על זיק, נזק ו״זיקה בדיעבד" ועל "התרגיל המסריח", ותרגיל מדיח שבא בעקבותיו
בהשגחה פרטית, נכנסתי בשנים האחרונות אל העולם האקדמי-משפטי ורכשתי תובנות שונות ומרתקות אודות מרחב זה של החיים, המשפיע רבות על רבבות בני אדם, באופן משמעותי ביותר. אחת מהן היא, מה שאני מכנה ״זיקה בדיעבד״. כלומר: קשר שנוצר בדיעבד אך הופך לקשר הלופת באופן כה משמעותי, שאף שנסיבתית מדובר על שני קטבים שונים, מרוחקים ומנוגדים בבחינת ״ולא קרב זה אל זה כל הלילה״ ואין שום דרך לקשר, עניינית ומהותית, בין הצדדים – בכל זאת פתאום, בגלל ״זיק״ או ״גץ שיצא מתחת הפטיש״ או ביד זדונית מכוונת, נוצר קשר אלמותי ותודעתי שאי אפשר לנתקו.
דוגמה מוחשית לכך ניתן לראות בזיקה הנוצרת בין אדם לבין ״הרוצח שלו״. לרוב, לא תמצא כמעט אף פרט משותף לשני האנשים הללו. יהיה ביניהם פער של דור או שניים; פער השכלתי והגותי קוטבי; הלך מחשבה שונה, מזג אישי בלתי ניתן לגישור, כישורים שונים, תחומי עניין מנוגדים. והנה, באבחת חרב, הופך האיש ל״רוצחו של״ הנרצח. הנזק שנגרם לנרצח הוא בלתי הפיך לנצח – וכך גם הזיקה שנוצרה בדיעבד בין שני הקטבים הללו.
הפרק הנוכחי, בעיקרון, מיותר הינו. טוב היה לו לא היה נכתב ותוכנו לא היה בא לעולם כלל. ואיני מתכוון ׳מיותר׳ רק ביחס לספר זיכרונותיי, אלא הרבה יותר מכך, מיותר הוא ב״ספר דברי הימים״ לממלכת חב״ד ליובאוויטש…
אלא, שאדם קרוב אצל עצמו. והשנים שחלפו מאז שהבליחה לעולם פרשיית ״התרגיל המסריח״ ועד היום, הוכיחו לי כי ברצוני או שלא ברצוני, התממשה כנגדי אותה ״זיקת בדיעבד״: ידיים זדוניות קשרו ביני (ואישים נוספים מקרב ידידיי ומכיריי) לבין התרחשויות בהן לא הייתי מעורה ולא מעורב בשום צורה. בעיקשות ויזע, יצרו מבקשי-נפשי עיסה דביקה ומאוסה, עמה הכתימו באבחת חרב ושקדנות מרובה את שמי הטוב ועדיין עמלים עד היום לשמר את קדירתם המאוסה בתודעה החב״דית הציבורית.
לכן, את הפרק הנוכחי כותב הנני עבורכם, בניי וצאצאי היקרים והאהובים. אך אל נא תשכחו ושימו אל ליבכם, כי בכל זאת שונה פרק זה בספר זיכרונותיי, שוני מהותי. כי בבואי לסקור בפניכם את סדר השתלשלות מאורעות אותם ימים, חובתי לציין גילוי נאות: שלא כמו פרטים אותם תיארתי עד כה, בפרקים הקודמים – בהם ציינתי מאורעות והתרחשויות שהייתי פעיל ומעורה בכל פרט ושותף לקבלת החלטות ויישומן; כאן אין לי מנוס אלא להישען על תהליכים ופרטי פרטים, מרביתם מהתיעוד הכרונולוגי והמדוקדק, שנכתב ע״י מנהל המגעים ידידי החשוב הרב אריה ליב קפלן.
וזאת מפאת העובדה, שכאמור: לא הייתי מעורה בתהליכים אלו, אף שידעתי אודות חלקם ועודכנתי מפי הרב קפלן הן אודות קשרים מפתיעים שנרקמו עם אישים מהביצה-הפוליטית והן אודות הדרכותיו ומענות-הקודש המיוחדים אותם זכה אז לקבל מהרבי בזמן אמת ולאורך כל הדרך. בשעת מעשה, שיתף אותי הרב קפלן לא-אחת בהתחבטויותיו ולבטיו, תוך כדי צעידה במשעול הכי שנוא ומנוכר עבור עסקן חב״די אמיתי: המרחב הפוליטי הישראלי.
תשאלו, מה לי ולכל זאת; מדוע אני בוחר להוסיף פרק בספר זיכרונותיי, אם אין הדברים קשורים למעשיי ולא הייתי מעורה ומעורב בהם? זו שאלת השאלות שפרק זה מחדד. לכם, צאצאיי יקיריי, רוצה אני להציג את הפרשייה שמראשיתה ועד סופה אינה אלא ״זיק״ שהפכך פתאום ל״זיקת בדיעבד״ שאמנם נקשרה בשמי אך מעולם לא היתה ועודנה זרה ורחוקה מעולמי ומאוצר זיכרונותיי ותולדותיי עד היום.
סופה של עסקנות מפוארת
וזוהי סיפורה של פרשיית תש״נ, ימים שייחרטו מן הסתם כתקופת השפל בדברי ימי העשייה הציבורית החב״דית בארץ הקודש. להלן ננסה לקבץ עלי כתב באופן סדור ומדוקדק, את השתלשלות המאורעות הסוערים, בהם הצליחה חבורה אינטרסנטית של קטני-קומה צמאי כבוד, מקצה השדרה הפעלתנית, לנפץ בקול רעש גדול את תדמיתה המלכותית המכובדת והעילאית של העסקנות החב״דית שנרכשה בתבונה ומסירות ושקדנות רבה, בידי דמויות מופת קמאיים שגויסו ע״י הרבי לשרת בקודש בשנות הבראשית ועשו זאת תוך ביטול אמיתי למלכינו נשיאנו, באמונה וכישרון מופלא.
בשורות הבאות, ננסה לשחזר אחת לאחת את קורות אותם ימים, שהשפעותיהם והשלכותיהם עדיין מזיקות ומכאיבות בוואריאציות שונות עד היום הזה וכדי בזיון וקצף.
בחירות תשמ״ט
בשלהי חודש תשרי תשמ״ט, נפל דבר בישראל. לראשונה מאז קום המדינה (ומאז היווסדה של ממלכת חב״ד ליובאוויטש) נקטה חב״ד בפעולה פוליטית מובהקת ופעלה באופן מפורש גלוי ומובהק לטובת מפלגה בבחירות בישראל. המערכה יצאה לדרך בהושענא רבא תשמ״ט, קרוב לחודש ימים לפני הבחירות, כאשר לפתע מגיעה הוראה ברורה מהרבי לר׳ אפרים וולף לפיה ״באופן יוצא מהכלל״ על חב״ד לתמוך ולפעול למען הצלחת רשימת אגודת ישראל שסימנה ג׳. בציבור, פורסם נוסח (איני מתיימר לחתום על מהימנות הדברים, אך כך פורסם) בערך בזה הלשון: ״שרבני חב״ד ועסקני חב״ד זאלן זיך אריין לייגן אין דעם אז וואס מער מענטשץ יצביעו בעד ג׳״ (שרבני חב״ד ועסקני חב״ד יכניסו עצמם בעובי הקורה בכדי לוודא שכמה שיותר אנשים יצביעו למפלגה שסימנה גי).
להוראה תקדימית זו, קדמה סאגה כמותה לא ידעה היהדות החרדית עד אז. קודם לכן, הקים ראש ישיבת פוניבז׳ – במסגרת מערכת השנאה וההסתה אותה ניהל כלפי כל דבר ששמו של הרבי קשור בו – סיעת-בת אותה כינה ׳ארגון בני תורה׳ (ובקיצור: אב״ת). הוא היה אשף פוליטי ומלומד ביצירת קונסטלציות פוליטיות (במערכת הבחירות שקדמה לכך הוביל ופעל ליצירת תנועת ש״ס) ועד מהרה החל לנהל מו״מ עם מפלגת האם בתוכה פעל אז, תחת נימוק רשמי: הגיע העת לשים קץ לקיפוח ״האברכים בני התורה״ אותם התיימר לייצג ואשר הוא ראה עצמו כאביהם הרוחני. הוא דרש ייצוג בולט יותר לקבוצה זו בתוך אגודת ישראל.
כמובן, ככל שהתקדם המו״מ בין אב״ת לראשי אגודת ישראל, התברר שהאינטרס האמיתי שלו נע סביב ציר אחד: ר״י פוניבז׳ ביקש לשוב ולשלוט על בטאון אגודת ישראל, המודיע – ובמסגרת שליטה זו הציב מטרה: בשום אופן לא יוזכר השם ״חב״ד״ בין דפי העיתון, בשום צורה ודרך איזו שתהיה.
עסקני אגו״י נקלעו למבוכה. מולם עמד אדם בעל אמביציה בלתי נדלית, שועל ערמומי שידע לדרוש את שאיוותה נפשו וכוח ציבורי לא מבוטל הוחזקו בין אצבעותיו. מאידך, הדרישה הבלתי מתפשרת לא היתה נורמטיבית ובאותה מידה גם לא היה קלף אלקטורלי שניתן להציב כנגד האיום שלו לפרוש מהמפלגה. והנה, בסמוך למועד סגירת הרשימות והגשתן לקראת הבחירות, פורסם כי האדמו״ר מוויזניץ׳ זצ״ל לא הסכים לתת ידו ומתוקף תפקידו כנשיא מועצת גדולי התורה – התבטא (ע״פ הפרסומים) ואמר ״לא אתן יד להחרמת עדה קדושה מישראל״. מועצת גדולי התורה תתנגד לפסילה מבישה זו ולקיטוב בתוככי עדת החסידים.
באותה שעה ניתן האות להקמת מפלגה חדשה ״דגל התורה״ בראשה הוצבו אברהם רביץ ומשה גפני. ומיד לאחר מכן, כאמור, ניחתה אותה הוראה כרעם ביום בהיר, בה הרבי ״לא נשאר בעל חוב״. כך או כך, התוצאה היתה כי חסידי חב״ד התגייסו בכל כוחם ובשיא הלהט להצלחת רשימת ׳אגודת-ישראל׳ והתוצאה הכתה בתדהמה והוכיחה לעין כל את כוחה והשפעתה הגדולה של חב״ד בציבוריות הישראלית. למעשה, חרף פרישת תומכיה הליטאיים של המפלגה, קטפה ג׳ חמישה מנדטים. לראשונה, ובפעם היחידה בתולדותיה, קיבלה אגודת ישראל קולות בערים ומחוזות בהם אין דריסת רגל חרדית. דגל התורה, בעמל עצום, הצליחה להכניס שני מנדטים לכנסת ואף זאת כתוצאה מהסכם עודפים שחתמה עם ש״ס.
כבר בנקודה זו ברצוני לציין, למען הסר כל ספק: למיטב ידיעתי, ולאור ידיעות ברורות וחד משמעיות שהגיעו אליי, המעורבות הכל-כך אינטנסיבית של חב״ד בבחירות, לא עמדה בקנה אחד עם רצון קודשו והוראתו הראשונית של הרבי. ידועים לי עדויות מכלי ראשון על התבטאויות מפורשות של הרבי לפיהן הדברים התרחקו כמטחווי קשת מהעמדה המקורית אליה כיוון הרבי. אחת האסמכתאות שניתן לציין בקשר לכך, היא דבריו של המזכיר ר׳ בנימין קליין שסיפר כי בחורף תשנ״ב – כאשר החלו להדהד הכנות ראשוניות לקראת בחירות 92׳ (שהתקיימו בקיץ של אותה שנה, בכ״ב סיון – כמעט שלושה חודשים אחר כ״ז אד״ר בו למגינת ליבנו פקד אירוע מוחי את הרבי בעת שהותו באוהל הק׳) וגורמים חדורי להט-פוליטי מקצוות מחננו ניסו להיערך שוב לקראת הבחירות שבאופק ולפתוח במגעים ואף לגרור שוב את חב״ד אל תוך קלחת הבחירות, עצר זאת הרבי והתבטא (ע״פ השמועה) בסגנון ״לא אתן שיגררו אותי שוב לפוליטיקה, כפי שעשו בתשמ״ט״.
כך או כך, בהשגחה פרטית וללא קשר למעורבות החב״דית (שעדיין לא היתה קיימת), שובץ בקצה רשימת אגודת-ישראל לכנסת חסיד חב״ד בשם ר׳ אליעזר מזרחי. עסקני אגו״י מיקמו אותו במקום החמישי, שנחשב רחוק ומחוץ לטווח האלקטורלי גם לדעת האופטימיים שבחבורתם… הסיבה נבעה מכך שאביו המנוח, הרב יעקב מזרחי, כיהן כחבר- כנסת מטעם אגו״י. זהותו ענתה אפוא על הפרופיל אותו הם חיפשו לשבץ בשולי הרשימה, במיקום בלתי ריאלי: גם כדמות אותה ניתן להציג כבשר מבשרה של המפלגה, בן למי שכיהן בפועל כח״כ במפלגה, וגם כבן לעולי תימן, שהצבתו עשויה לדבר לליבם של ציבור מסורתי בני עדות המזרח. בידיו, הופקדה מחלקת ״תורה ויהדות לעם״ שייעודה היה ארגון שיעורי תורה ביישובים ובערי הפריפריה מטעם אגודת ישראל. כאמור, הצבתו במקום החמישי היתה במועד בו איש לא העלה בדעתו שאגו״י תקבל חמישה מנדטים (!) – גם על ארבעה או שלושה מנדטים לא חלמו אז. אולם כאמור, יד החסידים היתה על העליונה וכשוך המערכה התייצבה סיעה ענקית (במונחים הימים ההם), אגודת ישראל מנתה חמישה מנדטים ואל הכנסת נכנס גם ח״כ הרב אליעזר מזרחי.
המגעים עם פרס ואנשיו
הבחירות הסתיימו, הגיעה עת הרכבת הממשלה ודי ברור היה כי בידי ראש הסיעה הגדולה, מר יצחק שמיר מהליכוד, יש את הכוח והיכולת להרכיב ממשלת ימין צרה בהשתתפות סיעות הימין והחרדים בלבד. בפועל, העדיף שמיר להקים אז ממשלת אחדות עם ״המערך״, כאשר הוא מכהן כראש הממשלה ושמעון פרס הוא שר האוצר ומ״מ ראש הממשלה.
לאחר כינון ממשלת האחדות בראשות שמיר, היתה ציפייה דרוכה לתיקונו המיוחל של חוק ״מיהו יהודי״. היתה זו דרישה חד משמעית, שהוצבה על הפרק ע״י סיעת אגודת ישראל ונכללה בהסכם הקואליציוני. אולם ראש הממשלה שמיר לא סיפק כיסוי להתחייבות זו. ומי ששם לב לכך, בחושיו הפוליטיים המיומנים, היה ממלא-מקומו ויריבו הפוליטי, שמעון פרס, שהחיידק הפוליטי לא נתן לו מנוח והוא חיפש כיצד לטרוף את הקלפים ולכבוש לעצמו את כס ראשות הממשלה.
באותם הימים, נקלעה חב״ד למקום בלתי צפוי. באמתחתה היתה הצלחה פוליטית נדירה, ברור היה שהיא העניקה לאגו״י לא פחות משלושה מנדטים – כוח עצום במונחי הפוליטיקה הישראלית של שנות השמונים. האם ומה לדרוש בתמורה? נחלקו הדעות, כאשר היו שסברו שחב״ד צריכה להמשיך להיות מעורבת בנעשה ואחרים שסברו שעלינו להתנתק ולשוב למחוזות העשייה הניטרלית. בידיעה וככל הנראה בהסכמה של הרבי, הוקם וועד עסקנים שישב על המדוכה כדי לבחון האם ומהן דרישות חב״ד מאגודת ישראל. בראש אותו ועד התייצב (ואף מיהר לקצור מידה בלתי מבוטלת של דיבידנדים תקציביים) רבו של כפר חב״ד הרב מרדכי אשכנזי. לדידי לא ברור האם הופנו כספים למוסדות וארגונים חב״דיים, ועל דבר אחד אני יכול לחתום בבטחה -למוסדות שעמם לי היתה היכרות קרובה לא הגיעה, אף לא בשגגה, אף פרוטה שחוקה. אך העניינים הכספיים היו הרחק מאור הזרקורים; מעל לפני השטח היתה רק דרישה אחת: תיקון חוק מיהו יהודי.
