פרשת הקמת וביסוס שיכון חב"ד בלוד ומסכת קליטת עולי גרוזיה
בשלהי שנת תשמ״ח, כשהרבי יזם, באתערותא דלעילא, תנופת בנייה אדירה ונמרצת בכל קצווי תבל ואף הניח בעצמו אבן פינה להרחבת בית חיינו, 770, ובהמשך הכריז על תשמ׳׳ט כ״שנת הבניין״, זכו כולם להיחשף לגישה המופלאה של הרבי ביחס לעצם המושג של בנייה.
הרבי ראה בבניית מבנים ובתים חסידיים – שכונות ובניינים למגורים וקל וחומר מבני ציבור, ישיבות, בתי כנסת ומוסדות של חסד והפצת יהדות – דרך מוחשית ועוצמתית להשגת היעד היסודי ביותר של שיטת החסידות: הפיכת ׳עולם הזה׳ למשכן ודירה רוחנית, למקום בו הנוכחות האלוקית תהיה גלויה ומאירה.
מלאכת בונה
בעיני רבים היה בכך חידוש מפתיע. זכורני כיצד לקראת כ׳ מרחשוון תשמ״ט (שזכתה, כאמור, להיקרא בפי הרבי שנת הבניין) הציע הרבי שכל חסיד ייכנס ביום הזה לאחד מבנייני ׳תומכי תמימים׳ ללמוד ולהתפלל (ואם אין בקרבת מקום בניין של ישיבה, שימצאו מבנה חסידי אחר שייעודו לימוד נגלה וחסידות, תפילה והפצת המעיינות). ההוראה עשתה לה כנפיים וקוימה בחרדת קודש ע״י החסידים. אחד ממכריי, חסיד מבוגר, תהה באוזניי מה עניינה של ההוראה, בייחוד עבור אנשים המקפידים להיכנס לבית כנסת ובית מדרש לפחות שלוש פעמים ביום לתפילה?
אלא שבעיניי, לא רק שהוראת הקודש לא נחשבה חלילה וחס תמוהה או מפתיעה וחדשנית. להפך. היא הולמת ביותר את דרך המלך, את גישתו המהפכנית וראייתו השמימית של הרבי – אותן זכיתי לראות במו עיניי לאורך כל שנות עמלי מאז נקראתי אל דגל העסקנות והעשייה בממלכת חב״ד ובשירות הרבי: זו כוחה של ׳מלאכת בונה׳. בניין יוצר מציאות, קובע עובדה בשטח, מאיר את הסביבה ומקבץ סביבו את מי שחפץ באור. בניין של הרבי מייצג ומביא את נוכחותו של הרבי בבחינת ׳ועשו לי מקדש ושמתי בתוכם׳; ולכן, גם אם אדם הלך 3 פעמים ביום לבית כנסת או בית מדרש, בכדי לבטא ולחוש התקשרות לרבי ־ עליו להיכנס לבניין של הרבי.
הועידה אותי ההשגחה העליונה, בין יתר תפקידיי במוסדות, לטפל בענייני ׳שיכון ובניה׳ וקליטת העולים ובמסגרת זו זכיתי לעסוק גם בתכנון, ייסוד והקמת שכונת חב״ד המעטירה בעיר לוד; הן במלאכת ביסוסו והתפתחותו של השיכון באופן כללי והן במלאכת קליטתם הפיזית והרוחנית של עולי גרוזיה, שעם הגעתם ארצה נקלטו בו ובמקומות נוספים ברחבי הארץ. זהו פרק מפואר בתולדות ימי חב״ד בארץ הקודש, שכלל עשייה רבה תוך מלאכת מחשבת רבת אנפין שכמעט על כל צעד ושעל נעשתה בהכוונתו הישירה ומעורבותו הפעילה של הרבי.
גם ביחס לבנייה, ראה הרבי בעיני הבדולח מה שמעטים חזו באותם ימים. עד כמה גדול כוחה הסגולי של בנייה פיזית. אתה בונה ישיבה וסביבה שיכון מגורים והעיר כולה מתקדשת. זו נטיעה שתניב פירות ופרי פירות לדורי דורות, תשפיע ותקרב ותיצור מציאות מקודשת עד ביאת גואל צדק.
אולם מעבר לכך זכיתי לחוות וליטול חלק בהקמת הנדבכים הראשונים והבראשיתיים של ממלכת חב״ד ליובאוויטש בארץ הקודש. מלאכה שעד היום אני נפעם מגודל החזון והתעוזה שהיו כרוכים בכל שלביה – ואשר רק בכוחו, במעורבותו המלאה והדרכתו הישירה של הרבי ניתן היה להגשימה. אנסה לסקור בתמציתיות את ראשית ימי הבניין החב״די בדורנו.
יתד בשערי ארץ הקודש
מכל חבלי ארצנו הקדושה, זכתה העיר לוד בה איווה הרבי לטעת יתד ראשונה של מחוז חב״די מחוץ לגבולות כפר חב״ד. יתכן והזכות לכך נזקפת לקומץ משפחות חב״דיות שורשיות שהתקבץ בבתים ערביים שננטשו בפאתי פרדסי ההדרים בלוד – בקרבת המבנה שבו התמקמה ישיבת תומכי־תמימים, לא הרחק מתחנת הרכבת בעיר (ולפרק זמן מסוים גם בשכונת ׳רסקו׳ בעיר). הקיבוץ החב״די בלוד היה קטן בכמות אך רב באיכות וחיי החסידים נסבו סביב הישיבה הקדושה, שהייתה אבן שואבת ומוקד משיכה לכל החפצים לטעום טעמה המתוק של פנימיות התורה.
כך או כך, בשנת תשכ״ד הורה הרבי לפרוץ קדימה ולהקים שיכון בעיר לוד. כמו בכל דבר הקשור בבניין חב״ד בארץ הקודש, הגיעה ההוראה באמצעות הרב בנימין גורודצקי. הוא עצמו בא בדברים עם מנהל מקרקעי ישראל ובכישרונו המיוחד עמל והשיג שטח מתאים שבהוראת הרבי נרשם על שם ׳אגודת חסידי חב״ד׳ והיווה את השטח הראשוני לבניית השיכון.
לבני הדור הצעיר קשה להסביר ער כמה יוזמה מסוג זה הייתה תלושה מהמציאות ששררה בישראל באותם ימים. האמת מוכרחת להיאמר: עצם היוזמה להקמת שיכון נוסף עבור חסידי חב״ד התקבלה בתדהמה. בניית יחידות דיור עבור ציבור ספציפי שיאכלס אותן הייתה באותם ימים בגדר חידוש.
לפי מצבת מספר הנפשות של חב״ד בארץ ישראל, לא היה נראה אז לעין כי עומד להיות צורך במספר רב של דירות לאנ״ש. רק הרבי, בעיניו הקדושות הצופיות למרחוק, ראה נחיצות ביוזמה זו שאותה הוציא לפועל זמן קצר לפני גל העלייה מרוסיה, שאיש לא ידע לצפות. הרבי, למעשה, הכשיר מראש את הקרקע לקראת בואם של העולים, בכך שהקים שיכון בו ניתן יהיה לקלוט את העולים החדשים.
נתוני הפתיחה היו קשים ובלתי אפשריים גם בהיבט הכלכלי של העלות הרבה הכרוכה בפרויקט בסדר גודל שכזה. קופת המוסדות לא הייתה במצב טוב וקשה עד בלתי אפשרי היה לעמוד בבנייה על כל העלויות הרבות שבה. אבל ר׳ אפרים וולף, כמו חסיד אמיתי שלא שואל פעמיים ואינו מערים כל קושי, נחלץ מיידית וריתק את משרד הישיבה לאתגר הגדול של הקמת השיכון על כל המשתמע מכך.
השותף החסיד ר' אברהם פרשן
משימתנו העיקרית הייתה למצוא ׳גב כלכלי׳: איך לגייס את המשאבים הנדרשים עבור התנהלותו של פרויקט בניה בדרך שהמוסדות יעמדו בה מבלי שייקלעו לחובות בלתי אפשריים – וגם הפרויקט עצמו יימשך ולא ייתקע. המימון הראשוני נשלח מהרבי. אך בסכומים שהרבי שלח לא היה די בכדי לפתח את השטח ולבנות את הבניינים ומלבד הכספים שגויסו לשם כך מקופת המוסדות, היה צורך לאתר שותף מתאים שיסכים לסייע בהשלמת רכישת השטח ולשאת בנטל מימון הבנייה והפיתוח – עד שלב מכירת הדירות שיוכלו לכסות את ההשקעה.
אם זכרוני אינו מטעני, ר׳ אפרים פנה תחילה אל החסיד ר׳ שמערל גוראריה מתל אביב – אשר מלבד היותו חבר הנהלת המוסדות היה גביר בעמיו. אך הוא סירב להיענות להצעה. ר׳ אפרים דיווח לרבי והרבי הפנה אותו אל החסיד ר׳ אברהם פרשן שאמנם לא ראה בכך הזדמנות עסקית כדאית אך נענה לבקשה ונרתם לאתגר בחפץ לב. ר׳ אברהם, רב פעלים ועתיר זכויות, נמנה בין הגרעין שהקים בירושלים את שיכון פאג׳׳י ושררו יחסי שכנות וידידות קרובה בינו לבין אבי ע״ה.
מסירותו לענייני הרבי היתה מופלאה – ותעיד על כך בין השאר הפרשיה הכאובה והמורכבת הבאה: לאחר מלחמת ששת־הימים הפקיעה המדינה את הרובע היהודי והוציאה נכסים למכירה לכל דכפין. יהודי אמריקני בשם שרמן, רכש חלק מהקומה השנייה של מבנה בית הכנסת צמח צדק. כשנודע לנו הדבר ניסינו לעשות כל שביכולתנו בכדי להשיב את העטרה ליושנה ולסלק מבית הכנסת את הדייר החדש. המאבק כלל גם תביעה משפטית שנדחתה מאחר והמכירה התנהלה כדת וכדין ומר שרמן הציג בבית המשפט את המסמכים המוכיחים את בעלותו על הדירה. כאן החל שלב בו כמה מאנ׳׳ש ניסו למרר את חייו בכדי שיסתלק מהמקום – אך גם פעולות אלו לא הועילו. הדבר גרם עגמת-נפש רבה לרבי והיה מי שסיפר כי הרבנית התבטאה בקשר לכך: עד שיש לבעלי שעתיים־שלוש של מנוחה בלילה – גם אותן הוא לא יכול לישון בגלל הסיפור הזה.
כשנודע הדבר לר׳ אברהם פרשן, הוא טס לארץ באומרו כי לא ינוח ולא ישקוט, ולא ישוב לביתו עד שהעניין יבוא על פתרונו לשביעות רצון קודשו של הרבי. לסיכומו שלדבר, יהודי יקר זה הוציא מכיסו סכום עתק של מאה ועשר אלף דולר – והעניק למשפחת שרמן דירה שהיתה בבעלותו בעיר העתיקה, אליה הם עברו לגור ופינו את מקום מגוריהם ב״צמח צדק". זו נקראת מסירות אמתית למען הרבי.
שם הקוד: אנ״ש
כאחראי על פרויקט הבנייה, נדרשתי לעמוד בקשר עם הרב פרשן ועד מהרה נוצר בינינו קשר אישי ובלתי אמצעי. זכיתי לקבל את אמונו המלא, דבר שקיבל ביטוי בכך שהפכתי לנציגו של פרשן הן בכל היבט בירוקרטי והן מול הרשויות הרלוונטיות. בנדיבותו וברוחב ליבו התאפשר לנו להתקדם בבנייה. מעניין לציין כי בסופו של דבר גם ר׳ אברהם הרוויח מהעניין: לימים סיפר לי כי בקשת הרבי ׳הצילה׳ את סכומי הכסף אותם השקיע בשיכון, שכן התכוון להשקיע את הכסף בעסקה שאמורה היתה להניב רווחים עצומים ובעקבות בקשת הרבי העביר חלק מהסכום לטובת הקמת שיכון חב״ד בלוד. בפועל, העסקה ההיא נכשלה.
