירט דאס נישט אויס״ (יוסף בלוי, אין ענין שהוא חפץ לפעול ואינו מבצע אותו בפועל).

ומפיו של עסקן חסידי חשוב נוסף זכיתי לקבל עדות מהימנה, על יחידות במהלכה הוא השמיע דברים כנגדי. הרבי הגיב על כך, כאשר מפי-קודשו נאמרו הדברים הבאים: ״ווען יוסף בלוי פירט אויס אן עניין, פירט ער דאס אויס בשלמות״ (כאשר יוסף בלוי מבצע עניין כלשהו, הרי הוא מבצעו בשלמות).

אלו, לצד רבבות ההוראות, ההדרכות, הפקודות הישירות ואינספור רגעי האור להם זכיתי בתוקף היותי ״משרת-משה״ והזכויות והפעולות שזכיתי להימנות בין העמלים והיגעים להשגתם וקידומם בכל תחומי החיים החב״דיים בארץ הקודש – הם הינם ה״מודה אני״ שלי, פך השמן הטהור שניתן לי מהכהן הגדול, אותו איש לעולם לא יוכל לטמא או לפגום.