מה הרקע לכך שמר שמיר סירב וחמק ממילוי התחייבויותיו המפורשות בנידון? קשה לקבוע כיום בבירור. יתכן והיה זה פרי לחץ אדיר של יהדות התפוצות וגורמים רבי השפעה שמנעו ממנו לתקן את החוק. אני זוכר כי רווחה אז גם שמועה, שלשמיר ניתנה ״צוואה״ בלתי כתובה מפטרונו הפוליטי וקודמו בתפקיד מר מנחם בגין, שהורה לו בשום אופן לא לתקן חוק זה.
כך או אחרת, מי שזיהה את ההזדמנות ובחושיו המחודדים אץ לקדם בחסות העניין את שאיפתו הפוליטית, היה מר פרס שמצא עילה ליצור מחדש שותפות עם הציבור החרדי, כדי שבבוא העת יוכל לכבוש גם באמצעות נציגיהם את כס ראש הממשלה. את התכנית רקם לאיטו, בעודו יושב בעמדה רבת השפעה כשר האוצר שתקציבי המדינה נתונות בידיו.
מפגש עם תחום בלתי מוכר: הפוליטיקה
תחילת המפגש של חב״ד עם הפוליטיקה הישראלית, התרחשה באחד מימי חודש אדר-שני תשמ״ט, כאשר אל מנכ״ל ארגון הגג של מוסדות חב״ד הרה״ח ר׳ אריה ליב קפלן, הגיעה פנייה ממשרד האוצר לפיה גורמים בכירים במשרד מבקשים להיפגש עם עסקני חב״ד ולבדוק אפשרות של תקצוב ישיר למוסדות ובתי חב״ד בישראל. הרב קפלן ממהר לדווח על כך לרבי: ״היו מגעים עם פקידים במשרד האוצר על דבר תקצוב ישיר לבתי חב״ד. ומפני שפרס מחפש להתקרב וכו׳ יש סיכויים שיצא לפועל״. שאלתו היתה האם להיענות לבקשתם ולהגיע לפגישה? ותשובת הרבי לא בוששה לבוא: ״נתקבל, אזכיר על הציון״. עבור העסקנים היה ברור שבזאת ניתן אור ירוק ואפשר לקבוע פגישה. בל״ג בעומר, משגר הרב קפלן דו״ח בו נאמר בין היתר: ״אתמול, ערב ל״ג בעומר, נפגשנו (וכאן מונה את שמות הנפגשים) עם ש. פרס. היוזמה בא באופן בלתי רשמי ממנו … היה נראה שהכוונה לשפר היחסים איתנו (מפני טעמו ונימוקיו), והתלבטנו איך להתחמק באם יעלה בפירוש עניין הפוליטיקה וכו׳. הוא לא העלה העניין הפוליטי גם לא ברמז (כתמורה וכיו״ב) ודיברנו על פעולות חב״ד, על הצרכים של המוסדות ושהכל מכוון כלפי חוץ וכו׳. דיבר על ענין האמונה, שהוא מכיר הפעולות שעושים בקליטת עליה מרוסיה וכו׳. לבסוף שאל מה גובה … ודובר על … סכום על המשך הפגישה עם עוזרו נמרוד נוביק שישב לידו וכן על ביקור בכפר חב״ד בעוד כמה שבועות״.
מהו הנימוק לביקור בכפר חב״ד? גם את זאת ניתן למצוא בדיווח המפורט ששלח הרב קפלן, כדרכו בקודש לאורך כל השנים: ״נוביק ביקש לעשות יום עיון, יום שלם, עבור המנהיגות הצעירה של המערך (ח״כים ואחרים) שבו יבקרו בכפר חב״ד אבל גם ישמעו הרצאות של כמה שעות של ׳הסברה דתית ברוח חב״ד׳ בכדי לקרב אותם על כל פנים לגישה חיובית ליהדות״. על דו״ח זה השיב הרבי, וזה לשון קודשו: ״נתקבל ות״ח אזכיר עה״צ״.
הליכה בין הטיפות
בכ׳ אייר, שיגר הרב קפלן דו״ח נוסף לרבי, בו נאמר: ״אתמול, י״ט אייר, נפגשנו … עם סגן שר האוצר י. ביילין, בהמשך לפגישות הקודמות בכדי להביא הסיכומים לפועל. ביילין מדבר בצורה כנה, לא דיפלומטית ואפילו קצת בתקיפות. גישתו היא בגלוי שרצונו לתמוך אינו משום הקרבה לחב״ד וליהדות אלא משום שהמערך לא יכול להשיג את יעדיו בלי שותפות של הדתיים וכו׳. דובר באריכות על דבר השמאלניות והתנגדות לדת ואי אפשר קירוב אמיתי בין הציבור במחנות אם לא תהיה הבנה והסברה ועל הגישה של חב״ד בזה, ושמשום זה חשוב יום העיון שעליו דובר שפרס ונוביק קיבלוהו בהתלהבות (על כל פנים בגילוי) והוא לא ראהו כל כך בחיוב״.
על דו״ח זה, התקבל מענה קודש של הרבי הצופן בחובו משפט-מפתח בלתי שגרתי בעליל: ״נתקבל (והקודמו) ות״ח. גם להבא ינהלו ההתדברות עם עסקני חב״ד שי׳ שבאה״ק מבלי לערב ארה״ב בזה. שנוסף על האריכות הזמן בזה וכו׳ הרי נותן מקום (באם יוצרכו) לשינויים. אזכיר על הציון״.
משמעות התשובה הזו, היתה ברורה וחדה עבור העסקנים. הרבי בעצם מזהה את הכיוון אליו חותרים פרס וחבורתו: הכיוון הפוליטי. ולפיכך אין לערב את הרבי בשלבים אלא לנהל ביחד עם עסקני חב״ד בארה״ק את השיחות וההתדברות עם פרס ואנשיו. והרבי מנמק, שזוהי אסטרטגיה שתאפשר, באם יהיה צורך בכך בעתיד, לנקוט בשינוי כיוון ולהתנער מהקו הזה של מגעים מתקדמים עם המערך. העובדה ש״ארה״ב״ לא מעורבת, תאפשר לקבוע את עמדת ליובאוויטש מבלי שהדבר ייחשב כשינוי בעמדתו של הרבי עצמו.
המגעים עולים רף
מובן מאליו, שלא חסיד כר׳ לייבל קפלן יימנע מלהחסיר אף לא פרט קטן וזניח מהדו״חות המפורטים אותם המשיך לשלוח לרבי. כמובן, הוא הקפיד לפעול כפי שצווה ושמר בחיסיון גמור את עובדת מעורבותו האבסולוטית של הרבי. ובכך זכה לקיים בתבונה את רצון קודשו של המשלח. כחסיד נאמן ובטל לרבי בכל לבבו, מאודו ונפשו – הוא ממשיך לכתוב ולדווח על כל התקדמות, קטנה וגדולה, כמו גם על כל התלבטות שצצה בהקשר לפעולות רגישות ומשנה הזהירות הנדרשת להמשך המגעים עם הגורמים הפוליטיים הללו.
בתיעוד המסודר של הרב קפלן, ניתן למצוא תיעוד מדוקדק של הדו״חות הבאים, מהם אצטט להלן באופן מדויק מתוך התעתיק (״קופי״) שהותיר הרב קפלן בעזבונו, ללא כל שינוי למעט פענוח ראשי תיבות וכד׳ למען ירוץ הקורא בם. וכך כותב כבר בשבוע שלאחר מכן, בכ״ז אייר: ״(בקשר להתדברות) ומענה כ״ק אדמו״ר שליט״א בזה (שע״י העסקנים), הנני מבקש להבהיר: מובן לנו שמה שפו״פ רוצים כעת לעזור לחב״ד – חלק עיקרי בזה – תוצאות הבחירות. יש שחוששים מהשפעתנו באגודת ישראל, יש שרואים בחב״ד גשר טוב להתקרבות לצבור החרדי וכו׳, ועל כל פנים אינם מאמינים בשום אופן שחוג שהביא שלושה מנדטים לאגו״י לא יחפש להשפיע על מהלך המדיניות״.
הרב קפלן מוסיף ומפרט בדו״ח בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים: ״כמה שלא ניזהר שלא לדבר על פוליטיקה וכו׳ בפגישות, הרי היום עצם העניין שנפגשים עם פו״פ מפרשים בזה משמעות וכו׳, והם אינם מסתירים שיש להם מטרה כזאת אף שלא מדובר עליה. איננו חושבים כלל שמשום זה צריך להימנע מלנצל קשר שאפשר להיעזר בו ובמיוחד במצב הכספי וכו׳ שבו נמצאים המוסדות כעת.
״הבעיה עוד יותר מסובכת בנוגע לתקשורת: יש כמה גורמים באגודת ישראל שמעוניינים במהפך פוליטי לכיוון המערך. הם חוששים שחב״ד תקים קול צעקה … על דרך זה בחוגי המערך שאתם דנים באגודת ישראל (כנראה) יש חשש דומה. עוד כמה גורמים בציבור הדתי (כגון עיתון ׳יום השישי׳) שמעוניינים במהפך בכיוון הנ״ל. התוצאה היא ש״מדליפים״ ידיעות לתקשורת שבפגישה של חב״ד עם פו״פ דובר כך וכך (פוליטיקה) – כשאין שחר לזה כלל – בכדי להפיץ את הדעה שחב״ד הולך גם-כן בכיוונם״.
בט״ו בסיון משגר הרב קפלן לרבי דו״ח נוסף באותו נושא. על כך משגר הרבי את מענה קודשו וזה לשון קודשו: ״אזכיר עוד הפעם על הציון״.
בי׳ בתמוז מדווח הרב קפלן לרבי: ״לפני כשבועיים הוחלט על פגישה עם פקידי האוצר ועוזריו של פרס שתוכנה יהיה הסברה חב״דית וכו׳ – לא פוליטיקה ולא כסף, אם כי מובן שהרושם צריך להשפיע בענייני הקצבות … מצד המצב הפוליטי שנוצר כעת הוחלט שאי אפשר לקיימה כעת שלא יתנו לזה פירושים פוליטיים כו׳, ודי מה שהיה לעת עתה, במיוחד שהתקשורת מחפשת כיוצא-בזה במרץ גדול עתה. אף שאין כל כך נוח להתחמק מזה עתה אין כל כך ברירה״.
את הדיווח מסיים הרב קפלן בשאלה אותה הוא מגיש אל שולחנו הקדוש של הרבי ולהכרעתו: ״הציעו (מהחוג הנ״ל) לנסוע לברית המועצות בנסיעה רשמית מטעם הממשלה דכאן … מצד אחד … מצד שני נראה שיכולים להיות טעמים לשלילה … וע״כ הנני לשאול את כ״ק אדמו״ר שליט״א האם ההצעה הנ״ל היא נכונה״.
הרבי משיב על המכתב באופן הבא: את המילה ״האם״ מחק הרבי וסימן חץ על התיבות ״היא נכונה״ והוסיף ״אזכיר על הציון״.
ביום ו׳ במנחם-אב שב ומדווח הרב קפלן לרבי: ״המסיבה עם פקידי האוצר נקבע ליום י״ג במנ״א במלון פלאזה בירושלים ת״ו (בגלל הפרסומת השלילית בכגון דא תהיה סעודה בסוויטה פרטית שם)״.
הרבי מאשר את הדיווח ומעניק למפגש את ברכתו הקדושה בנוסח: ״אזכיר על הציון״. הפגישה נערכת ביום המיועד. יום למחרת, בי״ד במנחם אב, מדווח הרב קפלן לרבי: ״אתמול, י״ג מנחם אב, התקיימה ארוחת עבודה עם נציגי האוצר. נכחו … י. ביילין (שהודיע במפתיע שאביו היה חב״דניק, מתפלל בנחלת בנימין בת״א …) הדיבורים נסבו על עניין השקפת חב״ד בעניין היחסים עם שאינם שומרי תורה ומצוות … קצת בעניין מיהו יהודי והחזרת שטחים (אבל לא בצד הפוליטי שבזה). ישבנו איתם כשעתיים״.
׳יום השישי׳ חושף
באותה עת, ראה אור בישראל עיתון בשם ״יום השישי״. היה זה שבועון דתי, הראשון שאפיין את עצמו כ״בלתי תלוי״ – בשונה מיתר כלי-התקשורת והעיתונים הדתיים והחרדיים, שיצאו לאור מטעם מפלגות וארגונים שונים (כגון: המודיע – בטאונה של אגודת ישראל; ״יתד נאמן״ בטאונה של דגל התורה, ״הצופה״ של המפד״ל ו״שערים״ של מפא״י). העיתון נחשב, לפחות באותם ימים, בעל אוריינטציה שמאלנית (אולי גם מכיוון שהוא פעל תחת מטריית רשת המקומונים של ״שוקן״, מו״ל עיתון ״הארץ״ וממובילי הדעה השמאלית של הפוליטיקה הישראלית).
כפי שהרב קפלן דיווח לרבי (במכתבו מיום כ״ז אייר), הטיף ׳יום השישי׳ למען התקרבות בין הציבור החרדי לשמאל הישראלי, ובמסגרת אג׳נדה זו לא רק שנתן במה לקולותיהם של גורמים דתיים המעוניינים במהפך שלטוני לטובת המערך וניתן למצוא בדיווחים שהופיעו אז בעיתון רבים שלוו ברוח אוהדת לכל יוזמה שכזו; ׳יום השישי׳ גם היה העיתון הדתי היחיד שסקר באדיקות את אי קיום ההסכמים הקואליציוניים הגורפים שנחתמו בין אגודת ישראל לבין הליכוד, במרכזם כמובן ההבטחה הדרמטית לתקן את חוק מיהו יהודי.
מהיום בו קמה ממשלת האחדות, נוהלה על דפי העיתון ספירה לאחור למועד שבו נקבע בהסכם כי יתוקן החוק. וכשהמועד הופיע וההסכם לא קוים, הפנה שמיר את עורפו לחברי הכנסת של אגודת ישראל בעזות מצח – והעיתון כמובן סיקר זאת בהדגשה ובהנאה מרובה.
כך למשל זכורני כיצד יו״ר סיעת אגודת ישראל ויו״ר ועדת הכספים דאז, ח״כ הרב משה זאב פלדמן המנוח – שזו היתה עבורו שנה ראשונה בכנסת (אליה ׳הושאל׳ מראשות ישיבת חידושי הרי״ם), לא הצליח להסתיר את תדהמתו נוכח ההתכחשות הגורפת והפומבית של שמיר להבטחות שניתנו על ידו. ובאחת מישיבות הנהלת הקואליציה, כאשר שמיר סיים את דבריו, פלט לעברו הרב פלדמן בבוז: ״כמו שקיימת את ההבטחות שנתת לנו״? ושמיר, המאופק בדרך כלל, התריס בזעם אל מול עיניו של הרב פלדמן הקרועות מתדהמה: ״זו פוליטיקה, ואתה תלמד להכיר אותה״.
ובחזרה לענייננו: כמובן, מרגע שהחלו להתרוצץ שמועות במסדרונות הפוליטיים אודות מגעים בין חב״ד למערך, הדהד זאת העיתון וחיפש כל דרך להעצים את העניין ולהפכו לתעודת-הכשר עבור חיבור מחדש בין הציבור החרדי והשמאל הישראלי. הגיעו הדברים לשיאם, כאשר צלם העיתון הצליח לתעד בכניסה למלון פלאזה (כיום ״לאונרדו״) ברחוב המלך ג׳ורג׳ בירושלים, בתוך שלט סתמי בשפה האנגלית – בו מפורטת הפעילות המתקיימת במלון על קומותיו באותן השעות, כותרת קטנה המבשרת על דבר קיומה של פגישה בין חב״ד לבין המערך, באחת מקומות המלון.
היתה זו כמובן אותה פגישה, עליה מדווח הרב קפלן לרבי אשר הוחלט לקימה ״בסוויטה פרטית״ מחשש עינא בישא של העיתונות והענקת פרשנות מגמתית ומזיקה. הצלם, אפרים קילשטוק, קלט מיד כי בזה הרגע עלה על ״סקופ״ עיתונאי ממדריגה ראשונה ובאותה מידה ידע כי לא יוכל לעלות בתמימות ולתעד את הפגישה עצמה. הוא ארב אפוא שעה ארוכה בלאט ליד פתח המעלית וציפה בדריכות לרגע בו יצליח לתעד את הנפגשים בצאתם מהפגישה.