וכך, התקדם הפרויקט על ידי שלושה שותפים: הישיבה, ר׳ אברהם פרשן ו״אנ״ש״ – שם הקוד מאחוריו עמד הרבי בכבודו ובעצמו. כל אחד משלושת השותפים נדרש להשקיע סכומים עצומים (במונחי הימים ההם). הישיבה היתה הגורם האחראי מול הקבלנים ואנשי המקצוע. מעת לעת, בהתאם להתקדמות הבניה, הייתי מכין דו׳׳חות והשותפים היו מעבירים את חלקם. לימים, כאשר נכנסו תקבולים מהדיירים שרכשו את הדירות – התאפשר לנו להחזיר את כספי ההשקעה.
אנקדוטה מעניינת, היכולה להצטייר אולי כשולית ובירוקרטית אך דעת לנבון נקל לראות בה השתקפות של מורכבות יחסי הגומלין בתוך ממלכת מוסדותיו הקדושים של הרבי ובין הענפים השונים בתוככי הממלכה עצמה, היתה כאשר ביום מן הימים כתב ר׳ אפרים לרב חודוקוב לגבי תשלום מסוים כי הישיבה כבר שילמה, ר׳ אברהם פרשן כבר שילם את חלקו ואילו החלק השלישי של אנ׳׳ש טרם הגיע במלואו. הרב חודוקוב השיב במכתב כי ירושה שהותיר פלוני אלמוני לישיבה היא ההשתתפות של "אנ״ש".
ר׳ אפרים שב וכתב לרב חודוקוב כי בתמורה לתרומת עיזבון זה נקבע שלט של הנצחה בבית ספר למלאכה ואם הכסף יועד לשיכון חב״ד יש להעביר את שלט ההנצחה לשיכון חב׳׳ד. בתגובה השיב הרב חודוקוב במכתב תשובה שהודפס על נייר המכתבים הרשמי (׳בלאנק׳) של בית הספר למלאכה – בו נאמר כי הנהלת המוסד החליטה להשאיר את שלט ההנצחה בבית הספר למלאכה… החלטה שכזו, מיותר לציין, תורגמה לעמל ויזע נוספים שהוטלו על הנהלת המוסדות בכדי לעמוד בהתחייבויותיה לקידום הפרויקט שנעשה תחת מטריית הנהלת המוסדות.
ימי בראשית: קפיצה למים העמוקים
בחודש מנחם אב תשכ׳׳ה, סמוך מאוד למועד תחילת עבודתי בישיבה – נערכה הנחת אבן הפינה לשיכון חב״ד לוד. הטקס היה מכובד ורב רושם ולאחריו החלו עבודות הבנייה, שהתקדמו בעצלתיים ובמשך כשנתיים הוקם רק בניין אחד. עם השלמתו, זכינו להיות המשפחה הראשונה שנכנסה לגור בו – צעד שלהגשמתו נדרשו אומץ ותעוזה רבה מאחר ואתר הבנייה היה רחוק מלהיות מוכן למגורים. התנאים הבסיסיים עדיין לא אפשרו חיי־שגרה נורמליים וטרם בוצע פיתוח סביבתי נאות. בכל זאת, צריך היה לקפוץ קפיצה נחשונית אל המים העמוקים, ארזנו את מטלטלנו ועברנו לגור בשיכון. מחוץ לבניינים היו רק מרחבי בוץ וחול ומסוכן היה לאפשר לילדים לצאת החוצה לשחק. ילדים הם ילדים ככלות הכול ואין לצפות כי יתרכזו ברדיוס מצומצם והגיעו הדברים לידי כך שאחד מילדיי נפל בעת משחק אל בור סיד טובעני ואך בחסדי שמים נחלץ ללא פגע.
מיד אחרינו, נכנסו משפחות נוספות – ובהם: משפחת הרב קפלן, משפחת אוקינוב, משפחתו של ידידי ר׳ יעקב רייניץ, משפחת לאופר, משפחת פרסיה ועוד. אפיזודה מעניינת הזכורה לי מתקופת הבראשית של מגורינו בלוד, קשורה למלחמת ששת־הימים שפרצה בעת ההיא. מאחר והבניין שלנו היה המבנה המודרני היחיד באזור – רק בו היה מקלט ובעת ההפגזות מיהרו תושבים מכל הרחובות הסמוכים ומילאו את המקלט עד אפס מקום, עד כדי כך שלנו, דיירי הבניין עצמו, לא נותר מקום. נשארנו אפוא בבית אליו הכנסנו גם את ילדי משפחת פויזנר, שהרגישו בטוחים יותר בבניין החדש.
לא אלאה אתכם בקשיי בראשית, שצצו כפטריות אחר הגשם ואתגרו אותנו יום אחר יום. גם כוח אדם לא היה קל למצוא, קשה היה לאתר מלמדים, גננות ומורות מקצועיות לאיוש המשרות; בניית המוסדות ארכה זמן והתפתחו בשטח פתרונות יצירתיים כמו למשל גן הילדים אליו נשלחו ילדיי שהתנהל בחצר בית משפחת ליפסקר, כאשר הבת רבקה שהיתה אז כבת 15 היא הגננת, והעוזר שלה היה אחיה ר׳ מוטי, כיום מעמודי התווך בקהילת חב״ד בלוד.
התבססות רוחנית בשיכון החדש
בהסכמתו של הרבי, מונה כרב השכונה החדשה הגה״ח ר׳ שרגא מלך קפלן ע״ה, שנמנה על הגרעין המייסד של היישוב החב״די בלוד: עם עלייתו מרוסיה קבע בעיר את משכנו, עוד לפני שהישיבה נכנסה לפרדס ועם בואה התקבל לכהונת ראש הישיבה. דמותו התורנית הקורנת הפכה אותו מועמד ראוי לכהונת הרב עם הקמתו של שיכון חב״ד.
האפיזודה הבאה, שאמנם התרחשה בשנים מאוחרות יותר, מעידה על הכבוד לו זכה ר׳ מלך מאת הרבי עצמו: בערוב ימיו של ר׳ מלך, כאשר השכונה התפתחה מאוד ונראה היה כי עול הרבנות היה קשה עליו, הרהבתי עוז ובעיצומה של ׳יחידות׳ לה זכיתי בקודש פנימה, עלה שמו של האברך ר׳ דוד פישר, אותו הכרתי אישית בעקבות הזכות שנפלה בחלקי להבאתו, כנער, אל כרם חב״ד (כמתואר בפרק שני), כמי שיכול להשתלב ברבנות השיכון: כבר אז הוא היה תלמיד־חכם מובהק, בעל פקחות נדירה וידע עצום. באותם ימים נמנה עם חובשי ספסלי הכולל לאברכים שעל־יד מזכירות הרבי.
הרבי הגיב באומרו שהרעיון כשלעצמו – טוב, אך השאלה איך ניתן ליישמו מבלי לפגוע בכבודו של ר׳ מלך. ותכף כמו השיב: אולי תדבר כאן עם אחייניו הלומדים פה – כשכוונת קודשו היתה כנראה לר׳ לייבל קפלן ואחיו שלמדו בבית חיינו – ותגיע עמם לעצה אחת כיצד לכלכל את הדברים בשום שכל. ואז, שוב נמנה ואמר בתוך כדי דיבור (בתרגום מיידיש): ׳׳לא, הוא ייפגע מכך. שכח מזה׳׳.
״כי האדם עץ השדה״. התפתחותו של אילן, משל נאה ומתקבל הוא להתפתחותם של חיים אנושיים. נטיעת השכונה החדשה הייתה ראשית של חיים שלמים שהחלו לצוץ כמו ענפים, עלעלים, שריגים ופירות. עד מהרה הגיע זמן להקים מוסדות עבור ילדי המשפחות: גני ילדים, תלמוד תורה ובית ספר – ממלכה חינוכית צעירה שנכנסו תחת כנפי ׳המוסדות׳, בניהולו של הרב אפרים וולף וצוות המשרד. בתי־חינוך אלו הניבו גם משרות לפרנסתם של ראשי משפחות התושבים.
התפתחותה של השכונה הכניסה לקופה המדולדלת מעט משאבים שכיסו את שארית החובות וכעבור תקופה נוספת החלו להניב אי אלו רווחים, שהופנו לביסוסה והתפתחותה של הישיבה. כאן, כמו החזירה השכונה טובה למטיבתה – הישיבה הקדושה – שהעזה לקפוץ אל המים וליטול על שכמה את העול העצום והתעוזה של עיסוק בתכנון והקמת שכונה של ממש.
ההכנסות היוו בסיס להקמת סדרת הבניינים המשרתים את תומכי-תמימים בלוד עד היום – הזאל והכיתות, חדר האוכל ובניין הפנימייה. על מנת שתתאפשר הפניית משאבים מהשכונה אל הישיבה, ערכנו חוזה מסודר בין דיירי השיכון והנהלת מוסדות הישיבה לפיו יוקמו מבנים ומוסדות לטובת ילדי התושבים. דומני, שאמות המידה המחמירות שנהוגות כיום, לא היו מאפשרות יחסי גומלין מסוג זה. אך באותם ימים הדברים קיבלו הכשר ויצאו אל הפועל לטובת ולתועלת כל הצדדים.
בהקשר לכך, עליי להזכיר לטובה את מי שסייע בידינו רבות בהתנהלות הביורוקרטית הסבוכה שכרוכה הייתה במישורים אלו – החסיד ר׳ בערל הלפרין, שלימים כיהן כמשנה לנציב מס הכנסה. נסעתי אליו וישבתי עמו על המדוכה והוא ניסח את המתווה שבאמצעותו יכולנו לצעוד. הוא היה יהודי יקר מאוד, ניכרה בו האכפתיות לסייע ולעזור בנושא כזה שהוא משאת נפש של הרבי. מאז נקשרו בינינו קשרי ידידות אמיצים והייתי מתייעץ עמו רבות. בכל עת הוא היה קשוב והעניק לי את מלוא התמיכה והסיוע, כשהוא מעמיד את הידע שלו ואת מעמדו הבכיר לטובת המוסדות.
מדי דברי בו איני יכול שלא להזכיר לטובה גם את אחיו היקר, החסיד ר׳ שמשון לייב הלפרין, שהיה פקיד בכיר במשרד הסעד (לימים משרד הרווחה). אף הוא עמד רבות לימין הישיבה ומוסדותיה כשהוא עושה הכול למען שגשוגה, מתוך מסירות והתמסרות והקדשת כל כישוריו וקשריו לשם כך. שני אחים אלו זכורים לטובה וצעדים רבים בהתפתחות המוסדות ייזקפו לזכותם לעד. גם באופן אישי הנני מכיר להם טובה על שהואילו להכיר בפניי את נבכי הבירוקרטיה הממשלתית ולהכיר את שיטות התקצוב בה ולארגן בהתאם את דרך פעולת המוסדות בכדי שיתאפשר לנו לקבל את הסיוע המקסימאלי ממשרדי הממשלה השונים.
כי לקח טוב נתתי
ימי ההקמה של השיכון ומוסדותיו היו כרוכים במתח לא רגיל, בכל המישורים: הן סביב עול הבנייה והן סביב ההיבטים האנושיים והחיים החברתיים בקהילה ההולכת ומתגבשת במקום. אחד המקרים זכור לי במיוחד משום שהוא אירע בתוככי הקהילה. היה זה כאשר אחד מתושבי השיכון הצעיר הוציא את בתו מבית הספר חב״ד והעביר אותה ל׳בית יעקב׳ בתל אביב. הרשיתי לעצמי לנקוט בצעד חריף ובשבת שלאחר מכן, לפני קריאת התורה, עליתי לבימה והשמעתי מחאה נמרצת כנגד המעשה המקומם שעורר הדים וגרם לחלישות ביחס כלפי המוסדות הצעירים שלנו.
דבריי עוררו סערה גדולה. אבל ימים לא רבים לאחר מכן, זכיתי לקבלת מענה מהרבי – ובמכתבו הואיל הרבי להוסיף בכתב יד קודשו "ות״ח על השתדלותו שיו״ח אנ״ש שי׳ יתחנכו במוסדות בעל ההילולא".