עד מהרה הטרף נקלע לרשת הציידים: קוראי ״יום השישי״ נדהמו, כמו כלל היהדות החרדית, לגלות בעמוד הראשון של העיתון תמונה ברורה שלא השתמעה לשתי פנים. בתמונה, נראתה מעלית פתוחה במלון, מבעדה יוצאים – בעיניים מבוהלות המסגירות את ההפתעה שציפתה להם עת הבחינו בהבזק המצלמה שמולם – את אחי הרב טוביה עם הרב חיים-יהודה רבינוביץ. תמונה זו העניקה אישוש מוחלט לגבי קיומם של מגעים בין חב״ד לבין המערך, שמאותה רגע ואילך לא היו בגדר סוד או שמועות עליהן מדווח בעקשנות ׳יום השישי׳, אלא עובדה מוגמרת שאף היתה ונבראה ואין להכחישה.
על הקורא לזכור: לפוליטיקה, שפה משלה וכללים משלהן. מה שכה ברור בעיני ״פועלי דיממא״, העוסקים בצורכי ציבור באמונה, בפרט בשדה השליחות והעשייה הציבורית האמיתית ורחוקים כמטחווי קשת מהמדמנה הפוליטית, אינו מתכתב ואינו רלוונטי כאשר עולים אל המגרש הפוליטי. כאן – ״עלמא דאתכסיא״ וכאן יש משמעות משלה לכל פגישה ופעולה, אקטיבית או פסיבית.
ולמעשה, עבור ר׳ לייבל קפלן היו הדברים בבחינת ״כי פחד פחדתי מאתיני נאשר יגרתי יבא לי״ (איוב ג). הוא הדבר מפניו התריע מבעוד מועד, לכך כיוון כשכתב לרבי ש״כמה שלא ניזהר שלא לדבר פוליטיקה – עצם המפגשים מפרשים בזה משמעות… והבעיה עוד יותר מסובכת בנוגע לתקשורת כי יש גורמים המעוניינים במהפך פוליטי״ וכפי שהיטיב לתאר בפני הרבי כיצד אותם גורמים אינטרסנטיים ממציאים תכנים ומדליפים ידיעות (שקריות) כדי ליצור מציאות ציבורית המתאימה לגחמותיהם. אולם מאידך, חייל נאמן ובטל היה ואת ״המעשה בפועל״ קובע אך ורק המפקד. חרף העובדה שקיום מגעים ושיחות עם אנשי המערך כבר יצא מגדר ״חשאי״ ופרץ לתודעת הכלל; ולמרות שהמאמצים להסתירם ע״י העתקתם לסוויטה פרטית בפלאזה לא צלחו – עדיין, מן הקודש פנימה לא באה הוראה לסגת או להימנע מהמשך השיחות והמגעים; אדרבה, כפי שיוכח להלן, הרבי ממשיך להתעדכן על כל פרט מפי הרב קפלן ובאופן עקבי מעניק את ברכתו הק׳ להמשך הפעילות הזו על כל צעד ושעל.
באשר לאחי היקר, הרב טוביה שליט״א: לגביו, עצם השאלה מופרכת מעיקרה. שהרי העשייה הפוליטית היתה מאז ומעולם ועודנה זרה ורחוקה מעולמו כמטחווי קשת. הוא היה, הווה וכך יהיה בע״ה לאוי״ט מונח בכל מהותו, בכל רמ״ח ושס״ה ובכל נימי נפשו, אך ורק בעשייה טהורה של ״הפצת המעיינות חוצה״. אחת היא לו אם יוזמן להסביר את עמדת ליובאוויטש בכתב או בע״פ, עלי גליונות העיתונות החופשית או החרדית, בפני קהל דובר אידיש או עברית, באירועי ״ערב חב״ד״ בכל קיבוץ שהוא או בהתוועדויות לשוחרי תורה וחסידות בישיבות והיכלות קודש בריכוזי העדה החרדית. בכל עת בה הוא נקרא אל הדגל, ובפרט כאשר ההוראה מגיעה מלמעלה – מהיכל קודשו של הרבי – התייצב מיד בביטול ובמרץ, נכון למשימה בה הוא טוב מכולם: הסברת חסידות בדרך המאירה והמקרבת, בסגנון בהיר ומשכנע, בגינו זכו רבים וטובים מכל שדרות העם להתקרב ולהידבק באילנא דחיי לאורך כל השנים. ואת זה בדיוק הוא עשה, בדרך הטובה ביותר וללא כל דופי: הלך להסביר חסידות, להפגיש את אורה של פנימיות התורה ודרכיה המאירות של ליובאוויטש – עם אותם עסקני המפלגות השמאליות. זהו הדגל אליו הוא נקרא, וזו המשימה אותה ביצע במיומנות רבה.
פרס וביילין בבריה׳׳מ עם חב״ד
למרות הסערה שהתעוררה לאחר חשיפת המפגש ה״סודי״ בין המערך לעסקני חב״ד, המשיכו הצדדים לשמור על קשר – ובעיקר, לתכנן את פרטי ביקורו הצפוי של שמעון פרס במעוזי העשייה החב״דית ברוסיה, הצעה שהועלתה בשלהי קיץ תשמ״ט וזכתה מאת הרבי למענה חיובי כאשר סימן חץ לתיבה ״היא נכונה״ והואיל להוסיף בכתי״ק ״אזכיר על הציון״. מדובר היה על כך, שבעת ביקורו הצפוי ברוסיה שלאחר העידן הקומוניסטי, יבקר פרס גם במוקדי העשייה החב״דית – זו שהיתה חבויה ומחתרתית לאורך שנות הקומוניזם ועתה, עם נפילת המשטר הסובייטי, הלכה והפכה יותר ויותר גלויה ותוססת.
ההכנות הגיעו לרובד המעשי שלהן והרב קפלן ממהר לדווח על כך לרבי. במכתב מפורט הנושא את התאריך כ״ב מרחשוון תש״נ, מעדכן ר׳ לייבל את הרבי בתכנית הנסיעה המתוכננת של ״אגף סיעת המערך״ בממשלה אל חבר העמים.
״הביקור לברית המועצות מטעם משרד החוץ דכאן, תהיה אי״ה מה׳ כסליו ועד כ״א בו״ כותב ר׳ לייבל לרבי. יש לציין כי האזכור של משרד החוץ אינו מעיד על קשר של שר החוץ דאז אל הביקור המתוכנן. זהו פרט טכני, היות וכל נסיעה רשמית של גורמים ממלכתיים מתוכננת ויוצאת אל הפועל ע״י משרד החוץ. שני ארגונים חב״דיים בולטים עסקו אז בפעילות שקשורה ליהדות רוסיה. בארה״ק עסקו בכך אנשי ארגון שמי״ר – שומרי מצוות יוצאי רוסיה – בראשותם של הפרופ׳ ירמיהו ברנובר ור׳ בצלאל שיף ועוד; ובארה״ב עסקו בכך אנשי ארגון ״עזרת אחים״, שריכז את הפעילות החב״דית בתוככי רוסיה במשך שנים, לרבות השנים הראשונות שלאחר הפרסטרויקה. הרב קפלן מדווח אפוא לרבי, שהוא פנה לעסקני שני הארגונים ובדק עמם מהי התועלת שניתן להפיק מביקור של גורמים ממלכתיים ישראליים ברוסיה החב״דית: ״משמי״ר ועזרת אחים דארה״ב נמסר לי רק על שני דברים שצריך לפעול …״ והרב קפלן מדווח לרבי מהם אותם יעדים. עוד מספר ר׳ לייבל כי ״ביקשו לצרף אותנו למשלחת של פרס, שנוסע כנראה יומיים אחרינו בערך, וסירבתי מכמה טעמים. ולכן תהיה משלחת בפני עצמה אף שתהיה חפיפה בחלק גדול מהזמן״.
והנה, ממש באותו דו״ח מפורט, מוצאים אנו עדות ראשונה לכך שגם בארה״ק היתה התקדמות במישור התקציבי – לאחר המגעים האינטנסיביים עם פרס ואנשיו: ״אחרי פגישה עוד פעם עם סגן שר האוצר י. ביילין … נראה לעת-עתה שיקציבו 2.5 מיליון בשנה הקרובה (במקום 1 השנה) ואקווה שעוד נצליח להגדיל״.
גם על דו״ח מפורט ומשמעותי זה של הרב קפלן, הואיל הרבי להשיב. וזה לשון קודשו: ״אזכיר על הציון״.
שוב חולפים ארבעה חודשים ואנו מוצאים בי״ז אדר תש״נ דיווח נוסף בו הרב קפלן מעדכן ומדווח אודות פגישה נוספת – בפעם המי יודע כמה – שלו עם אנשי פרס. הפעם, הפגישה נושאת אופי תקציבי ברור ששוב אינו משתמע לשתי פנים: ״אתמול התקיימה פגישה עם סגן שר האוצר י. ביילין … סוכם שחב״ד תקבל הערך שמקבלים שני ח״כים בייחודיים״. למען הקורא הצעיר עליי להסביר את הנוהג שפשה באותם ימים: במסגרת ההסכמים הקואליציוניים, היו חברי הכנסת של אגודת ישראל דורשים ומקבלים תקציבים למימון מוסדותיהם (פרק נפרד בספרנו מוקדש למאבק אותו ניהלנו, לימים, כנגד הפרוצדורה הזו – לרבות עתירה לבג״צ שהובילה לביטול ה׳ייחודיים׳. י.ב.) – ועתה, מתוך הכרה בעוצמה ובהישג הבלתי מבוטל במונחים פוליטיים שהשיגה אגודת ישראל בזכות המעורבות החב״דית, הודיעו אנשי משרד האוצר כי חב״ד תקבל את הערך התקציבי של שני ח״כים ע״פ אמות המידה שסוכמו עם מפלגת אגודת-ישראל – ״בשנת התקציב הבאה, דהיינו 4 מליון ש׳׳ח״.
במכתבו זה, נוקב ר׳ לייבל קפלן בשמו של אחד מאדריכלי המגעים עם המערך – מהצד החב״די – הלוא הוא הרה״ג הרב חיים יהודה רבינוביץ (אב״ד בית הדין הרבני בירושלים באותם ימים) שניהל קשרי ידידות עם פרס מתקופות קודמות ומקורביו של שמעון פרס פנו אליו בכדי שיחבר ויקשר אותם עם עסקני חב״ד. הרב קפלן מזכירו לשבח במכתב אל הרבי: ״ועל הטוב ייזכר ר׳ יהודה רבינוביץ, שהשתדל בזה הרבה. אמש קיבלתי הודעה שאכן הכניסו הסך הנ״ל ברשימה״ (ככל הנראה הכוונה היא לכך שלא היה זה בגדר הבטחה בעלמא, אלא שההקצבה אכן נכנסה לרשומות). פגישה זו, נערכת כאשר גלוי וידוע לכל שהממשלה עומדת על כרעי תרנגולת. כמדומני שבאותם הימים כבר פוטרו שרי המערך והכנסת זומנה להצבעת אי אמון – ואף על פי כן, גם על מכתב זה של הרב קפלן הואיל הרבי להשיב בזה הלשון: ״אזכיר על הציון״.
אמנם, חשוב להבהיר כי עד כה איש לא עסק ב״פוליטיקה״ פרופר. הנושא של הקמת ממשלה בראשות המערך לא עלתה על הפרק; כמו-כן, לא נעשתה עבודה פרלמנטרית כלשהי ע״י אנשי המערך מול ח״כים שנחשבו מזוהים עם חב״ד, כגון ר׳ אליעזר מזרחי או ח״כ אחר כלשהו באגודת-ישראל (או מול כל מפלגה אחרת) בכנסת.
הממשלה נופלת
מפגשים אלו, שתוארו לעיל, לא היה להם דבר וחצי דבר עם העשייה הפוליטית הרוחשת – או אם תרצו עם ״חבית חומר הנפץ״ שהחלה להתחמם עד שהתפוצצה באותם ימים ממש. אם לדייק: יומיים לפני המועד שבו נקבע המפגש האחרון בין אנשי המערך לבין עסקני חב״ד, נעו אמות הסיפים: ראש הממשלה שמיר, פיטר את שותפו לממשלה שמעון פרס. מעשה שגרר התפטרות גורפת של כל שרי המערך. המערכת הפוליטית נכנסה לסחרחרה וכל המגרש הפוליטי נע ת״ק על ת״ק פרסה. המערך הגיש באופן מיידי הצעת אי אמון לממשלה, ובח״י אדר תש״נ נפלה הממשלה בראשות שמיר, בהצבעת אי אמון מהדהדת.
את הצעת אי האמון, הגישו כמובן סיעות האופוזיציה. העילה הרשמית היתה ״הקיפאון״ בזירה המדינית וב״תהליך השלום״. אולם מה שאיפשר את הצלחת המהלך והפלת הממשלה, היתה תמיכה מפתיעה מכיוון פוליטי בלתי צפוי: סיעת אגודת ישראל, שהיתה חברה פעילה בקואליציה, הצטרפה ותמכה באי האמון ובהפלת הממשלה, לצד סיעת המערך (שאף היא היתה עד אז חלק מהממשלה).
כיצד הצליח מנהיג המערך, שמעון פרס, לצרף את אצבעותיהם של ח״כי האגודה ולגרום להפלת הממשלה? בזאת, הוא קצר את פרי עמלו הסמוי והביא לידי מימוש את סדרת המגעים החשאיים האינטנסיביים שניהל במשך כל החודשים שקדמו לכך עם כל שדרת העסקנות החרדית. הפן החב״די שתואר לעיל, היה חלק קטן וזניח ביותר. פרס, במיומנות רבה, רקח את התרגיל – שזכה לכינוי ״התרגיל המסריח״ (מי שהעניק את השם הקולע היה יצחק רבין, באותם ימים מספר 2 של פרס במפלגה – אך באותה מידה יריבו המר והמושבע). כאשר הועלתה להצבעה הצעת אי האמון בממשלה, היו כל הקצוות – עם כל השותפים בממשלה ומחוצה לה – סגורים ותפורים היטב. אך לא רק זאת: פרס תכנן כמובן, לשוב ולקבל את תמיכת כולם בממשלה החלופית, שעמד להציג בתוך זמן קצר מאז הפלתה של ממשלת שמיר.
היה זה מחזה חסר תקדים, כאשר בעת הדיון על הצעת אי האמון בכנסת – הלכה והתחוורה לעין כל העובדה המפתיעה, שגם החרדים חוברים למערך ונוטשים את האוניה ואת קברניטה יצחק שמיר. זאת, כאשר נציגי הסיעות החרדיות, שעד תמול שלשום היו חברים נאמנים בקואליציה, ביקשו את רשות הדיבור ונשאו נאומים חריפים ובשצף-קצף תקפו את ראש הממשלה על אי עמידתו בסיכומים הקואליציוניים עמם.
ח״כ הרב משה זאב פלדמן המנוח נשא נאום נזעם במיוחד. הוא ציטט את ראש הממשלה שמיר שהתואנה שהייתה בפיו ואשר באמצעותה ביקש לתרץ את אי קיום הסעיפים הקואליציוניים עליהם חתם, בנימוק: ״אינטרס לאומי״. הוא מנה אחד לאחד את הסעיפים שלא קוימו, הציג אותם ואת חשיבותם – ותהה בזעם: ״הזהו אינטרס לאומי?! בער אנוכי ולא אדע!״.
במהלך ההצבעה נעדרו חברי הכנסת והשרים של ש״ס מהמליאה ואילו חברי הכנסת של אגודת ישראל, לרבות ח״כ אליעזר מזרחי, נכחו והצביעו בעד הפלת הממשלה. למיטב זכרוני ועד כמה שידיעתי מגעת, עשה זאת ר׳ אליעזר לא לפני שפנה טלפונית אל המזכירות וביקש הדרכה כדת מה לעשות. לפי דבריו, הוא קיבל תשובה ברורה אז: לשמוע בקול מועצת גדולי התורה – וכך עשה. לימים, נפוצו שמועות (ואיני מתיימר לחתום על מהימנותם) כי הרב העכט ששהה באותם ימים בארה״ב התקשר לח״כ הרב מזרחי וביקש ממנו שיצביע נגד המשמעת הסיעתית (ולמעשה נגד פיזור הממשלה) ור׳ אליעזר חשש שאולי אלו דברים שהינם בבחינת ״הוראה מגבוה״ ולכן שב והתקשר עוד פעם אל המזכיר ר׳ לייבל גרונר, והלה שב וחזר ואמר לו כי הוראת הרבי היא אחת ויחידה, להישמע למועצת גדולי התורה וכך עליו לעשות. איך שלא יהיה, כאמור, כך נהג בפועל.
התוצאה לא איחרה לבוא. עד מהרה התבררה מציאות פוליטית חדשה: ממשלת שמיר נפלה, הנשיא חיים הרצוג זימן למשכנו את ראשי הסיעות כדי לקבל המלצה על מי להטיל את מלאכת הרכבת הממשלה הבאה ורוב הסיעות הצביעו כמועמד על שמעון פרס – כך שהוא קיבל מנדט להרכבת ממשלה. הכל ״תקתק כמו שעון שוויצרי״, נראה היה שהדברים תוזמנו מראש ופועלים לפי הספר אותו כתב בעמל ויזע במשך חודשים ארוכים, בסיוע נאמניו החרוצים.
באותם ימים ממש, כאמור, עדיין נמשכים פגישות ושיחות בין אנשי המערך לעסקני חב״ד. ראוי להפנות תשומת לב לדו״ח מרתק, הנושא את התאריך כ״ח אדר תש״נ – בו הרב קפלן מדווח לרבי כדברים הבאים: ״על פי ידיעות מוסמכות מפרס ואנשיו, כאשר נשאל רפ״מ אלתר (=אז ראש ישיבת ׳שפת אמת׳ ויו״ר תנועת אגודת ישראל, ולימים האדמו״ר בעל הפני-מנחם מגור, י.ב.) מניין לו הביטחון שחב״ד לא יתערב ויפעיל עליהם לחץ? הוא אומר שקשר לו יש עם הרבי מליובאוויטש שלא באמצעות חב״ד דארץ הקודש, וכנראה חזר על זה כמה פעמים. יחד עם זה ביקש מהם לעשות איזו פגישה פומבית עם חב״ד על מנת שתפורסם בתקשורת, באמרם שאע״פ שלא ידובר בה על פוליטיקה די שהתמונות וכו׳ ידברו בעד עצמם. והם פנו לר׳ יהודה רבינוביץ על דבר זה, ורמזו לו שפגישה כזו יכולה להיות שווה כסף רב – להערכתו כ-2 מליון דולר״ עד כאן לשון הדו״ח.
הרב קפלן אינו מכחד דבר. הוא טורח לפרט בפני הרבי, באר היטב, את הפיתוי ואת הסיכון התדמיתי העצום הכרוך במהלך שכזה: ״עד עתה אמנם ניצלנו את המצב, וכפי שדיווחתי הכניסו סך של כ-2 מיליון דולר ברשימת הייחודיים של שנת התקציב הקרובה (החל מאפריל), אבל זה היה לפני המו״מ הקואליציוני שלא ציפו בתקשורת לשמוע קול חב״ד. משא״כ עתה. על כן, למרות המצב הקשה של המוסדות וכו׳, ושבגלל ההיקף הגדול של החובות בכמה וכמה מוסדות אין אפשרות כלל לעזור בדבר ממשי, וממילא הפיתוי הוא גדול, אף על פי כן נראה דצריך לנהוג בשב ואל תעשה״.
את מכתבו הדרמטי, חותם הרב לייבל קפלן במילים הבאות: ״לא הייתי כותב על דבר כל הנ״ל אילו לא היה מדובר בדבר גדול, והאחריות גדולה וכו׳״. חשוב להבין על מה מדובר. אין לשכוח כי הדרישה אותה דרשו מחב״ד כל בעלי-העניין, כל ענקי העסקנות והפוליטיקה, הן אנשי המערך והן אגודת ישראל, היתה אחת ויחידה: הישארו במעמדכם הבלתי פוליטי. תנו לפוליטיקה לעשות את שלה; אל תתמכו ואל תתערבו. הייתם תמיד א-פוליטיים, שימרו על מעמד זה, אל תכניסו עצמכם למדמנה – ואת המלאכה הפוליטית תעשה מועצת גדולי התורה כמיטב הבנתה ושיקול דעת חבריה, מבלי שקול חב״ד יישמע בפומבי.
אלא, שכאמור, היו אלו דברים ״מן השפה ולחוץ״ שכן כל ינוקא מבין שגם ״אי אמירה״ היא זעקה קולנית. המעמד לו זכתה חב״ד אז, בתוככי המדמנה הפוליטית, היה כזה שעצם הישיבה על הגדר תהיה – בשפה הפוליטית ובמגרש הפוליטי – אמירה מהדהדת. וזו המציאות הסוריאליסטית אותה הצגתי קודם לכן. לפוליטיקה כללים משלה; עשייה פוליטית היא בשפה מסוימת והבנת הקונוטציה של כל מהלך מחייבת הסתכלות על ההקשר והמשקל שיש לו ביחס למה שנעשה בפוליטיקה. כאן, ציפתה מלכודת סבוכה וכמעט בלתי אפשרית עבור העסקנים החב״דיים. ולפיכך, הם ידעו כי דל כוחם מלקבל החלטות כה הרות גורל על דעת עצמם. ובחרו, לא רק שלא להסתיר ח״ו אף פרט מהרבי; אלא להיפך, הכל גלוי ומדווח לפרטי פרטים, אפילו ההתלבטויות ואי וודאויות, השיקולים לכאן ולכאן, הכל מדווח בכדי שהרבי יכריע ויכוון ויורה מה וכיצד לעשות.
לסיכומה של הפרשיה ופרטי הדברים עד כה: למעשה, עסקני חב״ד ניהלו מגעים עם אישים פוליטיים לאורך יותר משנה. המטרה המוצהרת והחד-משמעית, היתה רחוקה כמטחווי קשת מהעניין הפוליטי (הרכבת ממשלה וכיו״ב) ועסקה בחב״ד, מהותה ועניינה – וכמובן גם מוסדותיה שהיו מקופחים ושיוועו לתקציבים בכדי להיחלץ מחובות ולהתקיים ואף להתפתח. המגעים, המפגשים, השיחות והסיכומים – הכל כולל הכל דווח לרבי בפרוטרוט, וכל צעד ושעל נעשה אך ורק ע״פ הכוונתו, ברכותיו הק׳ ובהתאם לרצון קודשו כפי שהביע במפורש במענות קודש על דו״חות מפורטים. איש מעסקני חב״ד לא ההין, לא ניסה ואף בפועל לא עשה אף צעד, אף לא מילימטר אחד קדימה, ללא הסכמתו והוראתו של הרבי.
במקביל עסקו אנשי אגודת-ישראל ואנשי פרס ברקיחת מרקחת פוליטית שנועדה לשנות את הרכב הממשלה והקמת ממשלה אחרת, בראשות שמעון פרס. הקו החד משמעי שהתווה הרבי בכל הנוגע לעסקנות הפוליטית של אגודת ישראל, היתה אחת ועקבית: חב״ד אינה מתערבת, אינה עוסקת בפוליטיקה ואינה מביעה דעה, ההחלטה בנושאים פוליטיים היא עניינה של מועצת גדולי התורה ושלה בלבד.
ברגע הנתון וכאשר ההצבעה הפוליטית של אי-אמון בממשלת שמיר עלתה על הפרק: נתן הרבי לכל הנוגעים בדבר להבין כי הוא דבק בעמדתו זו, אינו מתערב ומותיר את העניין לשיקולם והחלטתם של חברי מועצת גדולי התורה. כך קיבל ח״כ אליעזר מזרחי כאשר פנה לבקש הדרכה כיצד לנהוג; כך שמע בעצמו האדמו״ר הנוכחי של גור רבי יעקב אלתר שליט״א, שהגיע במיוחד לחצרות קודשנו ונכנס ליחידות בקודש פנימה ושוחח באופן אישי עם הרבי; וזו היתה גם התשובה ששמע ח״כ דאז ר׳ מנחם פורוש, ישירות מהרבי, כפי שסיפר לימים. וכך כמובן גם ידע הרב לייבל קפלן לומר בהקשר הפוליטי – חב״ד אינה מתערבת, אינה עוסקת בפוליטיקה, אינה מדברת אודות נושאים פוליטיים והעסקנות הפוליטית זרה ומנוכרת עבורה, ממנה והלאה.
הקלפים נטרפים
מלאכת הקמת הממשלה על ידי פרס הלכה והתקדמה והמו״מ הקואליציוני עם השותפים השונים המתקדמים הואץ לשביעות רצון הצדדים. אולם בבוקר יום ראשון ו׳ ניסן, שעון ניו יורק, נטרפו באחת כל הקלפים. באותו בוקר, בעיצומה של חלוקת הדולרים, עובר לפני הרבי כתב קול ישראל עודד בן עמי. להלן חילופי הדברים שהתנהלו באותו מעמד:
עודד בן עמי: ״מה דעתו של הרבי בעניין זה שאין ממשלה כעת בישראל?״
הרבי: ״הצד הטוב בזה הוא שבמשך הזמן שאין ממשלה רשמית העניינים תלויים במר שמיר, ואני מקווה שהוא יעמוד בתוקף שתהיה שלמות העם, ושלמות השטחים, ושלמות כל הארץ ביחד עם שלמות התורה, כיון שזה תלוי זה בזה״.
עודד בן עמי: ״אז רצוי שמר שמיר יהיה ראש הממשלה״?
הרבי: ״אינני מתערב בפוליטיקה. ועוד והוא העיקר שאני מקווה שתכף ומיד יהיה ראש הממשלה שם משיח צדקנו. אבל במשך הרגעים עד שיבוא משיח, אזי צריך שתהיה השיטה כפי שהייתה השיטה שלו, שאי אפשר לוותר על אף שעל מכל השטחים, ולעשות את זה בדרכי שלום. כי דווקא על-ידי זה יהיה שלום במדינה, ובסביבות המדינה, מה שאין כן כשיתחילו לוותר – אין לדבר סוף, וכמה שיתנו להם זה יגביר את התיאבון של שונאי-ישראל שיתנו להם עוד ועוד, וזה יביא דווקא לתוצאות של הפך מנוחת הנפש והפך השלום״.
הדברים הברורים של הרבי שודרו במלואם ביומן הבוקר של ״קול ישראל״ בבוקר יום שני ז׳ בניסן וגרמו עד מהרה לרוח קדים עזה עד כדי סיכולה הטוטלי של האפשרות להקמת ממשלת המערך בראשות פרס.
העובדה שהדברים לא נמסרו בשמו של הרבי או כשמועה שעברה מפה לאוזן אלא שודרו בקולו של הרבי יצרה אפקט דומינו: אברהם ורדיגר יו״ר פא״י ומקום שלישי בסיעת אגודת ישראל, ואליעזר מזרחי, כאמור, חסיד חב״ד – הודיעו כי לא יוכלו לתמוך בהקמת ממשלה בראשות פרס. קואליציה שלמעשה כבר הוכרזה בישיבת מרכז המערך, לקראת הצגתה בממשלה, אשר נשענה על 61 קולות – והנה לפתע טורפדה עוד טרם השבעתה.
ר׳ לייבל קפלן לא שמע על כך מאומה ב״צינורות הרשמיים״ כפי שהורגל; לא נמסרה לו אף מילה ממזכירות הרבי והוא לא ידע כלל שהרבי הביע את דעת קודשו ביחס לעניינים הפוליטיים באופן שונה מהדעה שהוצגה בשמו עד כה (דהיינו: שחב״ד אינה מתערבת בפוליטיקה ואינה מביעה עמדה בנושאים פוליטיים והמנדט האופרטיבי בסוגיות פוליטיות נתונה בידי מועצת גדולי התורה בלבד).
הרקע לאכזבה משמיר
מה באמת קרה? כיצד במשך חודשים ארוכים הסכים הרבי לכל סדרת המגעים שמנהל ידידי הרב קפלן עם ראשי המערכת הפוליטית, שברור לאן הם מובילים והרב קפלן אף מפרט ושופך את צקון ליבו וחששותיו מהמשמעויות ומהפרשנויות של עצם המשך המגעים; מדוע בחר הרבי, לכל אורך התקופה הזו, שלא לבלום את התהליך, לא לבטל את המפגשים, לא לסגת מהמגעים ולא לנתק קשר עם אותם גורמים פוליטיים? הכיצד התיר לח״כ אליעזר מזרחי להצביע כנגד הממשלה בהצבעת אי האמון (כהחלטת מועצת גדולי התורה) ובכך להיות שותף פעיל להפלת הממשלה בראשות שמיר? ומה אירע בסופו של דבר, ימים אחדים לפני הצגת ממשלתו הייעודית של פרס, שהכל השתנה?
קטונתי. לא אתיימר ח״ו לפרש בדעת הדיוט, את הנהגתו בקודש של רועה ומנהיג ישראל. לא גבה לבי, לא רמו עיני ולא הלכתי בגדולות ובנפלאות ממני. כן אפשר לסקור ולפרט את המאורעות כפי שהתרחשו, בבחינת ״גופא דעובדא הכי הוה״ – ומסקנות הקורא תהיינה על אחריותו בלבד. בכל מקרה, בשום אופן אין לראות בדבריי כ״פירוש״ או ניסיון להבין דעת- עליון. לדידי, אין כאן אלא כפי שנאמר לו לחזקיהו המלך: ״בהדי כבשי דרחמנא למה לך? מאי דמפקדת – איבעי לך למעבד; ומה דניחא קמיה קודשא בריך הוא – לעביד״.
להלן רצף של התרחשויות רלוונטיות – מרביתן זכורות לי היטב וחלקן התווספו לידיעתי בהזדמנויות שונות לאורך הזמן, תוך שביררתי את אמיתתן וליקטתי אריח אחר אריח עד שהפסיפס הנסיבתי והעובדתי הושלם, כפי שאשרטט בזאת.
הסקירה מחזירה אותנו לחודש אייר תשמ״ט (מאי 1989 למנינם), חודשים אחדים אחרי בחירות תשמ״ט. ממשלת שמיר, פרסמה כי בכוונתה ליזום ׳שיחות שלום׳ עם נציגים פלסטיניים מקרב תושבי יש״ע שייבחרו בבחירות חופשיות. היתה זו תגובה מתחייבת, כתוצאה מלחץ אגרסיבי שהופעל ע״י הממשל האמריקני, תחת מנהיגות הנשיא ג׳ורג׳ בוש (האב) ומזכיר המדינה שלו ג׳יימס בייקר. מדיניותם היתה פרו-ערבית מובהקת ושניהם לא נמנו בין אוהדי ישראל, בלשון המעטה. הם עשו כל שביכולתם כדי לסדוק את החומה המבוצרת שכונתה בשם ״יצחק שמיר״ ובשלב מסוים לא נותרה לו ברירה אלא להודיע (לראשונה) באופן תקדימי על נכונותו ׳להתגמש׳ ולאפשר ״תהליך שלום״ במסגרתו ייכנס למשא ומתן. את רוע הגזירה, ניסה שמיר להמתיק ע״י דרישתו שתהיה זו נציגות פלסטינית מקרב תושבי יהודה שומרון וחבל עזה, ובתנאי שאותם נציגים ייבחרו בהליך דמוקרטי לשמו ייערכו בחירות פנימיות בשטחים.
אי אפשר להפריז בחומרת ההסכמה הזו. שכן עד אז, כל ממשלות ישראל לדורותיהן, לא הכירו בלגיטימיות של ״העם הפלסטיני״. אפילו מנחם בגין, שחתם על הסכם ׳ קמפ דייוויד׳ האומלל הכולל את תכנית האוטונומיה הערבית בשטחי יש״ע, צייר זאת כחלק מהסכמי השלום שנכרתו בין ישראל למצרים – ללא מתן לגיטימציה ל״נציגות פלסטינית״ שתזכה להכרה ואשר ישראל תכיר בה ותישא-ותיתן עמה על שטחים. ויתור עקרוני ותקדימי זה, אמנם הותנה בקיום בחירות פנימיות בכפרי ויישובי הערביים ביש״ע; שמיר קיווה כי התניה זו תדחה את הקץ, בשל הקושי הסבוך להוציא את הדבר אל הפועל. לעולם, הסביר כי רק זו הדרך לוודא שאכן תתייצב נציגות מהימנה ומוסמכת.