לימים, היגר אותו יהודי עם משפחתו לארה״ב וקבע את משכנו בקראון־הייטס. נודע לי כי לאחר התיישבותם במקום, הודיע הרב חודוקוב לרעייתו כי היא תוכל להיכנס ליחידות אך בעלה לא יוכל להיכנס לרבי. היא נחרדה לשמוע את הדברים וכאשר נכנסה לחדרו של הרבי ביקשה לשמוע על מה ולמה אין לבעלה סליחה ומחילה. המענה המבהיל אשר יצא מפי קודשו של הרבי היה: מה אעשה שהוא ׳התחיל׳ עם השווער (כלומר, כ׳׳ק מורו וחמיו, הרבי הריי״צ).
האמת היא שגם בעיני בשר הדברים היו ברורים ונהירים. היו אלו ימים בהם עדיין לא נקבע הצביון של השכונה. כל מעשה של כל אדם פרטי, היה בעל השלכה על אופי והנהגת כל היתר. די היה בכך שמשפחה אחת מפגינה חוסר אמון במוסד החינוכי שהוקם בעמל וביזע רב בשכונה – על מנת לסכן את אמון השכונה כולה ולמעשה את עתידו והמשך קיומו של המוסד עצמו. בנקודת זמן רגישה וקריטית שכזו, אי אפשר היה להשלים עם מצב בו פלוני יוצא מן הכלל ושולח את בתו למוסד אחר ואין פוצה פה – דבר שיכול היה להוות תקדים ולהאיץ בעוד משפחות לנהוג כך.
לעומת זאת, סיפור דומה עם תוצאה אחרת היה בכפר חב״ד עם משפחה ששלחה את ילדה לבית ספר ממ״ד מחוץ לכפר. ועד כפר חב״ד בראשות ר׳ שלמה מיידנצ׳יק פנה אליו שוב ושוב בבקשה כי ישלח את הבן לתלמוד התורה בכפר, אך הבקשות נפלו על אזניים ערלות. ואז הוחלט לשלוח אותו לרבי.
הוא נכנס לרבי ליחידות ועם צאתו כולם הקיפו אותו ושאלו מה היה. כשחיוך רחב על פניו הוא סיפר שאמר לרבי: שלחו אותי כדי שהרבי ישכנע אותי לשלוח את הילד לחב״ד. ועוד אמרו לי, שהיה אדם מאנ״ש באוסטרליה ששלח את הילד למוסד לא חב״די והילד נפטר רח״ל. לדבריו, הרבי אמר לו: תסתכל עלי ותגיד לי האם אני נראה לך רוצח. ובזאת תם הסיפור.
על יסודי התורה
עם הזמן, השכונה הצעירה שנבנתה סביב ישיבת תומכי תמימים ומתוך משרדיה, החלה לתפוס את מקומה. תושבי השכונה התגבשו לקהילה ששמה הטוב הלך לפניה – דבר שהיתה לו השפעה חיובית על העיר והסביבה כולה. נוצרו יחסי גומלין טובים עם פרנסי העיר שידעו להעריך את החוזק והאיכות שהישיבה והשכונה מוסיפים לעיר שחלקים אחרים בה לא הצטיינו במוניטין הראוי להערכה רבה.
באו הדברים לידי ביטוי במגוון מישורים. כך למשל כאשר באמצע שנות הל׳ עמדה על הפרק בחירת רב לעיר לוד, חשבנו תחילה להציב כמועמד את הרב ירוסלבסקי, שהביע את רצונו, אך הרבי שלל זאת. אז עלה שמו של הרב נחום זוין מחיפה, נכדו של הגאון רבי שלמה יוסף זוין הנודע. הרבי התנה זאת תחילה בהסכמת הסבא. משהעניק הסב את הסכמתו, הגיש הרב נחום זוין את מועמדותו. עמלנו קשה למען בחירתו. ראש העיר, צבי איצקוביץ, העניק את תמיכתו והיינו משוכנעים שעושי דברו בגוף הבוחר יעשו כרצונו; בפועל, התברר למפרע כי שניים ממפלגתו של איצקוביץ לא נתנו את קולם לרב זוין והתמודדותו לא צלחה. לרבנות העיר נבחר הרב נתן אורטנר שבשלב די מוקדם יישר הדורים עם הנהלת המוסדות ומערכת היחסים עמו הייתה טובה. הוא אף שיגר את בניו ללמוד בתלמוד תורה ובנותיו לבית הספר של חב״ד.
מעניין לציין, במאמר מוסגר: במשך תקופה מסוימת, פעל בעיר לוד בית ספר של רשת ״החינוך העצמאי״. אנו, שנאבקנו על כל ״כסא״ בכיתות בביה״ס שנפתח, ראינו בקיומו של ביה״ס האגודאי תחרות מעיקה שכן הם משכו אליהם תלמידות מקרב תושבי העיר אף שבעצמם לא חיו בלוד. ידענו, כי במידה והם יצאו מלוד, תלמידותיהן (שבאו מבתים המעונינים בחינוך דתי) יעברו לבית הספר חב״ד דבר שעשוי לסייע להמשך קיומו והתבססותו של המוסד שלנו.
ר׳ אפרים העלה הצעה כי נבוא בדברים עם מפלגת ׳אגודת ישראל׳, נציע להם שבתמורה לכך שאנו נתחייב להצביע עבורם הם יסכימו לסגור את בית הספר של החינוך העצמאי בלוד. ר׳ אפרים כתב על כך לרבי והתשובה היתה חדה כתער: ״מפורסם שחב״ד על מפלגתי ולפלא הקס״ד״. הנה כי כן, אף במחיר השגת תועלת לביסוס הקהילה, להפצת יהדות וחיזוק החינוך הכשר, ואף שהיה מדובר על מפלגה חרדית – שמר הרבי מכל משמר על כך שחב״ד תהיה נקייה מכל רבב פוליטי, חפה מכל מחויבות מפלגתית ורחוקה כמטחווי קשת מהפלגנות הפוליטית.
עד היום רווה הנני נחת בביקוריי בשכונת חב״ד לוד המתאפיינת בחיים קהילתיים תוססים שבלעה״ר שורה בהם ברכת הרבי המייסד, שכבר בימי הבראשית הועיד אותה להיות אבן שואבת עבור משפחות אנ״ש שימצאו בה מענה מקיף להתנהלות חיים חסידיים איכותיים. גם היום ניכרת ההשפעה החיובית של השכונה והקהילה החב״דית על העיר וזוגות צעירים רבים נוטעים יתד בשיכון וברחובות הסמוכים לה. בכך, מפיצים בסביבה כולה את אור וניחוח השיכון הוותיק.
באותה מידה, אמת מה נהדר לחזות בהתפתחותה והתעצמותה של הישיבה הקדושה הממשיכה להיות אבן שואבת לתלמידי התמימים מכל קצווי ארץ וספסליה מלאים בלעה״ר עד אפס מקום בתלמידים מצוינים העוסקים בלימוד נגלה וחסידות מתוך התקשרות איתנה ומאירה – בכללם רבים מנכדיי שיחיו. בהקשר לכך חש אני צורך להוסיף קריאה של חיבה לדור הצעיר: ״זכור ימות עולם, בינו שנות דור ודור״; השיכון, פרי מתוק של הישיבה הקדושה הוא. שורשיו שואבים את חיותם וכוחם ממעיינות ויובלי המים החיים של הישיבה. ומלבד עצם חובת הכרת הטוב שיש לשכונה, המחייבות אותה לשמור ולנצור את הישיבה שהנהלתה הקימה ביזע ובעמל את השיכון, שימו נא לנגד עיניכם את הברכה שהישיבה מביאה לשיכון. את האור והחיות הבוקעים מחלונותיה, מברכים את רחובותיה ומאירים את השכונה והעיר. ראויה היא הישיבה, שהשיכון ותושביו יוקירו אותה ויעמדו לימינה בכל עת ובכל נושא וישמרו עליה כעל ״מזוזתם״ ובבת עינם.
מיזוג בין שיכון וקליטה
בשלב די מוקדם בהקמתו של שיכון חב״ד בלוד, נכרכו בו גם חבלי הלידה של העשייה החב״דית בתחום קליטת העלייה מ״המדינה ההיא״. שכן, ההתלהבות הראשונית של הקמת השיכון התפוגגה די מהר, מהתכנית הגרנדיוזית להקמת שכונת מגורים ־ נותר בשטח רק בניין אחד… לרבי היתה מכך עגמת נפש. על מנת להפיח רוח חיים בפרויקט הוחלט אפוא בשנת תשכ״ז לקיים מעמד נוסף בו הונחה אבן פינה לבניין השני (המכונה עד עצם היום הזה בלוק 2), אך הרבי רצה התקדמות מעשית ומהירה יותר ובשלהי שנת תשכ״ז אף קיבלנו ׳שארפע צעטיל׳ בעניין.
מה שלבסוף הוביל לתנופה מחודשת של ממש – היה הוראת הרבי שהוטלה עלינו, שליחות קודש לעסוק ולהתמסר לקליטת יהודים שהגיעו ארצה מ״המדינה ההיא״ ובכללם יהודי גרוזיה ובוכרה, מחוזות בהם התקיימה פעילות-שליחות חב״דית עוד מימי הרבי הרש״ב וכפי שיסופר להלן.
הדבר דרש אופרציה מאוד רצינית כי גם מי שהאמין בנחיצות הקמת שיכון כדי לקלוט עולים, לא יכול היה לצפות שעולה חדש שהגיע זה עתה מברית המועצות כשבגדיו לגופו, יוכל לרכוש לעצמו דירה. צריך היה, אם כן, לא רק להיערך לבואם של עולים חדשים מבריה״מ אלא גם לגייס את קברניטי המדינה להסכים למתווה שיסדיר את הדיור של עולים חדשים.
בסייעתא דשמיא מאמצינו בהקשר לכך הוכתרו בהצלחה: המדינה הסכימה לרכוש עבור העולים החדשים דירות שיועדו להם. הייתה זו משימה סבוכה ומפרכת שדרשה שתדלנות מרובה והפעלת לחצים מכל הכיוונים. בשלב ראשון, סוכם כי העולים יקבלו הלוואה נוחה לצורכי מגורים, אותה לא יצטרכו להשיב אלא רק אחרי תקופת התאקלמות בארץ. בשלב שני, הצלחנו לפעול שהמדינה תקנה את הדירות שיוכנו עבור העולים, בתהליך ביורוקרטי סביר.
הסכמים אלו פרצו דרך הן למימון רכישת דירות ריקות בשיכון (ע״י הממשלה ועבור העולים החדשים) והן סלילת דרך להקמת בניינים נוספים בשיכון חב״ד לוד. בפנינו עמדה אפוא משימה משמעותית לאתר ולרכוש שטחים נוספים לשם הגדלת השיכון והמשך הבניה. בקשרים מול משרד השיכון, סייע בידינו רבות ר׳ שלמה מיידנצ׳יק שהיו לו קשרי ידידות איתנים עם הפקידות הבכירה במשרד.
ראשית העלייה מגרוזיה
ראשוני יוצאי גרוזיה שעלו לארה״ק היו האחים החכמים לבית מיכאלשוילי, שזכו לחלות את עפר ארץ הקודש בשנת תשכ״ז, לאחר מסכת שלמה של סייעתא דשמיא מופלאה (המתוארת בהרחבה, עם פרטים רבים נוספים, בספר ׳אדמו׳׳רי חב״ד ויהדות גרוזיה׳), לאור הקשר ההדוק שלהם עם חב״ד, שהחל על אדמת גרוזיה, הם ביקשו ואף הצליחו להתקבל ולהתיישב בכפר חב״ד. הם היו הנחשונים ובעקבותיהם לא מעט מעולי גרוזיה ידעו לדרוש מרשויות הקליטה לכוון אותם אל מחוזות חב״ד.
בין כסה־לעשור של תשרי תשכ״ט, הגיע מברק לכפר חב״ד מגרוזיה שבישר על ״היתר יציאה״ שניתן לקבוצת יהודים נוספת מגרוזיה. ההודעה התקבלה בהתרגשות – יש לזכור כי באותם ימים היה מסך הברזל סגור ומסוגר והשלטונות הקומוניסטים מנעו מיהודים לצאת מעמק הבכא. משפחת מיכאלשוילי פנתה עם הבשורה הטובה וביקשה להיערך לקליטתם.
ר׳ אפרים, כתב לרבי וביקש את הדרכתו וברכתו הק׳ בקשר לעולים הצפויים לבוא מגרוזיה. ״לדברי אנשי כפר חב״ד הם 10 משפחות״ כותב ר׳ אפרים למזכיר הרב חדוקוב בפתח מכתבו ומגולל בפרוטרוט את לבטינו באשר להיערכות הנכונה לקראתם.
מצד אחד, נוכחנו בהתרגשותם של שלושת המשפחות הגרוזיניות שכבר התגוררו בכפר חב״ד ושיערנו שהעולים החדשים ירצו לגור בקרבתם. מצד שני – בשיכון חב״ד היו דירות פנויות, חלקן כאלו שבנייתם הסתיימה וחלקן בשלבים אחרונים של הכשרה ואך טבעי לשכן את העולים שם ולא לאלתר פתרונות בתוככי כפר חב״ד. אלא שבאותו השלב לא ידענו איך יתאפשר לרכוש את הדירות בשיכון בלוד עבור העולים. החלטנו לפעול לאיתור מקורות סיוע ממשלתיים לשם כך ור׳ אפרים כתב גם את זה לרבי.
מענה הרבי היה מיידי, והגיע אלינו בתוך ימים אחדים: ״באם יעשו בזה במרץ המתאים ובהקדם – בוודאי יוכלו להשיג תנאים טובים כל כך, שבזה יוכיחו להשוכנים שמתעניינים בטובתם, ושגם לעת״ל יתעניינו. ובאם יהיה בשיכון שבלוד בית הכנסת וכו׳ – במילא מעצמם ירצו להתיישב גם״. בדברים אלו התווה הרבי את הקו הברור: לא רק שהעולים יופנו אל השיכון בלוד; אלא מלבד פעילות נמרצת לפתרון מקורות מימון עבורם לרכישת דירה, שומה עלינו לתכנן ולפעול להקמת בית כנסת ותנאים להתפתחות קהילתית-חברתית, בדרך שתוביל לכך שהעולים שיבואו בעתיד (דברים שכשלעצמם היו בגדר נבואה שאיש מלבד הרבי לא יכול היה לשער) יחפצו מצד עצמם לבוא דווקא לשיכון חב״ד בלוד ולהיקלט בה. ואמנם, ברוח זו יצאנו לדרך עם פעילות נמרצת ומקיפה במהלכה זכינו לקלוט רבים מאוד מקרב עולי גרוזיה.
יהדות גרוזיה
בנקודה זו, מוצא אני לנכון להתמקד מעט בקהילת יהודי גרוזיה, העתיקה והשורשית, ששמה הטוב הגיע לאוזניי עוד בשנות נעוריי, עת הסתופפתי יחד עם אחיי ר׳ טוביה ור׳ עמרם בהתוועדויות של הרב נחום שמריהו ששונקין, ששימש בשליחותו של הרבי הריי״צ כרב בגרוזיה. ממנו שמעתי על אמונתם הפשוטה של יהודי גרוזיה, על אמונת הצדיקים שלהם, על האדיקות שלהם בהקפדה על כל קוצו של יו״ד בשמירת התורה והמצוות ונכונותם ללחום ללא פשרות כנגד מי שמעז להפר את גדרי התורה והמצוות. הרב ששונקין חווה זאת על בשרו במשך השנים בהן שימש כרב בעיר באטום. יכול אני להעיד על עצמי כי כבר באותן התוועדויות פיתחתי סקרנות באשר לאופי ומסורת החיים של יהודי גרוזיה.
קווי מתאר מפורטים יותר שמעתי לימים, מפי חכם יעקב דבראשוילי זצ״ל, רבה הראשי של יהדות גרוזיה, שתיאר באוזניי את המסורת האיתנה המתועדת ברציפות לאורך כאלף וחמש מאות שנים – ומיחסת את ראשוני היהודים בגרוזיה לגולים שהוגלו והתגלגלו לשם אחרי חורבן בית המקדש הראשון. יש גם ממצאים ארכיאולוגיים כמו מצבות יהודיות בארמית ועברית מהמאה השלישית לספירה. אנקדוטה מרתקת שהשתמרה אצל חכם יעקב ושמעתי אותה ממנו, מספרת שכאשר ערך רבי יהודה הנשיא את המשניות הוא שלח בקשה ליהודי גרוזיה שיסייעו בידו בהכנת והוצאת המשניות. לדברי חכם יעקב, התשובה הנודעת של רבי יהודה הנשיא להצדקת כתיבת התורה שבעל פה ״עת לעשות לה׳ הפרו תורתך״ – הייתה לשאלת יהודי גרוזיה שתהו כיצד ניתן להעלות על הכתב את התורה שבעל פה.
לנוכח המיקום המרוחק – למרגלות הרי קווקז, באזור הגיאוגרפי המכונה אירו־אסיה, על החוף המזרחי של הים השחור – התפתחו השערות נוספות באשר לנסיבות הימצאותם של יהודים בגרוזיה. למשל הטענה כי ראשוני היהודים היו גרי צדק מקומיים. הטיעון יכול היה לעורר זעם ולהידחות בבוז אילולי העובדה הפרדוקסלית שבגינו ניצלו בני העדה בימי האימה והצלמוות של מלחמת העולם השנייה: כשנחשף הארכיון של הצבא הנאצי, התברר שהם התלבטו האם גם יהדות גרוזיה היא חלק מ״הבעיה היהודית״ עפ״ל ודינם להשמדה ח״ו. ההתלבטות עיכבה אופרציות שרח״ל יכולות היו להמיט עליהם את שואת יהודי אירופה.
קהילה משפחתית מלוכדת
אולם עם כל אי הכבוד לעדות הצורר הנאצי ימ״ש, יש לבני העדה הגרוזינית עדות מהימנה וחשובה יותר – הן בכתביו של הנוסע המפורסם ר׳ בנימין מטודלה המספר על הרבנים והחזנים בקהילות יהודי גרוזיה אותם ביקר במסעיו, והן דברי הראב״ד המונה ב׳סדר הקבלה׳ את יהודי גרוזיה בין הקהילות הוותיקות, הכשרות והנאמנות.
כך או כך, אין חולק כי לאורך מאות בשנים, שמרו שם היהודים על עצמם בהצלחה מעוררת קנאה, ללא התבוללות, עם חמימות ומסירות נפש לכל דבר שבקדושה. עוצמה שהוכיחה עצמה תחת מגף השלטון הקומוניסטי – הם קיימו אורח חיים מסורתי ולא עלתה מחשבת חוץ על ליבם אף לא לרגע.
כדי להבין את העוצמה הרוחנית של יהודי גרוזיני – אספר את הסיפור הבא, אותו שמעתי מאחד מחכמיהם: בעת שהשלטונות הקומוניסטיים רצו להחריב את אחד מבתי הכנסת ולהפוך אותו למועדון, התייצבה כל הקהילה על כל בני משפחותיהם ב אנשים, נשים וטף – וחסמו בגופם את המשאיות והטרקטורים. הם באו עם נכונות למסור את הנפש; לשלטון הקומוניסטי לא הייתה שום בעיה להוציא להורג את כל מי שנקרה בדרכו ולו על מנת להוציא אל הפועל את החלטותיו, אבל היהודים היקרים הללו לא שתו ליבם לסכנה שבדבר. כבוד בית הכנסת היה חשוב להם יותר מכול. מסירות נפשם עמדה להם והם ניצחו באותו קרב הרואי על גורל בית הכנסת.
בשנות השבעים המוקדמות, נפתח צוהר קטן בחומה האימתנית של השלטון הקומוניסטי שאפשרה הגירה המונית של יהודים מברית המועצות וגלי עלייה לארץ הקודש. מתוקף תפקידיי, וכפי שאתאר בהמשך, פגשתי אותם באופן בלתי אמצעי ונחשפתי לאורח חייהם הססגוני והייחודי. מטבעי סקרן הנני ואוהב להתוודע למסורת ומנהגי עדות שונות ובפרט לקהילות האותנטיות של אחינו מתפוצות ישראל. עד מהרה למדתי רבות אודות אורחותיה וייחודיותה של העדה הגרוזינית המפוארת, עמדתי על גדלות רבניה והתיידדתי עם רבים מאוד מבניה.
דבר אחד בלט מיד מההיכרות הראשונית עמם: עוצמת שמירת המסורת, שהייתה ועודנה חזקה מאוד. גם מי שמגדיר עצמו כמי שאינו דתי במובן הקלאסי, יקפיד על אורח חיים מסורתי מאוד, כולל כשרות, שמירת שבת ותפילה.
קשר רב שנים עם חב״ד
היהודים הגרוזינים התחנכו על ברכי האמונה הפשוטה והתמימה. הם מעריצים את רבניהם וכל הגה מפי חכמי העדה קודש קודשים הוא עבורם. תפקיד החכם ביהדות גרוזיה מרכזי ודומיננטי ביותר. כשאתה מתבונן בדמותו של כל אחד מחכמי העדה, יכול הנך לחוש על נקלה במובן של לא שררה אני נותן לכם כי אם עבדות. בראש ובראשונה, משמש החכם ככלי קודש. הוא החזן, הוא בעל הקריאה, הוא הדרשן, הוא מלמד התינוקות, הוא השוחט והוא המוהל.
במילים פשוטות תפקידו של החכם להיות ערב לכך שבבני הקהילה תהיה ינהלו חיים יהודיים מלאים. החכם מסור מאוד לקהילתו ומקדיש את חייו למען הכלל ולמען כל יחיד בקהילה. החכם הוא גם הדמות המכרעת, הבורר בלשון העם, בוויכוחים שמתגלעים בין אנשים פרטיים ובין מוסדות לבין אנשים פרטיים. על פיו יישק כל דבר.
חכם יעקב היה גם שוחט ומוהל. תחת ידיו נכנסו לבריתו של אברהם אבינו מאות ואולי אלפי ילדים יהודיים. גם בשנים הקשות ביותר בזמן השלטון הקומוניסטי לא חת ולא זע מפני שלטון הרשע, המשיך בדרך ישראל סבא מבלי להתחשב בחששות ובסכנות שבדבר. הוא העמיד תלמידים הרבה ורבים מתלמידיו ותלמידיהם נמנו עם ראשי וחכמי העדה. עם עלייתם ארצה, תפס חכם יעקב דבראשוילי בטבעיות את מקום רבה הראשי הדומיננטי של הקהילה. לימינו, התמקם חכם רפאל אלאשוילי באישיות דגולה שתחילה נחשב כמו סגנו של חכם יעקב ולימים מילא את מקומו כרבה הראשי הבלתי מעורער של יהדות גרוזיה. אישים אלו פיתחו וניהלו את הקשר האמיץ ואת ידידותה וקרבתה של יהדות גרוזיה לחב״ד ולרבי.
הקשר של חב״ד עם יהודי גרוזיה, אף הוא ותיק הוא, יחסית, ראשיתו בימי הרבי הרש״ב נ״ע ואף מתוכו ניתן ללמוד על מידת הכנות ויראת השמים של יהודי גרוזיה. שמעתי מחכם יעקב כי לאחר שהרבי הרש״ב עבר לרוסטוב בשנת תרע״ו והמרחק בין חצר הרבי לגרוזיה הפך נגיש ואפשרי לנסיעה, חילתה את פני הרבי הרש״ ב משלחת מקרב יהודי גרוזיה ונפשם בשאלתם: לשלוח אליהם אדם מתאים שיוכל ללמוד וללמד גמרא. אל הדגל נקרא הרב שמואל לויטין שנשלח לגרוזיה, להקים בה עולה של תורה.
עם בואו, התקבל רבי שמואל בכבוד והתקבל על ידי כולם כרב ראשי. הרבי הרש״ב הדריכו והמריצו להרביץ תורה לעדרים ואף שלח לו תמיכה כספית וסיוע בדמות אברכים נוספים שנסעו על מנת לסייע בפעילותו של הרב לויטין ולהצמיח לה ענפים, חלקם נשארו בגרוזיה כמורים ומרביצי-תורה בישיבה ובמוסדות שהקים.