לפועל, היה זה הישג מוחשי לפרופגנדה הפלסטינית. לא חלפו אלא שנתיים ימים ובעיצומה של קדנציית הממשלה הצרה ששמיר הקים (לאחר המשבר נשוא הפרק הנוכחי) – והממשל האמריקני רשם ״וי״, כינס את ״ועידת מדריד״ אליה הגיע שמיר בראש משלחת ישראלית ומולו – לצד נציגי מדינות ערב, התייצבה לראשונה גם נציגות פלסטינית רשמית.
התפתחות זו התקבלה במורת רוח רבה בקודש פנימה. הרבי הביע אכזבה עמוקה מההתקפלות הישראלית; בכ״ו תמוז נשא הרבי שיחת-קודש נוקבת וכואבת בה הביע דרישה נחרצת לשמור על כל שעל מארץ ישראל ולהדוף כל ניסיון לויתורים העלולים להמיט אסון בטחוני היל״ת על שונאיהם של ישראל.
כחצי שנה מאוחר יותר, בחודש חשוון תש״נ – עובר לפני הרבי מזכיר-הממשלה דאז (ולימים השופט) אליקים רובינשטיין. כשלעצמו, זכה מר רובינשטיין לעמוד במשך שנים בקשר קרוב עם הרבי ועם ליובאוויטש, בעיקר באמצעות המזכיר הרב בנימין קליין. בין היתר, היה הוא זה שעדכן את הרבי על כל צעד ושעל תוך כדי הדיונים וההתהוות של הסכמי ״קעמפ דייויד״.
לא פלא אפוא כי גם כעת, כאשר בא לבית חיינו, ניגש בחיל ובחרדת קודש ולפי עדות כל הנוכחים (וכפי שניתן להתרשם במידה רבה גם בתיעוד הווידיאו) שפת-גופו משדרת את ההערכה והכבוד שהוא רחש לרבי. כשהתייצב לפני הרבי, בחר לפתוח בדברים אודות התקווה לתקן בקרוב את חוק מיהו יהודי, נושא שבמשך שנים הרבי לחם לתיקונו ורובינשטיין ידע כי בעיני הרבי זהו נושא ליבה חשוב ועקרוני. אולם הרבי הסיט מיד את השיחה ודיבר על שלמות הארץ. בתוך הדברים התבטא הרבי בכאב באמרו כי שמיר ״הפך את עורו״.
דברים אלו הדהדו היטב מקצה העולם ועד קצהו. באותו זמן, החלו המגעים בין פרס ואנשיו לבין עסקני חב״ד להתקדם (בהסכמתו ובברכתו הק׳ של הרבי) ובמקביל פרס מצליח לרקוח הסכמים ברורים ונפרדים עם ש״ס, אגודת ישראל ודגל התורה – להרכבת קואליציה בראשותו.
אכזבתו המוצהרת של הרבי מיצחק שמיר, היתה ידועה היטב לכל מי שהתעניין. בעיני כל, הצטיירה מציאות לפיה ביחס לנושאים המדיניים, אין מרחק רב ובוודאי שלא משמעותי בין פרס לשמיר; מחשבה על כך שהפוליטיקאים החרדים ייכנסו לקואליציה עם פרס, לא נראתה כמו ״חציית קווים״ או חיזוק למדיניות קוטבית ולכן גם לא היתה מופרכת. מה גם שפרס ואנשיו גילו הבנה ואהדה לסוגיות עקרוניות שהרבי לחם להסדרתן ותיקונן, ובראשם תיקון מלא של חוק ״מיהו יהודי״ (ומעניין לציין כי לאחרונה התפרסם לראשונה מכתב התחייבות של שמעון פרס אל הרב עובדיה יוסף מאותם ימים של ערב הקמת ממשלתו, בו מתחייב פרס בכתב ידו וחתימתו כי לא יפנה אף יישוב יהודי והתחייבותו זו תהיה חלק מקווי היסוד הרשמיים של הממשלה. כן התחייב פרס אז כי כל הסכם מדיני עתידי יובא למשאל עם).
ההתרחשויות הנ״ל, פתחו צוהר קטן – אותו ניצל בתבונה מר פרס. הוא פנה לידידו הרב חיים יהודה רבינוביץ וביקש להכיר ולפגוש את עסקני ורבני חב״ד. האחרון, הפנה את אנשי פרס לרב קפלן שדיווח על כך לרבי ומאז ואילך ריכז את השיחות והמגעים. מעניין לציין, כי ההבטחה הכנה של פרס לפעול לתיקון חוק מיהו יהודי היתה כה משכנעת, עד שהרב קפלן בשלב מסוים נפגש עם ח״כ פרופ׳ אבנר חי שאקי ז״ל – מראשי המפד״ל ומהבולטים בין הלוחמים למען תיקון חוק מיהו יהודי; פגישה, אליה הצטרף גם הרה״ח ר׳ יצחק יהודה הולצמן, מזכיר הוועד למען שלמות העם ומי ששמו הפך שם נרדף למאבק העצום של הרבי ושל חב״ד לתיקון חוק מיהו יהודי. השניים, הביעו באוזני ח״כ שאקי את הסיכוי לתיקון החוק ע״י תמיכה בממשלה חלופית שתוקם בראשות פרס והציגו את הדברים שהובטחו להם, תוך מה שנראה כאפשרות קרובה ומוחשית מתמיד לתיקונו המיוחל של החוק. אולם ככל הנראה, הדברים לא הבשילו ולמעשה לא זכורה לי וגם לא מצאתי תיעוד של ״גישושים״ בין פרס למפד״ל, בדומה למה שאירע בינו לבין המפלגות החרדיות.
כך או כך, המגעים בין חב״ד לבין פרס ואנשיו נעשו ידידותיים ואינטנסיביים ועלו דרגה במפגש שנערך בבית הרב רבינוביץ בשיפולי שכונת מטרסדורף הירושלמית. בפגישה זו, מלבד בעל הבית, נכחו: הרב קפלן, אחיו של בעל הבית העסקן המנוח ר׳ בערל רבינוביץ, ויבלחט״א אחי הרב טוביה. דבר הפגישה נודע לי ועליתי לירושלים עם ידידי ר׳ ברקה וולף ואמנם לא נמנינו בין המשתתפים בפגישה אבל נכנסנו לחדר המבוא של הבית ושהינו שם במהלכה. באותה דרישה, הנושא היחיד שעלה ונדון היה חוק מיהו יהודי והדרישה החב״דית לתיקונו המלא. למיטב זכרוני, פרס האזין לדברים ולהסברים שהושמעו באוזניו, ולבסוף התבטא: אני מבקש מכם רק דבר אחד. אל תתערבו. וכאשר תוקם ממשלה בראשותי, אתקן ואעביר את החוק הזה.
חבר כנסת נוסף שידע עד כמה אגודת ישראל זקוקה לחב״ד וידע שאסור למפלגה לצעוד ״אף שעל״ שלא על דעת קודשו של הרבי וללא הסכמתו, הוא ח״כ דאז מנחם פורוש שקם ונסע לרבי במיוחד בכדי לעדכן על היוזמה המתרקמת ולבקש את הסכמתו למגעים הנרקמים ועל הכוונה להפיל את הממשלה ולהקים במקומה ממשלת-מערך בראשות פרס. פרוש היה פוליטיקאי ותיק ומנוסה ונחשב לאחד מבכירי רוקחי מהלך הפלת הממשלה והמלכת פרס תחת שמיר. הוא עצמו התבטא כעבור שנים, בראיון עיתונאי (לעיתון ׳יום השישי׳), בגאווה בלתי מוסתרת וללא שמץ של חרטה: ״התרגיל המסריח הוא שלי. אני הייתי מיוזמיו ואני קידמתי אותו ככל יכולתי. לצערי, בשל דברים שלא היו בשליטתי כלל, הוא לא הצליח להגשים את עצמו״.
פרוש הכיר היטב את דעת קודשו של הרבי בכל הנושאים הציבוריים. בשנים בהן הדבר היה אפשרי, נהג ח״כ פורוש להגיע ליחידות ובחלק מהשנים אף פעמיים בשנה (כך העיד על עצמו). נודע לי כי דווקא נוכח הרגישות התקדימית של הסוגיה שעמדה על הפרק, ודווקא משום שהוא הבין את החשיבות האדירה של הסכמת הרבי, פורוש לא רצה להסתפק בפחות מאשר שיחה אישית עם הרבי בנושא זה, פנים אל פנים. הוא רצה לשמוע במו אוזניו, ללא כל תיווך משום סוג, את קולו הקדוש של הרבי המשיב על השאלה: מה דעתו הקדושה באשר למגעים ולאפשרות שממשלת האחדות תיפול ובמקומה תקום ממשלת שמאל בראשות פרס ובהשתתפות החרדים.
פרוש ידע גם כיצד ליצור הזדמנות לשאול באופן בלתי אמצעי את הרבי את השאלה הכה מהותית – והתייצב לתפילת מנחה בביתו הפרטי של הרבי ברחוב פרזידנט (היה זה בתקופה בה הרבי עדיין שהה והתפלל בביתו אחרי הסתלקות רעייתו הרבנית הצדקנית מרת חיה מושקא ע״ה). כתום התפילה, בעוד הרבי פוסע על מנת לעלות אל הקומה השנייה, ניגש פרוש וזכה לחיוך מאיר מאת הרבי; פרוש היה מכוון מטרה, לחץ את ידו הקדושה של הרבי לשלום ושאל תכף בבהירות: מהי תשובת הרבי לשאלה שכתבתי לו? הרבי השיב על אתר ובנוסח שלא השתמע לשתי פנים: כבר אמרתי לכם בכגון דא, הנושא נתון להכרעת מועצת גדולי התורה.
השבועה של שרון והערב המסתורי
כאמור, אין לפרש עלום שמך ׳ובהדי כבשי דרחמנא למה לך׳. מכל מקום, כיושבי בתי חומר עולה התמיהה: מה בכל זאת אירע לבסוף. איך זה, שלאחר חודשים של מגעים שלא זו בלבד שחלילה לא נסתרו מעיניו הקדושות והצופיות למרחוק של הרבי אלא דווחו, כאמור, בצורה שיטתית ומסודרת על ידי הרב קפלן שניהל אותם, זכו כל העת למענות קודש שלא היה בהם שמץ של הסתייגות (למעט אותו מענה-ראשוני לרב קפלן בו הרבי מותיר פתח לשינוי המצב בהמשך; אך לא מעבר לכך) – מה שינה את התמונה? מה הצדיק תפנית חדה בכיוון ה״נסיעה״? מה יכול היה לגרום לכך, שהרבי ינקוט במעשה אקטיבי של התערבות מפורשת ופומבית בפוליטיקה הישראלית, בניגוד לעמדה הרצופה והעקבית שבה בחר לנקוט לאורך כל הדרך, לפיה ענייני הפוליטיקה הן מתחומי האחריות של מועצת גדולי התורה וחב״ד אינה מתערבת בזה? מה קדם לפגישה המתוקשרת, הפתאומית, החד-משמעית – של העיתונאי עודד בן עמי בעוברו לפני הרבי בחלוקת הדולרים והמסר המהדהד והנחרץ בו הרבי למעשה מנפץ לרסיסים את חלומו של שמעון פרס והמרקחת אותה רקח בעמל ויזע לאורך תקופה ממושכת?
התפנית לא היתה רק בכיוון השלילה (״לא״ לשמעון פרס). לאור מורת-הרוח הגלויה והפומבית, האכזבה אותה ביטא הרבי באוזני מזכיר הממשלה כלפי יצחק שמיר – הרי שדברי הרבי לאחר מכן לעודד בן עמי ביטאו תפנית חדה גם ביחס כלפי שמיר. מה יכול להסביר את השינוי, האם שמיר הסיג אחור את פעולותיו המדיניות? האם ״חזר בתשובה״ וביטל את הנסיבות שגרמו לתרעומת כלפיו?
אין שום ספק בכך, שהדברים אותם שמע מר אליקים רובינשטיין מהרבי – נמסרו בחדות ובקול רם לראש הממשלה שמיר. השפעתו האדירה של הרבי אף היא היתה ברורה מעל לכל ספק ואך טיפש יחשוב ששמיר יתעלם או יבחר שלא לשים לב לעוצמת צופר האזעקה שהושמע לעברו מבית חיינו. נותר לנו רק לברר, מה עשה שמיר, כיצד קידם את פני הרעה? מה פעולה נקט בכדי להשיב את האמון? ובאופן הכי מעשי: מה גרם לכך שבסופו של דבר, הרבי יואיל לשוב ולהביע בו אמון בלתי מסויג, עד כדי קביעה בפרהסיה כי כל עוד אין ממשלה בישראל – ושמיר, הוא ולא אחר, ניצב ליד הגה השלטון – זה רק לטובה?
הפעולה שנקט יצחק שמיר מיד לאחר שננזף בחומרה ע״י הרבי, ידועה למעטים בלבד – ואנוכי הקטן בתוכם. בצר לו, וכדי לחלץ עצמו מהמבוך אליו נקלע, הוא הפעיל את איל ההון הקשיש מר הרמנד המר. מדובר בדמות די מסתורית עבור רוב הציבור הישראלי, שחי בלוס- אנג׳לס קליפורניה והיה בעל השפעה גדולה מאוד ברוסיה כידידו של הנשיא מיכאיל גורבצ׳וב. בין היתר, עסק המר בשתדלנות נמרצת לשחרור ׳אוסף שניאורסון׳ מגלות רוסיה וניסה להשיב את האוסף היקר אל הרבי וספרייתו – ובכלל, את קשריו עם נשיא ברית המועצות גורבצ׳וב הוא ניצל לטובת פעילות קודשו של הרבי ברוסיה (כפי שיתואר אי״ה בפרק נפרד).
מי שעמד בקשר קרוב עם מר הרמנד-המר, היה איש הליכוד אריאל (אריק) שרון – ומיד עם התפוצצות המרקחת הפוליטית המבריקה שכונתה ״התרגיל המסריח״, ולאחר הפלת הממשלה בהצבעת אי האמון, התמסר שרון לסיכול הקמת ממשלת השמאל, ובמרץ בלתי נדלה עשה כל מה שאפשר כדי להציב סכר ולהחזיר את התמיכה הקואליציונית לידיו של יצחק שמיר. על פניו, המאמץ נועד לכישלון נוכח התמיכה הברורה של מפלגות שאיישו 61 כסאות בכנסת ישראל ותמכו בשמעון פרס. אבל שרון כמו שרון, באופייניות עיקשת, סימן מטרה ולא אמר נואש, כשהוא מרתק את כל הכוחות והכלים האפשריים ללוח השמט הסבוך שלפניו.
והנה, אריק הגה רעיון מבריק. הוא נזכר בקשרים שיש להרמנד-המר מלוס אנג׳לס עם הרבי, וידע את שידע אודות פעולות שבעטיין יש לרבי הכרת הטוב כלפי המר. שרון לא בזבז אף רגע מיותר ויצר קשר טלפוני עם מזכירות הרבי, כשהוא מעלה על הקו גם את הרמנד המר. באותה שיחה, שרון אמר כי יש בפיו מסר חשוב מאין כמותו והוא מבקש בכל לשון של בקשה שהרבי יואיל להאזין לשיחה בעצמו. איני יודע אם בקשתו-זו נענתה על אתר, או שהרבי קבע מועד אחר לכך, אולם בסופו של דבר התקיימה שיחת טלפון בה נכחו על הקו בו זמנית: הרבי, הרמנד המר ואריק שרון, וכן חבר המזכירות שקישר וחיבר את הקו בניו יורק.
היתה זו שיחת טלפון חשובה ומהותית, במהלכה שרון ממש ״נשבע״ באוזני הרבי שהוא אישית ערב ואחראי לכך שיצחק-שמיר ישוב לעמדה המקורית, יעמוד על משמר שלימות הארץ ללא כחל ושרק. הרמנד המר מצידו הוסיף והתחייב כי הוא אישית יהיה ״ערב קבלן״ לעניין. את הדברים שמעתי מכלי ראשון, ומי שיידע אותי על כך טען כי היתה זו שיחה דרמטית ורוויית רגש, במרכזה ״שבועה״ ו״ערבות״ שתכליתן היתה להשיב את האמון של הרבי ביצחק שמיר.