עשייה חינוכית זו נמשכה גם בדור הבא, ע״י הרבי הריי״צ ששלח עוד שלוחי קודש אשר הקימו בערי גרוזיה מוסדות חינוך ומערכות כשרות ושחיטה על טהרת הקודש. מטרתם של שלוחי חב״ד בגרוזיה הייתה (כפי שהוצגה בחוברת שפורסמה על ידי קה״ת בשנת תיש״א) ״להקים בתי ספר לרב(נ)ים ולמורים, לשוחטים וחזנים ובניהם הצעירים אשר ילמדו שמה כשיגדלו יהיו מנהיגיהם ומדריכיהם״.
עדות להערכה העצומה שרחשו יהודי גרוזיה להרב שמואל לויטין ניתנת עד עצם היום הזה כשבית הכנסת הראשי של יהודי גרוזיה בנחלת הר חב״ד (אשר שימש קודם כבית הכנסת של קהילת חב״ד) נושא את שמו של הרב שמואל לויטין.
עד כמה שהבינותי הבקשה שהם הגישו לרבי הרש״ב נבעה מכך שאצל יהודי גרוזיה היה מקובל עד אז להשקיע יותר בלימודי תנ״ך ומשניות. הם ביקשו אפוא רב שישתקע בקהילתם ויסייע להם בלימוד הגמרא. אגב, אי אפשר שלא לציין את בקיאותם של חכם יעקב וחכם רפאל כאשר אפילו שיחות החולין שלהם היו מתובלות בכמות עצומה של ציטטות מדויקות מכל המקורות, מתוך בקיאות מופלאה.
כמו כל דבר – גם הקשר החב״די התעצם עשרות מונים תחת שרביט הנהגתו של הרבי נשיא דורנו זי״ע. זכורני כי כבר בחודש תשרי הראשון בו זכיתי להיות בחצרות קודשנו, בשנת תשכ״ג, נוכחתי בכאב העצום שהרבי חש נוכח גורלה של ׳יהדות הדממה׳. היה זה בשמחת תורה כשהרבי התבטא שמסירות הנפש של יהודי רוסיה היא הזכות לקיומו של עם ישראל כולו – אך באותה מידה הוסיף כי מבהיל עד כמה מצבם אינו מדיר שינה מעיני העולם כולו והגיע הזמן שהם יתחילו לצאת משם.
דברים מרטיטים אלו נחרתו בי ולימים כאשר סוגיית קליטתם של עולי בריה״מ עלתה על הפרק, התעוררו בקרבי והפכו עבורי לדחף פנימי שקרא לי להיענות בחיוב לפנייתו של ר׳ אפרים שביקשני לטפל בקליטתם הגשמית והרוחנית של עולי גרוזיה. שמחתי על כך כמוצא שלל רב והחלטתי להתגייס ולקחת על עצמי את התפקיד, תחת פיקודו של מורי ורבי בשליחות ועסקנות, הרב בנימין גורודצקי שבהוראת הרבי ניצח על הנושא וגילה מעורבות אסרטיבית בכל פרטיו.
העלייה בונה את השיכון שקלט אותה
מרגע שנכנסתי לתמונה, גיבשתי לעצמי רשימת נושאים בהם סברתי כי יש לטפל בקשר לקליטת עולי גרוזיה. ראשית, היה עליי לדאוג כמובן למגורי העולים. משפחת מיכאלשוילי, שכאמור הייתה הראשונה שעלתה ארצה, הגיעה ללא תיאום והכנה מוקדמת ולמעשה נחתה בהפתעה בכפר חב״ד. לאחר לילה בו לא היה להם מקום מסודר, אותרו עבורם מבנים נטושים שהוכשרו באופן מאולתר ואליהם נכנסו בני המשפחה, שם הם התגוררו במשך מספר שנים עד שנמצאו עבורם פתרונות איכותיים יותר. כשנערכים לגל עלייה מאסיבי צריך להתארגן בצורה מסודרת יותר. לשם כך עמלנו על גיוס התמיכה הממשלתית ועד מהרה נכרכו הדברים זה בזה. כלומר: הפעלתנות הנמרצת להיערכות לקליטת העלייה, הפכה לאחד מהגורמים שסייעו רבות לקידומו והתפתחותו של שיכון חב״ד בלוד.
דוגמה לכך ניתן למצוא, במכתב אוטנטי מתאריך ג׳ כסלו תשכ״ט, בו הרב וולף מעדכן את מזכירות הרבי בתמונת המצב: ״בקשר לבניית בלוק ד׳ בשיכון חב״ד בלוד, ברצוננו לתאר את המצב כהווייתו… בשיכון חב״ד בלוד עומדים עתה 2 בלוקים גמורים, ובהם כ־30 דירות פנויות שעדיין לא נמכרו. כמו״כ הולך ונשלם בניית בלוק ג׳, שבו כ-18 דירות ריקות, ס״ה 48 דירות שעדיין לא נמכרו… עבור בניית הבלוק הרביעי, שהרב אברהם פרשן כותב ומודיע שעלינו לבנותו…. מר מילמן ממשרד השיכון אמר לנו, שכל זמן שהעולים לא מגיעים אינו רוצה לתת אישור לבנייה, וממילא לא יתן הלוואות נוספות לבניית בלוק ד׳. לעומת זאת, מר אדלר [=הקבלן] אומר שהפעם הוא מוכן להתחיל לבנות בסכום של 35,000 ל״י שהרב פרשן הבטיח לתת כהלוואה. שאלתנו היא, לפי התיאור הנ״ל, נא להודיענו חוו״ד האם להתחיל לבנות מיד בלוק רביעי או לא?״ ודומני שהתוכן מדבר בעד עצמו: השיכון קולט עלייה, והעלייה מאפשרת המשך התפתחותו של השיכון.
הוראת הרבי היתה ברורה: ממשיכים לבנות. פנינו מיד לעירייה ולגורמים הרלוונטיים והפעלנו לחצים להמשך איתור והקצאת קרקעות שיאפשרו את המשך הבנייה. הרבי גילה קורת רוח מהמשך הפיתוח כפי שניתן ללמוד מאיגרת הקודש שהואיל לשגר בט״ו כסלו (הודפסה בסדרת אגרות-קודש וסומנה כאיגרת ט׳תרז) לראש העיר לוד, בו הודה לו על ״יחסו הטוב לעניני ומוסדות חב״ד״ וציין כי ״מסרו לי שביום זה מניחים אבן פינה ליסוד בנין רביעי דשיכון חב״ד בלוד, שבוודאי לכ' חלק חשוב בהקמתו כמו בהבניינים הקודמים״ והרבי חותם את איגרת הקודש בתפילה: ״ויהי רצון אשר בקרוב יוגמר בלוק זה ויתמלא בדיירים, וכן הבלוקים שכבר נגמרו, דיירים מאחינו בני ישראל בכלל ועולים ממדינה ההיא בפרט ובמיוחד, ויבוא כל אחד ואחת מהם אל המנוחה ואל הנחלה״…
לא ארכו הימים, ובראשית שנות ה־70 התברכה הארץ בגל עלייה שכמובן תורגם לאכלוס כל דירה פנויה בעולים ״מהמדינה ההיא״. וכאשר השיכון התמלא, החליט הרב גורודצקי להמשיך ולשכן את העולים בשכונת ׳נחלת הר חב״ד׳ (לה אי״ה נקדיש פרק בפני עצמו). בנחליה, נקלטו העולים תחילה בהוסטל בו שהו עד ששובצו בדירות שהוכשרו עבורם. רעייתי שתחי', שעבדה באותם ימים במשרד הקליטה, עמלה וניצחה מקרוב על מלאכת שיבוצם של עולי גרוזיה בדירות, בהתאם לצורך הספציפי של כל אחת מהמשפחות.
הארת פנים והצבת גבולות
נשוב אל ימי הקליטה הראשונים בלוד שהתאפיינו גם בקביעת עובדות מצד העולים עצמם. עד מהרה מצאתי עצמי נדרש לתמרן בין הצורך להאיר פנים כלפי העולים וקבלתם בסבר פנים יפות תוך מאמץ לפתור את הקשיים ולענות על צרכיהם האינדיבידואליים; לבין הצורך לשמור על צביון השיכון ומרקם החיים בו ולהעמיד דברים על מקומם במגוון היבטים. החל מנושאים טכניים, כמו למשל ארגזי העץ הענקיים באמצעותם הגיעו חפציהם של העולים ארצה. תארו לעצמכם את מראה השיכון הקטן בלוד, שהתמלא בארגזים עד כי לא ניתן היה להתהלך בשיכון מבלי להיתקל בהם. העולים החליטו להפוך אותם למחסני עץ פרטיים וכל בקשותינו לסילוק המפגע המטריד נפלו על אוזניים ערלות. לא הייתה כל ברירה ולבסוף הבאתי טרקטור שהחל לעלות על הארגזים. רק אז מיהרו לפנותם. וזו רק דוגמה למגוון נושאים, חלקם מהותיים וערכיים, שעלו על הפרק וחייבו תמרון מורכב בין הארת פנים והושטת סיוע והעמדתם על מקומם בסמכותיות החלטית.
בסוגיות אלו עמד לימיננו מנהיגי העדה, חכם יעקב וחכם רפאל – שהיו כאב רחום לכל היהודים הגרוזינים. חכם יעקב אף היה מגיע לעיתים קרובות במיוחד ממקום מושבו בעיה״ק ירושלים אל משרדי הישיבה בלוד, כדי לדון בצרכים שעלו על הפרק, לבקש בקשות עבורם ואף לסייע לנו ליישר הדורים ולפתור בעיות. תמיד קיבלתיו בכבוד והייתי קשוב לדבריו. הוא היה יהודי מעניין ביותר וכל שיחה עמו נמשכה על פני שעות ארוכות.
מופתים שהצילו את חכם העדה
כזה היה הסיפור שסיפר לי על תקופת מאסרו בידי השלטון הקומוניסטי. היה זה לאחר שעבר התעללויות וייסורים רבים אך רוחו לא נשברה. בגוף פצוע ובגו זקוף התייצב מול החוקרים, הישיר לעברם מבט ואמר להם: הנני בטוח שהאחראי על ייסוריי יישפט בידי שמים ויסבול כעונש על מעשיו. למחרת בבוקר התברר כי אשתו ובנו של החוקר הרע מתו במיתה משונה בלילה הקודם, שעות אחדות לאחר דבריו של חכם יעקב שהיו כנבואה מופתית. החוקרים נבהלו מאוד ושחררוהו בו ביום.
מופת גלוי שהיה לחכם יעקב עם הרבי הריי״צ התרחש כמה שנים מאוחר יותר. חכם יעקב נעצר על ידי השלטונות ובניסים הצליח להתחמק ממאסר, ומיד נסע לרבי הריי״צ לקבל ממנו ברכה. הרבי העניק לו את ברכתו הקדושה ואמר לו להשיג אישור שהוא עובד כסוחר ועם האישור לחזור לגרוזיה ולגשת בעצמו למשרדי השלטונות ולהודיע שהוא סוחר. חכם יעקב עשה כן וניצל ממאסר ומעונש חמור ביותר.
עלייתו ארצה של חכם יעקב בשנת תשל"ב הייתה זרז לכל תלמידיו וחסידיו לעלות אחריו. חכם יעקב המשיך גם בארץ להסתובב בין מקומות יישוב היהודים הגרוזיניים ופעל והשפיע עליהם ודרש מהם כל העת להיות קשורים לרבי ולחב״ד. בכינוסים שערכנו לעולים הוא היה ראש המדברים ותמיד הטיף לקהל צאן מרעיתו לשלוח את הילדים למוסדות חב׳׳ד ולהיות קשורים לרבי.
דברים היוצאים מן הלב
חכם נוסף עמו ניהלתי קשר הדוק ושוטף היה חכם רפאל אלאשוילי, שזכה לכך שבניו וצאצאיו הם תלמידי חכמים מופלגים, חסידים ומקושרים לכל דבר ועניין – המוכר שבהם רבי אברהם הי׳׳ו ששמו נודע בשערים בזכות ספריו וחיבוריו, בעל בקיאות עצומה בהלכה, בשולחן ערוך הרב (שהוא מעורכי המהדורה החדשה והמפוארת שלו) ובהגות חב״ד ואין לי ספק שיש לאביו הגדול נחת רוח גדולה מכך.
חכם רפאל, שבצעירותו נמשך יותר לחיי מסחר ופחות לחיי תלמוד, קיבל סיוע מסבו הגדול חכם אהרן זצ׳׳ל, שביים לו מעצר משטרתי ובעקבותיו ביצע מפנה בחייו והתמסר ללימוד תורה בשקידה ובהתמדה. כשרונותיו העילאיים סייעו בידו להשלים את החסר ועל אף שהחל ללמוד רק בגיל העשרה תוך זמן קצר גילה בקיאות עצומה בש״ס ובפוסקים.
חכם רפאל היה תלמידו ומקורבו של חכם יעקב שהעביר לו את כל חכמתו. הוא היה נואם בחסד עליון. על אף שלא הבנתי מילה בגרוזינית, דרשותיו בהן נכחתי גרמו לי לעונג רב. וניכר היה שהן בנויות בדרך אמנותית, נדבך על נדבך, וסוחפות עמן את הקהל כולו שהיה מתמוגג לשמוע אותן.
בעת שהחכמים יעקב ורפאל עלו ארצה, קיבלה את פניהם משלחת בראשות ר׳ אפרים בשדה התעופה בהתאם להוראה שהתקבלה מהרבי. אחיו של חכם רפאל כבר התגורר בלוד ואליו פנה חכם רפאל בהגיעו.
עם בואו ארצה ביקש חכם רפאל לפרוש מתפקידו כרב וכמנהיג הציבור ולהשקיע את כל זמנו ומרצו בלימוד ללא דאגות הכלל, אך הרבי המריצו ועודדו להמשיך לשאת בעול ולסייע לצאן מרעיתו, לשמר את נאמנותם של יהודי גרוזיה ולפעול לחיזוקם והתקדמותם הרוחנית והגשמית. ברבות הימים, לאחר פטירת רבו, הוא הפך לרבה הראשי של יהדות גרוזיה, ועוד עשרות שנים פעל גדולות ונצורות בכל המישורים ובכל מחוזות מגורי יהודי גרוזיה עד לפטירתו בשנת תשס׳׳ה.
זכור לא אשכח את דבריו אליי כאשר טרח ובא לנחם אותי לאחר השבר הגדול שפקד אותי, ל״ע, בהילקח ממני בני מחמדי, שלום דב בער ז״ל. רבים עלו לנחם אותנו באותם ימים אך דווקא דבריו של חכם רפאל חדרו עמוק ללבי ומצאתי בהם נוחם ועידוד. הוא פתח ואמר שקשה עד בלתי אפשרי לנחם אב ששכל את בנו ותכף הביא סמך לדבר מיעקב אבינו שמיאן לקבל ניחומים על בנו יוסף.
ואז, כשפתח את לבי והביע הזדהות מלאה עם כאבי הגדול, החל שופע דברי חיזוק ונחמה מרגשים שהיו לי כמים קרים על נפש עייפה. דברי נחמתו שנאמרו בפתוס וברגש, נסכו בי כוחות וחיזקו אותי עד מאוד – כפתגמו האלמותי של האבן עזרא: ״דברים היוצאים מן הלב נכנסים אל הלב, ודברים שאינם יוצאים מן הלב לא יעברו דרך האוזן״.
ידוע לי כי חכם רפאל העריך מאוד את עזרתי הכללית והאישית ועד עצם היום הזה כל צאצא לבית משפחת אלאשוילי הפונה לעזרתי מקבל אותה בחפץ לב כשאני נרתם, כל כולי, לסייע בעדו ולעמוד לימינו.
עלייה גוררת עלייה
בשנת תשכ״ט, עם הקמת נחלת הר חב״ד וההתיישבות החב״דית בה, נקלטו בה כמה עשרות משפחות שעלו מגרוזיה. הרבי הורה שאחד החכמים לבית מיכאלשוילי יעבור לשמש כחכם בנחלת הר חב״ד. כחסידים נאמנים, שלושתם הביעו הסכמה על אתר. הם שיגרו אפוא מכתב חתום בידי שלושתם בו הם מביעים את הסכמתם הנלהבת למלא את פקודת הרבי. הרבי בחר בחכם משה שאכן שימש במשך שנים רבות כרב העדה המקומית. כיום הזה ממשיך בנו את דרכו. בהזדמנות זו הנני חש חובה לציין לטובה את נכדו של חכם משה, פיני מור, הפועל למען כל דבר שקשור לחב״ד בפרט ולקדושה בכלל ומסייע ככל יכולתו בתבונה יוצאת דופן.
את האחים מיכאלשוילי עודד הרבי לשמור על קשר עם יהודי גרוזיה שנותרו בארץ מוצאם – גם לאחר עלותם ארצה. הם חששו לעשות זאת ישירות מהארץ כדי שלא לגרום לשלטונות הסובייטים להשתמש במכתבים מהארץ כתירוץ לעלילות על יהודי גרוזיה. ר׳ בנימין גורודצקי הציע להם להעביר את המכתבים דרכו והוא ישלח אותם ממדינות זרות שונות. ואכן למכתבים שהגיעו מהם ובהם סיפרו על הטוב בארץ הייתה השפעה רבה על היהודים ויהודים רבים הביעו רצונם לקבל ויזה ולעלות לארץ. ראינו בזה הזדמנות טובה לסייע בעלייתם ארצה ולקלוט אותם בכפר חב״ד, בלוד ובקרית מלאכי. בהסכמת הרבי קלטנו את חכם יעקב לעבוד אצלנו בשכר כאחראי על משלוחי ויזות לגרוזיה.
הרבי התעניין אישית בכל פרט בנוגע לקליטת עולי גרוזיה. שלחנו אל הרבי תמונות מהעולים, דיווחים מפורטים לגבי כל משפחה, הרכבה המדויק, גילאי בני הבית, מצבה הרוחני, מצבה הכלכלי, קרובי משפחה שנשארו בגרוזיה, קרובי משפחה בארץ ועוד. היה זה דיווח פרטני ביותר ביחס לכל אחת מהמשפחות.
יחידות היסטורית ומיוחדת
בתשרי תשל״ג, יזמנו מסע היסטורי, משלחת רבני העדה שיסעו לבקר בחצרות קודש ולהתקבל לקראת ליחידות אצל הרבי. מטעם המוסדות הוטלה עליי המשימה להצטרף אליהם. התכנון היה מסועף ועמלנו קשות להכשיר את הדרך ולהביא לפועל את המסע ובסייעתא דשמיא מאמצינו הוכתרו בהצלחה והמסע יצא לדרכו.
התרגשות רבה אפיינה את הכנותיהם של יהודים מיוחדים ודגולים אלו, לכניסתם ליחידות אל הרבי. הם ידעו היטב את גודל המעמד והיו חדורים בהכרת הטוב כלפי כ״ק נשיאנו זי״ע, שאת מאמציו הכבירים למענם והאכפתיות הבלתי מצויה שהפגין כלפיהם – ידעו להוקיר ולהעריך. הם נכנסו ליחידות ממושכת ועליי הוטלה משימה – בהוראה שככל הנראה הגיעה בהתערותא דלעילא ממש – לברר אצלם פרטי היחידות, שיספרו לי בפרוטרוט מה היה ביחידות ולהעלות הכל על הכתב ולהכניס כדיווח למזכירות הרבי.
זכורני, שבין הדברים שאודותם הואיל הרבי לשוחח עמם, היה אופן חינוך ילדי הקהילה בארץ הקודש: הרבי סבר כי החינוך שלהם צריך להיות שילוב ענייני מסחר אחרי לימודי קודש, במתכונת אותה נהוג היה גם בגולת־גרוזיה. הרבי רצה שאורח חייהם יימשך ושהאמונה והדבקות במסורת שכה אפיינה אותם תימשך גם בחייהם על אדמת ארה״ק. החכמים גם תיארו באוזני הרבי איך היתה נראית שבת בגרוזיה, על ההתכנסות בבית הכנסת עם כניסת שבת קודש לאמירת מזמורים ואיך כולם יחדיו מאריכים בתפילה בפזמונים, ולמחרת בבוקר משכימים קום לבית הכנסת ומאריכים בתפלתם ולאחרי הצהרים שוב בבית הכנסת שומעים דרשת החכם הנמשך לעיתים שעות בשילוב פסוקים ומזמורים הנאמרים יחד עם כל הקהל לחיזוק ידיעותיהם ביהדות ותפילה וכו׳ – והרבי הואיל לומר להם שהלוואי והנהגה זו לא רק תימשך אצלם, אלא שתשפיע גם על יתר קהילות הקודש בארה״ק, אפילו על קהילות האשכנזים.
כבקרת רועה עדרו
נושאים רבים ומגוונים עלו ביחידות המופלאה – כאשר הרבי, כרועה נאמן, גילה אכפתיות אמתית כלפיהם. ביומני, השתמרה טיוטת הדו״ח שהכנתי ע״פ הוראה מגבוה – ומדהים להיווכח בקשת העניינים שעלו על שולחן המלך, בעת היחידות: הרבי ביאר להם את הסכנה הטמונה בלימודי השכלה גבוהה באוניברסיטאות ובמוסדות האקדמיים והפציר בהם להשתדל שהנוער לא ילך לשם – ולהיפך, עודדם לכוון את צעירי העדה להמשיך ולעסוק במסחר המתאים לאופי העדה, תחומים בהם הצטיינו בחוץ לארץ.
בקשר להנהגה הרוחנית, הרבי הציע להקים מסגרת הכשרת רבנים ומורי-הוראה בלוד ובנחלת הר חב״ד. אברכי הכולל, יתחייבו לשמש את חכמי העדה בכדי ללמוד מהנהגתם ולחזק את מורשת העדה. כאן הדגיש הרבי כי החכמים יידרשו לפקח ולהשגיח על האברכים ולהותיר במסגרת ההכשרה רק את המתאימים והרציניים שבחבורה.
עוד הפציר בהם הרבי לעסוק בחיזוק ״בדק הבית״ לדאוג לכך שהנשים תלמדנה את הלכות טהרת המשפחה, כשרות המאכלים וגדרי הצניעות. בהקשר לכך הציע כי לצד דרשות והסברה מאסיבית בעל פה, יערכו וידפיסו עלונים וחוברות הסברה גם בשפה הגרוזינית – הן סביב ההלכות היסודיות והן בשימור והנחלת מנהגי העדה הגרוזינית בכל התחומים, נושא הלכתי נוסף שביקש הרבי ללמד ולהנחיל הוא מצוות התלויות בארץ, הלכות שמיטה וכד׳ – שלא היו נהוגים בחוץ לארץ ויתכן כי בני העדה לא יהיו מודעים להם מספיק.
שעה ארוכה האזין הרבי למצוקותיהם הגשמיות שהועלו באוזניו ע׳׳י חכמי העדה, ובסבלנות אין קץ התייחס והדריך אותם כיצד להתמודד ואיך לפתור את הבעיות. בין היתר הורה להם הרבי כיצד להקים גמ״ח מרכזי לטובת בני העדה, איך לגייס את אנ׳׳ש לאיתור מקומות עבודה במפעלים ובתי חרושת, איך לקדם פתרונות דיור ומה להשיב לצעירים מבני העדה המבקשים להגר לחוץ לארץ. לא פחות מכך גילה הרבי התעניינות פרטנית במצבם של זקני־הקהילה ואף להם הציע מתכונת למסגרת, תמיכה ותוכן שישפר את איכות חייהם בגשמיות וברוחניות.
בשיחה עמם עלתה אכפתיות אבהית מחד והבנה עמוקה מאידך. החכמים יצאו נרעשים ונפעמים. הרבי העניק להם משענת איתנה ועוגן כל כך יציב שלא נותר להם אלא להישען ולמצוא את המזור ואת תעצומות הנפש לה הם היו כה זקוקים, בנקודת מעבר היסטורית בין הגולה הסובייטית והקליטה וההתיישבות מחדש בארץ הקודש.