פרט חשוב לא פחות, נודע לי מאוחר יותר, כי מסתבר שגם בואו המתוקשר של העיתונאי עודד בן עמי – אז כתב ׳קול ישראל׳ בוושינגטון – לניו יורק, והשאלה ה׳תמימה׳ ששאל את הרבי, שנענתה בתשובה מהדהדת שחוללה מפנה אדיר בהתרחשות הפוליטית בישראל, כאשר הרבי מביע תמיכה גלויה פומבית ומובהקת ביצחק שמיר ואף מציין כי עדיף שתוקם ממשלה צרה בראשותו – כל אלו נעשו בתזמון ובתכנון מראש. בן עמי הוזמן מוושינגטון, על ידי מזכירות הרבי, בכדי לשאול את השאלה ״מה דעת הרבי על מה שמתרחש כעת בארץ בעקבות הפלת הממשלה״. המטרה, בכוונת מכוון, הייתה להשמיע מסר בקולו ה ק׳ של הרבי ובאופן הכי מפורש ופומבי, בכדי למנוע כל ספקולציה ולחולל את שהתחולל.
ביום רביעי ט׳ ניסן (4 לאפריל 1990 למניינם) יומיים בלבד לאחר אותה ׳פצצה׳ שהוטלה למערכת הפוליטית בדמות קולו של הרבי הקובע כי רק שמיר ראוי לעמוד בראשות הממשלה – הציג פרס את ממשלתו החדשה בפני מרכז מפלגת המערך וביקש את אישור המפלגה (לקראת טקס ההשבעה בכנסת, שנועדה ליום א׳ דחול המועד פסח). בשיאה של ישיבת המרכז החגיגית, שהועברה בשידור ישיר על ידי כלי התקשורת, נשמע קולו המצטלצל של פרס בהכריזו את שמות השרים המיועדים – ובראשם: ״שמעון פרס, ראש הממשלה ושר החוץ״. הכרזה נמהרת, שנכנסה לפנתיאון הפוליטי כזו שהקדימה את זמנה ומעולם לא הגשימה את עצמה.
עוד קודם לכן, ביום שלישי (למחרת שידור דברי הרבי בקול ישראל), כונסה מועצת גדולי התורה של אגודת ישראל לדיון מיוחד, בתומו הוחלט להטיל על חברי הכנסת של הסיעה לחתום על הסכם קואליציוני עם המערך בראשות פרס. באותו יום נחתם ההסכם, ע״י כל חברי הכנסת של אגודת ישראל, לרבות אליעזר מזרחי. אברהם ורדיגר חתם – אך חתימתו נעלמה מהמסמך מאוחר יותר (ונחלקו הדעות בין אלו שסברו כי ורדיגר, צייר חובב שעטים ומכחולים לא היו זרים לו, השתמש מלכתחילה בעט עם דיו נעלם; או שמא רק עשה עצמו כמי שחותם בעת המעמד הקואליציוני ובפועל הצליח שלא לחתום).
הדברים התגלגלו מהר מאוד ובבוקרו של יום השבעת הממשלה, יום א׳ דחול המועד פסח, התברר כי שניים מחברי הכנסת של אגודת ישראל, אברהם ורדיגר ואליעזר מזרחי, נעדרים. פרס לא הצליח להציג את ממשלתו; השעות נקפו ומועד כינוסה המיוחד של ישיבת הכנסת נדחה משעה לשעה בניסיון לאתר את הנעדרים. כשהמאמצים עלו בתוהו, הוכרז על ביטול הישיבה. בשלב מסוים, הטיל שוב הנשיא את מלאכת הרכבת הממשלה על פרס, במסגרת הזכות הניתנת לו בחוק, אולם המאמצים כשלו.
משימה בלתי אפשרית
חוסר אונים ובלבול, אחזו את ראשי העסקנים החב״דיים בערבו של יום ראשון ו׳ ניסן, מיד אחרי שדבריו של הרבי שודרו ב״קול ישראל״. הסיבה העיקרית לכך, נבעה מהעובדה שלא הגיעה כל הנחיה או הוראה בהקשר לתפנית המהדהדת, ״בצינורות המקובלים״ – מאת המזכירות, לא עדכון ולא תדרוך, לא מענה ולא הנחייה המורה ומאירה את דרכם בבחינת ״דע מה שתשיב״.
זמן קצר לאחר השידור ברדיו, התקשר אליי ידידי ר׳ לייבל קפלן. הוא שיתף אותי בנעשה, באופן כללי, ושיתף גם בתחושותיו ובמבוכה בה הוא שרוי. באותה עת הוא היה מכוון מטרה ונעול על האתגר שבעיניו היה החשוב מכל: היות והרבי, כבר במענה הראשון ובצעדים הראשונים של הדרך שהפגישה את חב״ד עם עסקני ׳המערך׳, הודיע במפורש כי יש להותיר מפלט לשינוי כיוון – אם כן, ברור היה לר׳ לייבל שהרבי בחר להפעיל את ״כסא המפלט״ וממילא תפקידו כעת, כמי שריכז וניהל את המגעים והקשר עם המערך, הוא לקחת אחריות ולטעת תחושה שהרבי – כביכול – לא היה מעורב במגעים, והדרג המקומי הוא שיזם וניהל את הדברים.
כחסיד ומקושר לרבי בכל מהותו; וכמי שאת כל כישרונותיו הברוכים וגדלותו האישית ביטל מכל-וכל וחי ופעל כחייל נאמן ומסור לרבי, הדבר הדחוף ביותר עבורו היה לוודא שמכל בחינה שהיא לא תיפול שערה מכבודו של מלך, שחלילה וחס לא ייקשר לשמו הק׳ של הרבי סרך של ״חוסר עקביות״ או הפכפכנות תדמיתנית. גם מתנגדי חב״ד החריפים והקולניים ביותר, לא יתווכחו על כך שהרבי הוא סמל לאידיאליזם מוצק איתן כסלע. לא! הליובאוויטשער רבי איננו ׳פוליטיקאי׳ ואי אפשר ״לרכוש״ את האידיאולוגיה החב״דית בשום הון שבעולם. זו האמת, וזו המציאות היחידה – ועל כך צריך לשמור.
ר׳ לייבל שיתף אותי אז, בהחלטתו לעמול ככל שיידרש בכדי להסיר כל תרעומת וסרך- טרוניה מצד חברי מועצת גדולי התורה כלפי הרבי. לא יכולתי שלא להתפעל ממה שנגלה לנגד עיניי באותה שיחה: עוצמת האהבה הפשוטה של ר׳ לייבל לרבי. אפילו לרגע קט הוא לא הסגיר משהו שקשור לעובדת היותו נבוך, כמו חייל בשדה הקרב שערפל סמיך מקיף אותו ואיננו מצליח לתקשר עם המפקדה ולקבל הנחיות להמשך הדרך. גמלה בליבו אז החלטה לפעול בשיא המרץ בכדי שכל אדם בעולם יסבור שעסקני חב״ד פעלו על דעת עצמם וב״דעת תחתון״: שלא ישתמע ח״ו בשום אופן, כאילו הרבי כביכול הוליך שולל את מועצת גדולי התורה.
זה לא היה קל. מנגד, ניצבו אדירי דעה, יהודים מנוסים בעלי בינה והשכל. רבה של בני ברק הגרמי״ל לנדא, שיתף אותי בכך שהאדמו״ר מויז׳ניץ, שכיהן אז כנשיא מועצת גדולי התורה, התקשר אליו כשזעם גדול בפיו ובקולו. דומה, שהרב לנדא הצטייר בעיניו כדמות-רבנית בכירה שמצד אחד זוכה להכרתם ותמיכתם (שלא לומר ״שמירתם״) של האדמו״רים החסידיים חברי מועצת גדולי התורה, ומצד שני נמנה בין חשובי רבני חב״ד. בזעמו, תקף ואמר אז: ״האם הליובאוויטשער רבי סבור שאנחנו ילדים קטנים?״ והרב לנדא, שלא היה כלל בסוד העניינים, לא ידע מאום על כל מה שנעשה – וכל שיכול היה אז לעשות הוא להאזין בנימוס, לנסות שלא לומר אף מילה שתגביה את הלהבות, להבטיח להעביר את המסר, ולאחר מכן התקשר אלי וסיפר לי בפירוט את תוכן השיחה וניסה לדלות ממני פרטים, האם ידוע לי במה דברים אמורים.
אולם יותר מכל, חש פגיעה אישית מי שכיום מנהיג ברמה את חסידות גור ואז בנו של האדמו״ר הלב שמחה (שבאותה עת היה רתוק למיטת חוליו, ואת מקומו במועצת גדולי התורה מילא בנו – לצד הדוד ה׳פני מנחם׳ שכיהן אז כראש ישיבת ׳שפת אמת׳ ויו״ר אגודת ישראל). הר״י אלתר היה מי שנחשב כ״אבי המהלך״ במועצת גדולי התורה; הוא זה שהניח על הפרק את הדרישה הבלתי מתפשרת לתיקון חוק מיהו יהודי, ביודעו עד כמה מאבק זה הוא בנפשו של אביו (וכפי שיתואר בע״ה בנפרד בפרק העוסק בנושא זה) ובאותה מידה גם רחש כבוד ורגשי-קרבה לליובאוויטש בכלל ולכ״ק אדמו״ר זי״ע בפרט. באוזני כל, תיאר בחודשים שקדמו לכך את גודל השעה, ואת הזדמנות הפז שנוצרה כעת לתיקון חוק מיהו יהודי.
מעניין לציין בהקשר זה, שגם בתוככי מועצת גדולי התורה לא היתה תמימות דעים ביחס להחלטה ללכת עם המערך. גדול מתנגדי היוזמה היה לא אחר מאשר דודו, הפני מנחם, שתמך בליכוד והתנגד לשיתוף פעולה עם שמעון פרס. הר״י עצמו ״הביס״ למעשה את דודו, כאשר הצליח להביא לכינוסה של ׳המועצת׳ ולדיון שבסופו של דבר הוכרע על פי דעת הרוב שתמך בכניסה לממשלה בראשותו של פרס. וכבר הזכרנו לעיל, שהוא עצמו שוחח באופן בלתי אמצעי עם הרבי (ביחידות המפורסמת אליה הגיע ב-770) וידע היטב מהי דעת קודשו של הרבי (שאמר לו ברורות כי איננו מתערב בעניינים הפוליטיים ומותיר את המושכות בידי מועצת גדולי התורה).
עוצמת הפגיעה שחש הר״י אלתר, נבעה לא רק מהתפנית החדה והפתאומית בעמדת חב״ד – וההשפעה האבסולוטית של אותה תפנית על כל הנעשה. אלא גם, ואולי בעיקר, מכך שהדברים הדהדו באמצעות ראיון רדיו לעיתונאי עודד בן עמי; ככה, מבלי שהמועצת וחבריה עודכנו מבעוד מועד, ומבלי שניתן כל מרחב פעולה לקברניטי המפלגה והעומדים בראשה. בעיניו, נתפס הדבר כלא פחות מאשר בגידה עצומה ופגיעה אישית. נודע לי כי בשביעי של פסח באותה שנה, כה גברו רגשי התסכול והזעם שבעבעו בו, עד כדי כך שהוא ביכר להישאר מסוגר בביתו (ויש בידיי ידיעה מהימנה, שנמסרה לי אז ממקור מוסמך, על גודל עגמת הנפש שחש באותה שעה ואכמ״ל בכך).
ביומנו האישי, ביטא ר׳ לייבל קפלן את דברי אותם ימים, דבר דבור על אופנו, מזווית ראייתו האותנטית. עלעול בדפי היומן מאפשרים לחוות עם הכותב את רגעי האמת בהן התגייס בכל המרץ, ללא כל תהייה, לעמל ויגיעה כדי ״למזער נזקים״. הוא פנה וגייס כל שתדלן ועסקן חב״די, תדרך את ר׳ ברקה וולף והטיל משימה אפילו על ר׳ אפרים וולף – לצאת ולהיפגש עם הר״י אלתר; הרבנים ירוסלבסקי ואשכנזי נשלחו עם מסרים לחברי מועצת גדולי התורה; המסרים נוסחו בתבונה ובעמל ויגיעה עצומים, בדרך שהזכירה לי את הפסוקים בספר ״שופטים״ בהם מתואר כיצד בני שבט אפרים זועמים על גדעון ואומרים לו ״מה הדבר הזה אשר עשית לנו?!״ והוא משכך את זעמם ע״י הקטנת עצמו והגדלת מעמדם באמרו, האם אני משתווה לגודל רום מעלת כבודכם? ״הלא טוב עוללות אפרים מבציר אביעזר״, קטני העסקנים והמנהיגים שבכם גדולים יותר מגדולי מנהיגי משפחתי… ממש כך, עסק והתמסר ר׳ לייבל למוסס את רגשי הפגיעה, לשכך את הכעס על ״ההתערבות״ בתפקידה ומנהיגותה של מועצת גדולי התורה, ולהוציא מליבם כל טרוניא כלפי קודש הקודשים, הרבי, שכה שמר על מעמדם בעקביות בלתי ניתנת לערעור והרהור.
להלן ציטוט קטן מיומנו של ר׳ לייבל:
״על דבר הגילוי דעת שהיה ע״י העיתונאי – לא קיבלנו שום ידיעה מארה״ב (ולמיטב ידיעתי גם הרבנים כאן לא קיבלו ידיעה עד״ז וכן הרב …) עד שפורסם ברדיו למחרת בבוקר. הפרסום ברדיו, לא שמעתי בעצמי אלא שמסר לי על דבר זה … באותו בוקר, וכן עוד. כמובן הדברים שנמסרו לא היו מדויקים וגם הפרסום ברדיו כנראה לא היה מדויק … לא ייחסנו מספיק חשיבות לפרסום שמושמע ברדיו, שאין לנו כל ידיעה על דבר זה, ועד כמה זה מדויק. ובמיוחד אחרי שגם במזכירות ידעו על דבר ההחלטה כאן דשוא״ת (״דשב ואל תעשה״. כלומר, שחב״ד לא מתערבת במהלכים הפוליטיים, י.ב.) ולא קיבלנו שום ידיעה ע״ד שינוי בזה, אע״פ שהיה ידוע שישיבה מועצת גדולי התורה בעניין זה צריכה להתקיים מחר (לא קיבלנו הנוסח של הגילוי דעת עד יום ב׳ בלילה)״.
כאן, חושף ר׳ לייבל ביומנו האישי מעט מזעיר, מהטלטלה העזה שפקדה אותו מיד לאחר שידור הכתבה של עודד בן עמי ברדיו:
״בינתיים התקשר אלי ר׳ חיים יצחק כהן מסדיגורא ביום ב׳ בבוקר, זמן קצר אחרי השידור ברדיו, לשאול אם יש שינוי בחב״ד. אמרתי לו (על פי מה שהיה ידוע לי אז ומכל הרקע הנ״ל) שאין שינוי ואיננו מתערבים. הנ״ל ביקש שאומר כן לסדיגורער (כלומר: לאדמו״ר מסדיגורא, חבר נשיאות מועצת גדולי התורה, מבכירי ידידי ליובאוויטש בתוכה ומראשי התומכים בשלימות הארץ ללא פשרות. י.ב.). ״הסדיגורער שאלני בטלפון מה היא השמועה ששמע, שברדיו הודיעו על דבר עמדת חב״ד, מה היה ברדיו. אמרתי לו שבעצמי לא שמעתי את השידור אבל על פי מה שנמסר לי היה כך וכך (הרבה פחות ברור ממה שפורסם אחר כך בכתב), אבל אין שינוי לעמדת חב״ד שאין מתערבים ושמועצת גדולי התורה צריכה להחליט. שאלני מה נאמר בהודעה הנ״ל על דבר איסור החזרת שטחים. ואמרתי לו שעמדת כ״ק אד״ש בעניין השטחים ידועה ומפורסמת מקדמת דנא, ואם מזה רוצים ללמוד שצריך ללכת עם הליכוד אפשר ללמוד כן ללא קשר עם מה שנאמר עתה, כי לא היה בזה חידוש עתה, ובכל אופן עמדת חב״ד היא שאין מתערבים, ועל מועצת גדולי התורה להחליט״…
ההתפתחות הבאה שעליה מספר להלן הרב קפלן מלמדת על כך שבמזכירות הרבי היה מי שדאג שלא יהיה די בדברים שהשמיע הרבי לעיתונאי אלא שהדברים יועברו באופן יזום לידיעת חברי מועצת גדולי התורה של אגודת ישראל. שב ומתאר הרב קפלן:
״ביום ב׳ בלילה כשקיבלנו את הנוסח המלא, ראינו שעכ״פ העניין אינו כל כך פשוט כפי שחשבנו ושקלנו מה לעשות. וכיון שבאותו לילה דיבר ר״ד וולף עם הררי״ל שי׳ גראנער ומסר לו לדאוג שהנוסח של הגילוי יועבר לחברי מועצת גדולי התורה, הסתפקנו בזה."