׳שיעורי הבית׳ שהוטלה על כתפינו בעקבות היחידות הייתה הקמת הגמ״ח האמור, הרבי אף העניק סכום של כסף שהיווה את הקרן הראשונית של הגמ״ח ועל פי הוראת הרבי, הישיבה הוסיפה סכום זהה נוסף. כמו כן, הוטלה עלינו משימה להקים כולל אברכים בלוד או בנחלת הר חב״ד וכולל תפארת זקנים בלוד ובאשקלון.
שליחות מיוחדת מהרב חדוקוב
באותו מסע וזמן קצר אחרי בואי לבית חיינו, נקראתי על ידי המזכיר הרב חדוקוב לסור אל משרדו שם גילה את אוזניי שהגיעו אליו ידיעות מהימנות על כך שמנהלי ״חבר הפעילים״, בראשות ר׳ ש״ב ליפשיץ, עושים מאמצים להפגיש את חכמי גרוזיה עם האדמו״ר מסאטמר. עקרונית, אמר הרב חדוקוב, לגבי עצם הפגישה אין לנו התנגדות אולם הדבר חייב להיות רק אחרי פגישה עם הגר״מ פיינשטיין. הוטלה עליי משימה, לדאוג לכך שלו״ז הפגישות יהיה בסדר הנכון.
יצאתי ממשרדו של הרב חדוקוב ושמתי פעמיי מיד אל אכסנייתם של האורחים, חכמי העדה הגרוזינית – שסודרה בבית חתנו של ר׳ יהושע קאריק, בפינת הרחובות איסטערן־פארקוויי וברוקלין-עוועניו. האורחים קיבלוני בכבוד, התעניינתי בשלומם ומה נמצא על סדר יומם – והם כמשיחים לפי תומם שיתפו אותי ש״הפעילים״ שולחים נהג שאמור לקחת אותם לביקור אצל אדמו״ר מסטמאר. הסברתי להם מיד, שמחמת גדולתו ואישיותו החשובה של הגר״מ פיינשטיין חשוב מאוד לכבדו ולבקרו לפני כל ביקור אחר; הסברתי להם אודות הידידות העצומה השוררת בין הרבי והרב פיינשטיין וביקשתי כי יואילו להיענות לבקשתי ולהקדים ביקור אצל הרב פיינשטיין לפני שיסעו לחצר סטמאר.
בתוך כדי דיבור, עודני עומד ומשוחח עמם, הגיע למקום אברך שבא לקחתם – נכנס לבית והזמינם לרדת אל רכבו. הסברתי לו כי לא יוכל כעת לקחתם כי קודם לכן הם מתכוונים לבקר במעונו של הגר״מ פיינשטיין. הוא הביט בי בפליאה ותהה מה לי ולסדר היום שנקבע מבעוד מועדי אך החכמים הבהירו לו כי הם בקשר תמידי איתי ומקבלים את דבריי ואת עצתי – ובראותו כי מנוי וגמור עמם לנהוג כפי שאמרתי, פנה והלך לדרכו.
חלפו ימים אחדים בהם ככל הנראה התרחשו דברים שאיני מודע להם סביב סוגייה זו – והגיע חג הסוכות. עם התקדש ליל יום טוב ראשון של חג ולאחר תפילת ערבית, פנה אליי המזכיר ר׳ בנימין קליין וביקשני לעלות אל משרדי המל׳׳ח שם מעוניין הרב חדוקוב לשוחח עמי. עליתי מיד, וראיתי שגם הרי׳׳ל נוכח שם ומפיו למדתי שגם הוא נקרא לעלות לשיחה עם הרב חדוקוב – שאכן הופיע תוך זמן קצר, וללא כל הקדמות מיותרות פנה אלינו ואמר כי החכמים הגרוזיניים נמצאים כאן בביקור, והאחראי עליהם מטעם ליובאוויטש הוא ר״י בלוי בלבד, ולכן הוא מתבקש שלא להתערב בסדרי ביקורם, לא לנסות להשפיע עליהם ולא לארגן עבורם פעולות וביקורים וכיו״ב ובאם יש לו רעיונות שונים שיפנה לר״י בלוי ויתאם עמו.
הנ׳׳ל השיב בהתנצלות ואמר שהוא לא דיבר ולא פנה אליהם כלל – והרב חדוקוב השיב שאין מדובר על הערה בקשר לעבר, אלא בהודעה ובקשה שלא יפנה אליהם כולל גם בענייני הביקור שלהם בארה״ב (הסקתי שככל הנראה רש״ב ליפשיץ פנה אל הרי״ל בכדי שיפעל לביטול ״הגזירה׳׳ שלי בקשר לדחיית הביקור בסטמאר עד אחרי שיבקרו במעון הגר״מ פיינשטיין).
ואמנם לבסוף הדברים יצאו לפועל כפי הרצון שהביע באוזניי הרב חדוקוב: מיד לאחר חג הסוכות התקבלו החכמים ע׳׳י הגר״מ פיינשטיין, ורק לאחר מכן היו בסטמאר.
עידוד עליה
מישור נוסף שבו נקטנו אינספור מאמצים כמו גם מחשבה ומעש רבים היה לקליטתם הרוחנית הנאותה. תושבי השיכון הצעיר הטו שכם להקל מעל העולים החדשים את חבלי הקליטה. עבור העולים בלוד, הקמנו אולפן במימון המדינה, הצלחנו אפילו להסדיר שלימודי קודש באולפן ימומנו על ידי משרד הדתות. באמצעות תקציב מיוחד לקחנו אברך חב״די שימסור את השיעורים ואכן ניכר היה שהדבר לשביעות רצון העולים ומנהיגי הקהילה.
הוראת הרבי הייתה ברורה ובלתי משתמעת לשתי פנים: להשקיע באופן שווה בקליטת כל עולי גרוזיה באשר הם מבלי לערוך בדיקה ומשוואה למי מהם יש סיכוי גדול יותר להיקלט בחב״ד ולמי לא. ניתן לומר באופן ברור כי הרבי לקח על עצמו אחריות כוללת לקליטתם של כל יהודי גרוזיה הן מבחינה גשמית וכמובן מבחינה רוחנית.
בגלים הבאים של העלייה מגרוזיה, ניסתה תחילה הממשלה לקבוע עובדות ולמשוך את העולים למקומות אחרים. הגיעו הדברים לידי כך שר׳ בנימין גורדוצקי הגיע ארצה ובשליחות הרבי נפגש עם שז״ר והבהיר לו כהאי לישנא: אם לא תיישרו קו עמנו, תוך חצי שעה אנו יכולים להביא לכך שלא יהיה עולה גרוזיני אחד שיעלה ארצה וכולם יהגרו לארצות אחרות. רק כשעבר מסר ברור זה, חזרה הממשלה על זרועותיה לשתף עמנו פעולה.
מדי שבוע הייתי מלקט ידיעות מהעולים שכבר נקלטו בארץ ביחד לקרובי משפחתם שנותרו לפי שעה בגרוזיה. את כל הידיעות הללו הייתי מרכז לדו״ח מסודר שנשלח לרבי. הפתח שנוצר באותן שנים לעליית יהודי גרוזיה לארץ נשען כולו על איחוד משפחות. היה עלינו להפיק גם עבור משפחות שלא היו להן קרובי משפחה בארץ מכתבים מיוצאי גרוזיה שניאותו להצהיר על עצמם כקרובים של אותן משפחות וכך נוספו עוד ועוד עולים.
במרוצת הזמן נקלטו העולים מגרוזיה גם באשדוד, באשקלון ובערים נוספות. הייתי נוסע יחד עם החכמים הגרוזינים לבקר במקומות מושבות העולים. בכל מקום עמלנו והתייגענו להסדיר את נושא חינוך הילדים, ניסינו ככל האפשר לסייע בעבודה ועשינו הכול על מנת להטיב את התאקלמותם בארץ.
במידה לא פחותה ביכולתי לקבוע, ללא ספק, שלא מעט מבתי הספר של רשת אהלי־יוסף-יצחק התחזקו ואף חבו את קיומם בזכות העלייה הגרוזינית – כאשר תלמידי הרשת היו מורכבים מהם. באמצעות העלייה הגרוזינית, חב״ד בארץ צמחה לממדים אדירים.
גם את העולים שהשתכנו ברמלה הצלחנו לרתום למוסדות בלוד. עשינו מלאכת חריש עמוקה בקרב משפחות אלו שישלחו את הילדים להתחנך במוסדות חב״ד בלוד. לצורך כך העמדנו הסעה מיוחדת ששינעה את הילדים מדי יום הלוך ושוב. כל דבר כזה, במונחים של אותם ימים, היה כקריעת ים סוף והדבר אף היה אסור מבחינה חוקית.
כיום הזה אין מוסד חינוכי שאינו מפעיל צהרון בו שוהים התלמידים בשעות הצהרים ומקבלים תגבור לימודים, ארוחה ופנאי. חב״ד של אז הקימה את הצהרון הראשון בארץ. תכנית חינוך מיוחדת לילדים אחר הצהריים מומנה מכספי הישיבה. הבחורים שנמצאו כשירים לכך נקלטו בשורות הישיבה והדבר תרם רבות לצביונם ולהמשך הדורות הבאים בעקבותיהם.
העירייה לא גילתה התלהבות מיוחדת לקליטת עולי גרוזיה. קליטת עלייה בכלל, ועלייה לא עשירה בפרט, גורמת לעירייה הוצאות כבדות. מה גם שראשי ערים לא ששים לבצע פעולות העשויות לשבש את המרקם החברתי של העיר שלפעמים נבנה במשך שנים וקל מאוד לקלקל. ראש העיר של לוד דאז, מר איצקוביץ, חשב תחילה שהקליטה הגרוזינית לא טובה לעיר ולפיתוחה. פעלנו רבות כדי לרתום אותו לטובת העניין ולהביא לכך שלכל הפחות לא יעמוד לרועץ.
מפנה של ממש התחולל כשאיצקוביץ׳ נסע לארה״ב וסידרנו שייכנס ליחידות. היחידות הזאת בחדרו של הרבי חוללה עליו השפעה עצומה. הוא שינה גישה והפך להיות ׳חסיד׳ של הרבי, היה לשותף מלא בפרויקטים רבים מספור שניהלנו וכמובן גם סייע ככל יכולתו בעניין קליטת יוצאי גרוזיה. בעזרתו נקלטה קבוצה גדולה של עולי גרוזיה בחברת קרגל שהיה לה מפעל גדול מאוד בעיר.
הזכרתי כבר את העובדה המדהימה כי השהות בחדרו הקדוש של הרבי ביחידות חוללה בו תמורה כה גדולה עד כי למרות היותו ״מפא״יניק שרוף׳׳, כמו שהוא הגדיר את עצמו, ובמבט הנראה לעין – היה רחוק מכל זיק של יהדות, החליט לשלוח את בנו מדי שבוע למספר שעות ללימוד יהדות עם בחור בישיבה.
לכו והתפרנסו
כקהילה מסורתית, עמד על הפרק הצורך של הגרוזינים בבית כנסת בו יוכלו להתפלל על פי מנהגם ובנוסח השגור על פיהם. בשלב הראשון העמדנו לרשותם באופן פרוביזורי את המשרד הישן של הישיבה. עד מהרה היה המקום צר מהכיל אז העמדנו לרשותם את אחד מאולמות בית הספר. בהמשך הצלחנו אף לרתום את ראש העיר שיסייע לקבלת תקציב מיוחד להקמת בית כנסת עבור יהודי גרוזיה.
העירייה בראשותו העמידה לרשותנו קרקע ויצאנו לפעילות שתדלנית מסועפת שבסופה בסייעתא דשמיא הושג תקציב ממשרדי השיכון והדתות. בית הכנסת הגדול לערה הגרוזינית בלוד נבנה בשכונת שרת והיה לתל תלפיות. הוא הפך לבית הכנסת המרכזי של העדה בלוד והרב שלה היה החכם רפאל, שנשא בכהונה זו עד יומו האחרון. מפעים היה להיווכח שוב ושוב בצימאון של בני העדה לשמוע את חכם רפאל. מאות יהודים היו פוקדים את בית הכנסת מדי שבת ומלבד התפילות היו משתתפים בדרשותיו.
כשקהילת יוצאי גרוזיה גדלה והתפתחה לשכונות אחרות בעיר לוד, היה צורך בבית כנסת נוסף. הצלחנו לקבל הקצאת קרקע מהעירייה לבית כנסת בשכונת החשמונאים. כמו כן הקמנו בית כנסת קבע עבור יוצאי גרוזיה בשיכון חב״ד. לשני בתי הכנסת המפוארים הללו גייסנו כסף ממשרד הדתות וממקורות ממשלתיים נוספים ואחרים.
מעניין לציין כי על אף שההחלטות התקבלו על ידינו יחד עם החכמים הגרוזינים היה צורך לשתף את בני הקהילה. מדי פעם קיימנו אספות המוניות בהן היה צורך להסביר לחברי הקהילה מה קורה ומה אנחנו מנסים להשיג. שיתוף הפעולה היה מצוין והאמון של עולי גרוזיה בנו היה גבוה וטוב. אנשים פקדו את משרדי הישיבה ובפיהם בעיות אישיות ומגוונות וסייענו כמיטב יכולתנו, בדרך כלל בהצלחה.
השקעה של ממש נדרשה לסידור מקום עבודה לעולי גרוזיה. באנו בדברים עם ראשי ערים לצד מנהלי מפעלים ופקידים ממשלתיים בכירים במאמץ לקלוט כמה שיותר מהם בעבודות מכניסות ומשתלמות. רוב יוצאי גרוזיה היו סוחרים בארץ מולדתם. הם רגילים היו לעבוד בקלות יחסית ולגרוף רווחים נאים, בארץ היה קשה מאוד להשתלב כעולה חדש בעבודת מסחר והיה צורך למצוא עבודה מסודרת יותר שתבטיח שכר חודשי הולם, קבוע ויציב. הבעיה הייתה שהעולים שלא התרגלו לכך היו בררנים מאוד ולא הסכימו לכל הצעה שהצענו. כך יכולנו לרוץ ולטרוח ולרדוף אחרי מפעלים ולאחר שסוכם עם בעל המפעל שיקלוט מספר אנשים לעבודה לא הצלחנו למצוא אנשים שייאותו לכך. את בעלי המקצוע השתדלנו לשבץ במקומות עבודה בהתאם למקצוע. הקושי היה באיתור מקום עבודה לנטולי המקצוע.
קושי נוסף היה בכל הקשור לתעסוקת נשים. בגרוזיה לא היה מקובל שנשים תעבודנה ואילו בארץ לא היה די בהכנסת הגבר והיה צורך שהנשים תעבורנה גם הן. חכמי גרוזיה ניסו תחילה להיאבק בכך תוך ציטוט הכתוב: כל כבודה בת מלך פנימה. אך הם לא הצליחו לעמוד בפרץ כי הצורך הכלכלי הכריע. בסופו של דבר, בהסכמת הרבי ובעצה אחת עם החכמים, פעלנו אף בעניין תעסוקת הנשים וסייענו להסתדרות בעבודה של רבות מהנשים בעדה בלוד ובמגוון ריכוזים נוספים של יוצאי העדה.
העבודה הזמינה והנגישה ביותר ללוד הייתה בנמל התעופה. עד היום הנוסעים בנתב״ג אינם יכולים שלא להבחין במוצאם המשותף של רבים מהעובדים במכס ובמקומות נוספים בנמל. הבעיה הייתה ששדה התעופה עבד בשבת ולא הסכמנו להתפשר על כך, נדרשו מעמנו מאמצים עילאיים כפולים: מצד אחד, לשמר גם את העולים ששמירת המסורת שלהם חלשה יותר לבל יתפתו חלילה לעבוד בשבת. מצד שני, ללחוץ באמצעות שלטונות המדינה על הנהלת שדה התעופה שתסכים לקליטתם מבלי שייאלצו לעבוד בשבת. לאחר מאמצים כבירים שהשקענו בשני מישורים אלו, הדברים הסתדרו על הצד היותר טוב ולשביעות רצון כולם.
שמירת הלכידות הקהילתית גם בארץ
כאמור, אחד המאפיינים הבולטים של הערה הגרוזינית היה הצביון המשפחתי, הלכידות שהפכה לסמל שלהם לאורך השנים בהיותם בגלות והיא שעמדה להם בימים קשים ובהתמודדויות שונות מול גזירות השלטון, חכמי העדה התבטאו באוזניי פעם שהחיים המשותפים היו ערך חשוב יותר אפילו מקיום מוסדות ציבוריים וה׳׳ביחד״ היהודי הוא אחד מהיסודות עליהם הושתתו וסביבם נסבו חיי הפרט והכלל. את זאת, איוו יהודי גרוזיה לשמר בכל מחיר גם אחרי עלייתם ארצה, בכל יישוב אליו הגיעו.
נוכחנו בכך ונחלצנו לסייע להם בהשגת יעד חשוב זה – נלחמנו עמם ולמענם, לאפשר את הדבר. בין השאר סודרו הדברים באמצעות פגישות עם שרי ממשלה. לפגישות אלו הבאנו עמנו את חכמי העדה כדי שהדרישה תישמע ישירות מפיהם. לשם כך היה צורך גם לפעול להקמת בתי כנסת, מקוואות ומוסדות קהילתיים נוספים בכל מחוזות התיישבות העולים.
במקביל, הנהלת המוסדות בלוד החליטה להעניק מלגות כספיות לחכמי העדה, לרבנים ולחזנים בכל קהילות יוצאי גרוזיה בכל רחבי הארץ – בכדי לאפשר את פעילותם באין מפריע. הייתה תקופה בה קופת המוסדות היתה מדולדלת ורצינו לחדול מתמיכה זו; כמובן לא עשינו דבר וחצי דבר בלי לשאול תחילה את רשות הרבי וחוות דעתו הקדושה. כשמוע הרבי את הבקשה, הגיב מיד: זה הדבר הראשון שאתם רוצים להוריד?
במקביל, יזמנו כנסים המוניים, בכדי לעורר את בני הקהילה להתלכד סביב החיים היהודיים, להשקיע בלימוד תורה ולהתחזק ביראת שמים. בכנסים נאמו, מלבד חכמי העדה, גם דוברים נוספים מקרב חב״ד. כמו כן ערכנו לעולים טיולים למקומות הקדושים בהם השתדלנו ככל יכולתנו לטפח את זיקתם החמה למסורת ישראל ולדרך ישראל סבא.
זכור לי במיוחד כנס שערכנו לכל עולי גרוזיה ברחבי הארץ, בחול המועד פסח תשל״ב בקריית מלאכי. אלפים רבים של עולים הגיעו מכל רחבי הארץ. לכינוס הזמנו את ראש הממשלה גולדה מאיר אך היא מסיבותיה שלה סירבה לבוא. במקומה הגיע מר מנחם בגין. בעיצומו של המעמד, ניצב חכם רפאל על רגליו ושלהב את הקהל באומר ובזמר, במשך שעות, כמיטב הפולקלור היהודי המרהיב של העדה. היה מרגש מאוד לראות זאת.
והנער איננו איתנו
לאחר היחידות לה זכו חכמי העדה, הורה הרבי על הקמת ׳כולל׳ לבני העדה. בהוראת הרבי, לא היה לכולל תיוג וזיהוי של חב״ד בכדי שכמה שיותר אברכים יוכלו להשתלב בו. במקביל, גם בלוד וגם באשקלון הוקם כולל ׳תפארת זקנים׳ לשכבה הבוגרת של בני העדה. גם הדור הצעיר לא נזנח ולו הוקמה ׳חברת תהילים׳ פעילה. במסגרת הניסיונות לשלב את ילדי העולים מגרוזיה במוסדות חב״ד ולאחר שנוכחנו לדעת כי לא מעט מהם אינם מעוניינים בחינוך חב״די מלא – שקלנו להקים עבורם מסגרת פתוחה יותר ותורנית פחות. הרבי שלל את הדבר מכול וכול ונזף בנו על שאין אנו לוקחים בחשבון מה יעשה הדבר לצביונו של שיכון חב״ד. לאחר תשובה זו הבנו שהרבי לא מתכוון רק לשיבוצם של הילדים בבתי הספר אלא לחיים המשותפים עם יוצאי גרוזיה באותה שכונה.
המלחמה על כל ילד הייתה קשה. לעתים קרובות, הורים שחפצו בהשכלה כללית ומקצוע עבור ילדיהם, לא שיתפו עמנו פעולה. גם לאחר שיחות ממושכות עם חכמיהם, שנהגו כדרך שבשגרה גם לזרוק מרה בשומעי לקחם – לא הצלחנו לשכנעם. למרות כל זאת, הרבי לא ויתר. כשאנו מצדנו רצינו ׳להרים ידיים׳ ולהודות בכישלון, הרבי נזף וחזר ונזף ודרבן כדי שנלחם על כל ילד. זו היתה משאת נפשו הק׳ של הרבי – שגילה אכפתיות אבהית אמתית לכל ילד וילדה ממשפחות העולים כאילו היו אלו ילדיו שלו.
ממרחק הזמן ובשיא הכנות, עליי להודות ביושר שהמערכה על אופיו וצביונו של דור העתיד מקרב עולי גרוזיה, לגודל בושתנו ולצערנו, לא נחלה הצלחה מרשימה. והאמת היא, שכבר עם הגעת המשפחה השנייה של עולי גרוזיה ללוד – משפחת א. נוכחנו שהמשימה כבדת משקל ויתכן ותהיה מורכבת וסבוכה מידיי עבורנו. משפחה זו היתה שונה בתכלית ממה שהכרנו עד אז; די נבהלנו וכתבנו לרבי את המצב לאשורו, תוך שאלה האם עלינו לנקוט בסלקציה ולברור בין העולים המתדפקים על דלתות השכונה את מי שבאופיו והליכותיו מתאים יותר ובר סיכוי גבוה יותר להשתלבות בחיי קהילותינו. הרבי שלל זאת באופן נחרץ ודרש כי נשקיע ונדאג לכולם. כאמור, לא נחלנו הצלחה מספקת ובסיכומו של דבר סבורני כי העלייה הגרוזינית היא כישלון רוחני שלנו. העולים מגרוזיה הגיעו ארצה כשבאמתחתם ידע ביהדות והרגלים באורחות חיים מסורתיים ברמה הרבה יותר גבוהה מזו שעמה באו ארצה יוצאי בוכרה; אבל, בשונה מיהדות בוכרה באופן כללי, שעלו והתעלו ברוחניות ועם השנים אימצו אורח חיים הרבה יותר תורני, אצל יוצאי גרוזיה אירע תהליך הפוך, למרבה האירוניה.
מציאות עגומה זו ראויה למחקר עומק באשר לנסיבותיה והתהליכים שהובילו למה שעינינו רואות. קטונתי מלהביע דעה בנפלאות ממני – אך יתכן, בדעת תחתון ובעיני בשר, שזהו ההסבר לעמדתו של הרבי כאשר עמדה על הפרק סוגיית עלייתם וקליטתם של צעירים מיוצאי איראן; הרבי צידד באלו שכיוונו אותם להגר אל מדינות אחרות, לאו דווקא לארץ הקודש. יתכן שהיתה כאן גם איזושהי הפקת לקחים אחר כישלון קליטתם הרוחנית של יהודי גרוזיה.
הלקאה זו ׳על־חטא׳, אינה באה בכדי להמעיט בהישגים העצומים שהושגו הן בטובתם הישירה והעקיפה של העולים עצמם, אשר למען קליטתם הפיזית והקהילתית עשינו כל שביכולתנו והרבה מעבר לכך; והן בשורה ארוכה של הישגי־משנה שהצמיחה העלייה מגרוזיה לטובה בתחומים ונושאים שהטביעו את חותמם על החיים החב״דיים בארץ הקודש ועל התנהלות מוסדותינו בפרט, לאורך שנים לא מעטות.