״למחרת, ביום ג׳ בבוקר, התקשר אלי הרר״י ירוסלבסקי ואמר לי שהררי״ל (גרונר) אמר לו על דבר העברת הנוסח לר״י אלתר (האדמו״ר מגור הנוכחי) ולרבי פנחס-מנחם ולהויז׳ניצר, והוא פועל בזה. וכמשמסר להר״י אלתר את הנוסח לא היה ברור לו כנראה כל כך שהכוונה שצריכים ללכת דווקא עם הליכוד ועכ״פ הציע שיבואו הרבנים לישיבת מועצת גדולי התורה ויציעו שם את העניין. הרר״י ירוסלבסקי אמר לי שהתייעץ עם הרר״מ אשכנזי, והחליטו שכיון שאין ידיעה שצריכים להתערב יותר מאשר להעביר את נוסח הגילוי דעת, ובפעם האחרונה שרצו והתערבו (בעניין מיהו יהודי בזמנו) היה זה כישלון, על כן עדיף להסתפק בזה, הרר״י שאלני לדעתי בזה והסכמתי לדעתם״.
עצם ההוראה של גרונר לברקה וולף להעביר את תמליל שיחת הרבי לחברי מועצת גדולי התורה (ולדאוג לסיכול הקמת ממשלת המערך) היא יוזמה, המהווה שינוי כיוון של 180 מעלות, מהקו הברור שחב״ד נקטה עד אז, בהוראת הרבי – לפיה חב״ד אינה מתערבת בנעשה ע״י אגודת ישראל, וכל החלטה של הסיעה מתקבלת במועצת גדולי התורה (שהיא הסמכות האוטוריטרית ואין בלתה). אולם ניתן ללמוד ממנה גם, עד כמה ברור לכול, אפילו למזכיר גרונר, מיהם האישים הנאמנים והאמונים על המשך ניהול העסקנות והייצוג של הרבי בארה״ק. אף לא לרגע אחד נחשבו כ״אישים שסרחו״ ח״ו.
אולם חשוב לשוב ולקרוא את הציטוט הנ״ל מתוך היומן של ר׳ לייבל קפלן מסיבה נוספת: וביכולתי להעיד עד כמה השורות משקפות את הלך הרוח, את תחושות כל העסקנים והחסידים שהיו ׳בעניינים׳ בארץ הקודש, אלו שמצד אחד ידעו על הקו העקבי והשיטה הסדורה בה התנהלה העשייה החב״דית ביחסיה מול המערכת הפוליטית בכלל (לא מתערבים בפוליטיקה), ולמפלגת אגודת ישראל בפרט – ומצד שני מגיעה ידיעה בלתי צפויה וללא כל הכנה, באמצעות גלי האתר, שאינה עולה בקנה אחד עם המסלול הזה.
כמה מאיתנו, עד היום הזה, יבכרו להאמין לידיעה המגיעה מהתקשורת – אם היא סותרת באופן ברור את המידע המהימן והפנימי שיש באמתחתם? התקשורת לא היתה אז, כפי שאיננה היום, מקור למידע מדויק ומהימן. בטח שלא מקור אמין לאנשים בתוככי מערכת שיש לה נוהלי עבודה פנימיים ו״מבזקי רדיו״ אינם כלולים בין דרכי ההתקשרות שלה. לכל קורא הנבון, ניתנת בזאת אפשרות להבין ולשים לב – מתוך השורות ובין השורות – עד כמה שררה חוסר הבנה וחוסר מודעות לגבי תפנית חדה שהשתקפה ב״גילוי דעת״ רדיופוני זה. קשה עד בלתי אפשרי היה אז, לקלוט שהרבי בוחר כעת להתערב באופן יזום ומפורש בקלחת הפוליטית הישראלית; לדלג מעל לכל גורם שהוא ולנהל מהלך פוליטי מובהק במו ידיו. גם אם רצון קודשו הוא לסכל, ביודעין ובכוונת מכוון, את הקמת ממשלת המערך בראשות פרס; ולמנוע כל סיכוי שכינונה תתאפשר – עדיין מפתיע עד בלתי-סביר היה, בדעת תחתון, שהרבי יעשה זאת באופן ישיר ואקטיבי. כיום, כולנו יודעים שהרבי ׳לקח את המושכות׳. אולם עד לאותו רגע, בעקביות עיקשת, הוא הפנה כל עניין פוליטי אל מועצת גדולי התורה והנה בשנייה אחת נכנס לעובי הקורה ויצר מציאות חדשה, דבר שאיש לא יכול היה לקלוט באותה שעה בזמן אמת.
לא חבר עסקני חב״ד בראשות ר׳ לייבל קפלן, וגם לא איש מקרב רבני חב״ד, כולל הרבנים אשכנזי וירוסלבסקי – שבתוך ימים אחדים וכפי שיתואר להלן, יבחרו לתפוס ״טרמפ״ על הזדמנות הפז שנקרתה לפתע בדרכם, ולהפוך את עורם ואף להפוך לתליינים אקטיביים שלנו.
כך או כך, ר׳ לייבל כחייל נאמן, מקבל בסופו של דבר את התמליל המהימן והמדויק של דברי הרבי לעיתונאי – ולצד מאמציו ל״מזעור נזקים״ במישור הפנים-חרדי, מול מועצת גדולי התורה ועסקני אגודת ישראל, הוא לא זונח את תפקידו ושליחותו המהותית. הוא מתאושש מחוסר-ההבנה והמבוכה הראשונית שתקפוהו ומיד מתחיל להוביל את המהלכים לסיכול הקמת ממשלת מערך.
גם פעולות ראשוניות אלו מתוארות ביומנו האותנטי:
״ביום ג׳ בלילה (אחרי החלטת מועצת גדולי התורה וחתימת הח״כים) הגיעו לראשונה ידיעות ברורות לפעול בכל תוקף בכדי לסכל את ההחלטה הנ״ל. ואז הותחלה פעולה נמרצת מצדנו במרץ לחפש עצות וכו׳, וביום ד׳ נפגשנו עם הר״י אלתר לטכס עצה מה לעשות, ואמר לנו אז שהיה רושם אצל הח״כים שחב״ד אין מתערבים ואולי אף נוטה דעתם לכיוון המערך, ועכ״פ אין מתערבים במשך כל הזמן, ועשו מה שעשו מתוך ההנחה הזאת. וכן מזה שידוע שכשחב״ד רוצה משהו אין יושבים בחדרי חדרים אלא פועלים במרץ, בפגישות אצל כולם וכו׳, והולכים ברעש גם למועצת גדולי התורה, וכאן היה בקול דממה דקה, ושגם הגילוי דעת אינו ברור, וכבר אחרי הכל וכו׳. ההמשך היה בפעולה לסכל וכו׳ כנ״ל, וכפי שדווח במשך הזמן״.
בערב חג הפסח כותב הרב קפלן למזכירו של הרבי, לייבל גרונר, את המכתב הבא אותו הוא מריץ בפקס:
״הבוקר התקשר אלי ר׳ הרשל כץ, הגבאי של האדמו״ר מויזניץ וביקש להודיעני הודעה רשמית מטעם האדמו״ר מויזניץ, שהוא כואב מאוד ושבור מאוד מזה שהודיעו ר״א ורדיגר שקיבל הוראה מכ״ק אדמו״ר שליט״א שלא לציית להחלטת מועצת גדולי התורה. אילו היו באים בשליחות מכ״ק אד״ש למועצת גדולי התורה, והיו באים לפני שדנו והחליטו, ועכ״פ היו מודיעים רשמית למועצת גדולי התורה שכ״ק אד״ש סובר כך – היה מבין, אבל כך מבלי הודעה למועצת גדולי התורה, הוא, בתור נשיא מועצת גדולי התורה רואה בזה פגיעה במועצת גדולי התורה ובזיון מועצת גדולי התורה און א שטאך אין הארצן (ודקירה בלב) למועצת גדולי התורה. וכואב מאוד ושבור מאוד על זה. קיבלתי ההודעה ואמרתי שאם יהיה לי משהו לומר אודיעו.״
כאמור, את כל המאמצים ואת ״כל האוצרות״, כל הקשרים וכל הדמויות שניתן היה לגייס לטובת העניין – גייס ר׳ לייבל בניסיון להרגיע את חברי מועצת גדולי התורה, ולוודא שח״ו לא יגבה טורא בינם לבין הרבי. עוד מיומנו של ר׳ לייבל קפלן, דברים מהם משתמע לכאורה שר׳ אפרים וולף, שהתבקש ברגעים כה סבוכים להתגייס למערכה, הביע חוסר שביעות רצון מכך שמערבים אותו בנקודת-זמן כה מאוחרת על מהלכים בהם לא היה מעורב כלל:
״בינתיים קיבלתי ההודעה מרא״ו על דבר העניין שלא היה ידוע לו קודם; ולעת עתה אינני רואה מה יש לי לענות בזה (להיכנס לוויכוח על זה או לדייק בזה האם היתה לו הוראה מפורשת ישירות אליו וכיו״ב). רא״ו אמר לי שיבקר אצל ר״י באדמגו״ר בהתאם להוראה שקיבל, אבל במצב הדברים אין טעם לכאורה כעת לבקר אצל אדמו״ר דויזניץ, מה גם שספק גדול אם יקבלנו״.
מהמכתב הנוכחי, כמו גם מתכתובת נוספת בין הרב קפלן לגרונר שממנה אצטט להלן, נראה כי להוראה שניתנה מהמזכירות להעביר את המסר לחברי מועצת גדולי התורה נלוותה עוד הוראה, להסביר שבדבריו של הרבי לעיתונאי אין לראות התערבות אלא גילוי דעת (וכפי שכינה זאת ר׳ לייבל ביומנו). כלומר, לא היתה כאן הוראה מפורשת של הרבי וכיו״ב, אלא הרבי הבהיר את דעתו האישית באופן ברור באוזני העיתונאי, והציפייה והתקווה היא שכל מי שדעתו ועמדותיו של הרבי חשובות לו – יפעלו בהתאם. ואולם, להדגיש בכל לשון אפשרית, שהרבי לא הורה לאף אחד לעשות שום דבר במקום מועצת גדולי התורה ולא להתערב בסמכויותיהם, רק גילה דעת קודשו במענה לשאלה שהופנתה אליו ע״י העיתונאי. ולכן, אי אפשר שלא לפעול בהתאם לדעתו הקדושה.
בזמן הקצר שנותר בין ישיבת מועצת גדולי התורה והחתימה על ההסכם הקואליציוני לבין ההשבעה בכנסת, ניסו חברי מועצת גדולי התורה ושמשיהם לנקוט בכל דרך אפשרית על מנת לשמר את ההחלטה המקורית ולהביא לכך שהסיעה כולה תתמוך בהקמת ממשלת פרס. בהתאם לכך, ככל הנראה, היו פעולות מכוונות של פוליטיקאים שיצרו דיס אינפורמציה מכוונת, מערכת ״רב סרן שמועתי״ הופעלה בקיטור עז, ובין היתר הופעל לחץ על חברי הכנסת ורדיגר ומזרחי בניסיון לשכנעם ש״עסקני חב״ד״ סבורים שהם לא צריכים להתנגד להוראות מועצת גדולי התורה.
השבעת הממשלה שנועדה, כזכור, ליום א׳ דחול המועד (ויום טוב שני של חו״ל) לא צלחה. בערב החג בניו יורק (כשבארץ כבר נכנס החג), משגר לייבל גרונר אל הרב קפלן פקס עם המסר הבא (המועתק בזאת מתוך דף הפקס שנמסר לי מארכיונו של הרב קפלן):
״לפני כניסת החג אצלכם קיבלתי ב׳ טלפונים. א׳ מר׳ אברהם שי׳ ורדיגר ואמר לי שהגבאי של הווישניצער אמר לו שדיבר אתך ע״ד כל העניין. והגבאי אמר לו שכאילו אתה אמרת לו שנכון שדעת כ״ק אדמו״ר שליט״א היא כך וכך, אבל באשר לא היתה הוראה מפורשת לפב״פ אין זה מחייב אותו ויכול לציית גם להחלטת מועגדה״ת וכו׳."
״אח״כ טלפן אלי ר׳ אליעזר שי׳ מזרחי מיט א געוואלד שהגבאי של ווישניץ טלפן אליו ואמר לו שעסקני חב״ד אומרים שגם לאחרי הצהרת כ״ק אדמו״ר שליט״א יכול לקיים דברי מועצגה״ת.
״אני עניתי לשני הנ״ל שבטח היתה כאן אי הבנה מצד הגבאי, כי אי אפשר שאתה תאמר דברים כאלו.
״הנני כותב לך הנ״ל, כי מאוד נחוץ להבהיר אצל הגבאי הנ״ל שדברי כ״ק אדמו״ר שליט״א הם חד משמעותי וכו׳ וכו׳.
״נא להודיעני, חג הפסח כשר ושמח, לייבל״ הרב קפלן השיב על אתר לגרונר כהאי לישנא: ״מוצאי א׳ דחגה״פ, א׳ דחוהמ״פ, תש״נ ״להררי״ל שי׳ גראנער
״קיבלתי הפאקס מערב חג הפסח. כמובן מה שכתב שאמרתי לגבאי של הויזיניצר – להד״ם! מובן ג״כ שהגבאי של הויזינצר מחפש איך למצוא עילה לכיוון שלו. אתקשר אליו להבהיר לו שלא כך אמרתי, ושלא יאמר דברים כאלה בשמי.
״בינתיים סוכם על אסיפה עם ר״א וורדיגר ור״א מזרחי הלילה בלוד ואני אץ לצאת בכדי להגיע לשם בעוד מועד.
״האסיפה ע״פ בקשת ר״א ורדיגר ויהיו שם ר״א וולף והר״י ירוסלבסקי והר״מ אשכנזי וגם … ר״ט בלוי.
״אוסיף להודיעך בפאקס כשיהיו התפתחויות, א גוט יום טוב״.
הנה כי כן מאז גילוי הדעת של הרבי לעודד בן עמי, התמסרו כל הרבנים והעסקנים לפעול למילוי רצון קודשו של הרבי – תוך ניסיונות כבירים לכבות כל להבה ולמנוע כל נזק אפשרי גם במישור הפנים-חרדי. אגב, בפעילות זו כאמור עסקו גם עסקני חב״ד ובראשם ר׳ לייבל קפלן, ר׳ אפרים וולף, אחי הרב טוביה שי׳, וגם, במידה לא פחותה ואולי אף אינטנסיבית יותר, הרבנים אשכנזי וירוסלבסקי שהיו שותפים לכל המגעים ולפגישות. חשובה הקדמה זו, כי מי שטוען שההסברה החב״דית באותה עת ״חטאה״ לנאמנות, וחתרה ח״ו היל״ת כנגד רצון קודשו של הרבי – צריך לדעת שהטענה המופרכת הזו מופנית בראש ובראשונה כלפי אותם רבנים שעמדו בראש מערכת ההסברה והפעילות ה״פוליטית״ הזו ובוודאי לא פחות מאשר עמיתיהם העסקנים, שהוקעו באכזריות על ידם זמן קצר לאחר מכן.
עוד קטע מיומנו של ר׳ לייבל קפלן – ששב וכותב לגרונר זמן קצר לאחר מכן:
מוצאי א׳ דחה״פ, א׳ דחוהמ״פ, תש״נ – 10:45
״הררי״ל שי׳
״כעת דיברתי עם הגבאי של הויזניצער, שאומרים בשמו שאמרתי לו שדעת כ״ק אד״ש בנדון זה אינה מחייבת ואפ׳ לציית למועצת גדולי התורה, והלא לא אמרתי מעולם דברים כאלה. הנ״ל הסכים ואמר, בוודאי בוודאי, הרי לא דיברנו כלל בקשר למועצת גדולי התורה אם אפשר אעפ״כ לציית להם. המשכתי ואמרתי לו הרי מי שמקבל דעת כ״ק אד״ש ואומרים לו שדעתו בזה חד משמעית מובן שזה מחייב אותו. שמע את הדברים והודה לי ונפרדנו ברוח טובה.
״נ.ב. התקשרתי אליו יותר מוקדם וכיון שלא היה השארתי הודעה והוא חזר אלי והתנצל שלקח הרבה זמן כיון שעד שגמרו הטיש וכו׳״.
בשלב הבא החלו גורמים המזוהים עם מועצת גדולי התורה, שביקשו בכל מאודם לקיים את ההסכם הקואליציוני ולכונן את הממשלה המיועדת, להפעיל לחצים על ח״כ ורדיגר שיגלה הגינות ויתפטר מהכנסת. בכך ״ירוויח״ משני העולמות. גם לא ימרה את פי קודשו של הרבי ולא יסטה מדעתו הקדושה, אולם גם יחזיר את המנדט לאגו״י שמועצת גדולי התורה שלה החליטה שהסיעה נכנסת לממשלת פרס. החישוב היה שאם ורדיגר פורש, נכנס במקומו הבא אחריו ברשימה, שמואל הלחמי, שבמינוח הפוליטי כפי שנהוג לומר ״כבר החל למדוד חליפות״. ולמרות היותו איש פא״י (סיעתו של ורדיגר), הספיק להבהיר לחרוצי העיתונאים שהשיגוהו כי אם ייכנס לכנסת יציית למועצת גדולי התורה ללא כחל ושרק.
בשעה 1:15 לפנות בוקר מוצאי יום א׳ דחול המועד פסח (בארץ) ויום טוב חג הפסח (בחו״ל) כותב הרב קפלן לגרונר, בשלישית באותו יום, את המכתב הבא אותו הוא מריץ אליו בפקס וממנו ניתן לראות בבירור כי מכאן ואילך אין הוא רק משיב לשאלותיו של גרונר ומבהיר הבהרות אלא אף מעדכנו על כל צעד ושעל בכל התפתחות קטנה כגדולה.
במאמר מוסגר: אין לראות בכך דבר שולי או סמנטי אלא תהליך רב משמעות. עד כה, במשך עשרות שנים, משגר היה כל מכתב וכל דיווח שלו לרבי באמצעות המזכיר ר׳ בנימין קליין. מכאן ואילך נפל דבר. פרשת התרגיל והתפתחויותיו העתידות להתרגש עלינו, ואשר הרב קפלן אינו יכול באותה שעה לשערם אל נכון, מחזקת את מעמדו של גרונר ומובילה אותו למרכז הצומת בה למעשה הוא המוליך והמביא בכל דבר שעל הפרק, הוא ואין בלתו.
״מוצאי א׳ דחגה״פ, א׳ דחוהמ״פ, תש״נ 11:15 am ״הררי״ל שי׳
״1. ורדיגר התקשר והודיעני עתה שמתכוון להתפטר מהכנסת בכדי שלא יצטרך להצביע, ושממילא כיון שמזרחי יצביע נגד – המטרה של כ״ק אד״ש תתבצע. אמרתי לו שההחלטה לא נראית לי נכונה, ואי אפשר לדעת מה יקרה ברגע האחרון – שאחד יצטרף במקומו. לא יכול היה להאריך כי דיבר ברמזים מטלפון שחשש וכו׳, וסוכם שנדבר עוד הפעם מחר בבוקר.״
הנה כי כן קפלן משכנע את ורדיגר לא להתפטר כדי שהמחליף שלו לא יתמוך בממשלת מערך. אין שום ספק אפוא, באשר למהות פועלו וכיוון מאמציו של ר׳ לייבל קפלן באותה עת (כמו תמיד): לפעול בכל הכוח שרצון קודשו של הרבי יתממש הלכה למעשה.
״נראה לי שלא החליט סופית בזה ובוודאי לא הודיע עוד על דבר זה, ובנו חנוך אמר לי אחר כך שיראה לדחות ההכרעה בזה עד כמה שאפשר.
״2. יש שמועות (שלא התברר עד כמה הן נכונות) שש״ס יתן לפרס כמה נמנעים שיצטרך בכדי שממשלתו תעבור. מחר בבוקר יושבת מועצת חכמיהם.
״3. בינתיים הפגישה בין הליברלים לליכוד התפוצץ הערב ללא תוצאות ואין ידוע לאן פניהם מועדות.
״4. מזרחי הודיע הערב ברדיו שלא קיבל הוראה מיוחדת על דבר זה״.
באותו יום, יצר ח״כ ורדיגר קשר טלפוני גם עם אחי ר׳ טוביה ושאל אותו האם ניתן להצביע בעד ממשלת פרס; אחי ר׳ טוביה עונה לו ברורות: ״הרי הרבי גילה דעתו באופן הברור ביותר וכיצד אתה מעלה בדעתך ללכת נגד רצון הרבי?!״ ולמחר בבוקר שב ומדווח הרב קפלן לגרונר כי ורדיגר בוחר בדרך ההתפטרות, וזו הפכה לעובדה:
״1. ורדיגר הודיע ברדיו הבוקר שלפנות בוקר הגיש התפטרותו לכנסת משום שמצד א׳ היתה לו הוראה מפורשת מכ״ק אד״ש באמצעות המזכיר: א) כ״ק אד״ש אינו מבין למה לוחצים עליו; ב) כ״ק אד״ש אמר את דעתו באופן הברור ביותר; ג) אסור שיתן יד לממשלת פרס. ומצד הב׳ אינו יכול לעשות נגד מועצת גדולי התורה, ועל כן מתפטר. מהבוקר אי אפשר להשיג אותו״.
בסעיפים הבאים במכתב מעדכן הרב קפלן את גרונר בהתפתחויות במישורים הנוספים ומהם, שוב, ניתן ללמוד על המאמצים שהוא עצמו נוקט בהם, בכל דרך אפשרית, על מנת להביא ליישומו המלא של רצון הרבי:
״2. הליברלים חתמו לפנות בוקר עם הליכוד. ״3. על ש״ס אין ידיעות נוספות.
״4. אמש עוד שלחתי את דוד נחשון לורדיגר עם א. טאוב (הוא לא בביתו בירושלים ת״ו אלא במוסד פא״י, יד בנימין) וסיכמתי שרא״ו יתקשר אליו הבוקר. התפטרות הנ״ל נכנסת לתוקף בעוד 48 שעות וממילא הבא בתור (הלחמי) לא יהיה בהצבעה וורדיגר הודיע שגם לא יהיה – כמובן תלוי מה יהיה עם האחרים. ״5. את מזרחי אי אפשר להשיג לעת עתה. אומרים שהיה אצל הויזניצר הבוקר, ומשם יגיע לכנסת. יש שמועה שגם הוא יתפטר מאגו״י ויקים סיעת יחיד. הדברים יתבררו בשעות הקרובות״.
לא למותר לציין כי נמען המכתב, לייבל גרונר, ידע גם ידע באותה שעה בדיוק היכן נמצא אליעזר מזרחי, שכן עושה דברו ונאמנו, אהרונוב, היה זה ששש להיכנס כמושיע בסיפור ופרש את חסותו על מזרחי כשהחביאו במלון הילטון בתל אביב. גרונר ידע היטב היכן מזרחי, מה מעשיו ומה תכניותיו. אבל הוא לא טורח לעדכן על כך את ר׳ לייבל קפלן, ומותיר אותו בתמימותו להמשיך לכתוב לו ולהתרוצץ כדבורה בכוורת, לחפשו בכדי לוודא שלא יהיו כל ׳הפתעות׳ מצידו ויצביע כרצון קודשו של הרבי. מסכן ר׳ לייבל קפלן: לא יודע, איך זמנו קצוב, חינו סר, ואין כאן אלא עניין של ימים אחדים עד שהוא יוקע ביד זדונית, ינושל מכל תפקיד ציבורי כלל-חב״די ביוזמתו, בניצוחו ובניהול קר ומחושב של גרונר – וע״פ הדרכתו המדוקדקת מרחוק.
באותו יום, בשעה 10:45 כותב הרב קפלן לגרונר:
״מזרחי הודיע רשמית שמתפטר מאגודת ישראל והופך לסיעת יחיד ויצביע נגד. ההודעה שלו היתה יפה ומכובדת. אמר שלא קיבל הוראה מפורשת אבל דעתו של כ״ק אד״ש ידועה.
״פרס ביטל ההודעה על הקמת הממשלה והלך לנשיא לבקש ארכה נוספת באופן שהיום בכל אופן לא תהיה ממשלה. אם יקבל ארכה, ייכנס בינתיים הלחמי במקומו של ורדיגר, והודיעו שהוא יצביע עם אגו״י.
קפלן ממשיך לעשות מאמץ שלא ליצור קרע עם אגודת ישראל ועם מועצת גדולי התורה ומנסה לשכנע שכדאי שהמועצת תכונס שוב (ואז היא זו שתקבל החלטה שלא תומכים בפרס):
״ר״י אלתר התקשר לרא״ו וביקש לדבר אתו, רא״ו נוסע אליו. אמרתי לרא״ו שיבקש מר״י אלתר שכיון שיש היום מצב חדש הרי יש סיבה לישיבה מחודשת של מועצת גדולי התורה. נפגשים היום עוד פעם עם רפ״מ״ (דהיינו רבי פנחס מנחם אלתר, ה׳פני מנחם׳. כאמור, הדמות היחידה במועצת גדולי התורה שלכל אורך הדרך לא תמך בהקמת ממשלת פרס ולפיכך גם הדמות היחידה שנענתה ברצון להיפגש עם הרב קפלן. י.ב.)
״נבקש גם פגישה עם אדמו״ר דויז׳ניץ. נשתדל לשכנע את ורדיגר שיחזור בו מהתפטרותו כיון שעכשיו יבוא הלחמי במקומו להצבעה זו״.
פחות משעתיים לאחר מכן, בפקס הנושא את השעה 12:30, שב הרב קפלן ומדווח לגרונר: ״דיברתי כעת עם הגבאי של הויזניצר. אמר שאינו חושב שתהיה אפשרות של פגישה אתו. ביקשתי שבכל זאת יברר וסוכם שאתקשר אתו בערב. אח״כ מסר הטלפון להרב ולצר ראש המוסדות דשם. אמר שמזרחי אמר לויזניצר הבוקר שקיבל הוראה עתה וכו׳ והוא שבור מאוד מזה.
״שוב, מנסים להסביר כיצד יתכן שהרבי שינה את עמדתו והמועצת יוצאת מטומטמת, הכל מבלי לוותר אפילו על נימה מדברי הרבי הידועים כעת ורצונו הקדוש. הסברתי עוד פעם שלא היתה שום הוראה נוספת חוץ מהבעת הדעה הראשונה. ורק שכ״ק אד״ש אמר עוד פעם עתה שהבהיר את דעתו באופן ברור וחד משמעי מכבר ואין בזה שום שינוי. וממילא זה מחייב כל הסרים למרותו. ואם לדבר על מועצת גדולי התורה, איני ח״ו וח״ו רוצה לפגוע ולערער במועצת גדולי התורה אבל בכ״ז אינו מובן שאם כי נכון שהרבי אינו מתערב הרי כאשר יודעים מהי דעתו היתכן שאין זה שווה דיון חוזר במועצת גדולי התורה. הוא השיב שלאחר מעשה אנחנו מוצאים תירוץ כו׳ (חזרתי על דבריי אבל לא רציתי להיכנס לוויכוח ע״ז), והרי הויזניצר הוא שנכנס באש ובמים למען ליובאוויטש והורה לו כחבר משלחת כשדובר על זה שח״ו לפגוע בחב״ד, והאם זה מגיע לו על המלחמה שלו, והמתנגדים ששים ושמחים ורואים עתה נקמה, וככה זה ברחוב בבני ברק, וזהו מפלה לחסידות וכו׳.
״אמרתי לו שאף אחד אינו יכול לעשות מפלה לחסידות אלא חסידים בעצמם ולעצמם ואם אנחנו לא נעשה מחלוקת – לא תהיה. והוא אמר שויזניץ לא ימשיך לכבות שריפות. אמרתי לו שצריכים לדאוג שלא תהיה שריפה לכתחילה. לא היה טעם להתווכח כי דיבר בהתרגשות רבה ובסוף התנצל שהרים קולו.
״דרך אגב רק עתה הבנתי מה שאמרת לי לפני כמה (ימים), כי כבר חזר אלי לה״ר שכאילו אני אמרתי על דבריך שזהו מדעת עצמך וכו׳, וכמובן להד״ם, וב״ה שגם במצבנו כעת אין לפלוני בן פלוני מה לעשות אלא לעסוק בלשון הרע ורכילות וכדי בזיון וקצף״.
מהסיפא של הדיווח האחרון מבצבץ רמז ל״נחש הקדמוני״ שהחל לפעול במרץ רב ברקע. הכוונה היא לדמותו של אהרונוב ופעלתנותו, אשר הרב קפלן אינו יכול לעצור בעד עצמו מלהביע מורת רוח שתוך כדי מלחמה קיומית כל כך על דמותה של חב״ד ומעמדה, על שמו הק׳ של הרבי וכל מערך יחסי הגומלין עם האדמו״רים ועם אגודת ישראל, ובמקביל המאבק החשוב לא פחות להגשמת רצון קודשו של הרבי ויישום דעתו הנחרצת לסיכול ממשלת מערך והקמת ממשלת ימין צרה, יש מי שמצית אש זרה מהצד, מבקש לגזור קופון על ידי הבאשת ריחו של עסקן מסור ונאמן, חייל ולוחם בשירות הרבי.
מעבר לכך, ניתן לראות בשורה זו סוג של רמיזה דקה בה נוקט הרב קפלן כלפי נמען המכתב. במידה מסוימת, ניסוח דבריו של הרב קפלן – מקפל בתוכו מסר נוסף, נוקב וכאוב, שרק ר׳ לייבל בתבונתו ובכישרונו יכול היה לנסח. וכפי שחז״ל אומרים על משה רבינו שלא אמר לפרעה-הרשע ערב מכת בכורות כי הוא עצמו עתיד לרוץ ולהתרוצץ ולחפש אחריו בכדי להתחנן שבני ישראל יצאו ממצרים, אלא נקט בלשון ׳דיפלומטית׳ באומרו ״וירדו כל עבדיך אלי״. הרב קפלן במילים אחדות, ובשולי דיווחו, מבטא צער על כך ש״פלוני בן פלוני״ מוצא לנכון, במצבנו כעת, לעסוק בלשון הרע ורכילות; ואי אפשר שלא למצוא רמיזה עדינה לכך, שהפב״פ אינו אלא הנמען עצמו. וכדי ביזיון וקצף.
תש׳׳נ: סופו של תהליך אפל
בכל תולדותיה של חסידות חב״ד ליובאוויטש בארץ הקודש, לא אירע משבר חריף וכה חמור כמו משבר תש״נ. אולם טעות לחשוב, שהר הגעש שהתפרץ ושפך לבה רותחת על ראשי חב״ד ומוסדותיה בעיצומו של חג הפסח תש״נ – הופיע אז משום מקום כמו ״פתקא דמשמיא נחית״. טועה גם מי שסבור, שהסיבה לאירועי תש״נ באספקלריא החב״דית, נבעו מאירועי תש״נ בשדה המערכה הפוליטית. הקשר הוא טכני בלבד: הזדמנות שמצאו בעלי עניין ובעלי לשון, לקפוץ פנימה ולנתץ ולהרוס כל חלקה טובה בכדי להמציא את עצמם ולטפח את אישיותם ומעמדם.
יתירה מזו. לאירוע הדרמטי שהתפרץ בפסח תש״נ ואשר פרטיו יתוארו להלן בפרוטרוט – קדמו ״רעשי רקע״ ורעידות-אדמה, שכבר בשעת מעשה מי שהיה עד להם וחווה אותם, יכול היה לצפות ולשער עד כמה הינם מנבאי רעות.
לשם הבנת המציאות כהווייתה, שומה עלינו לסקור בתמצית כמה נתונים עובדתיים הידועים לכל בר בי רב. וזאת, שמאז ומקדם האיש שניהל את מזכירות הרבי מן המסד ועד הטפחות, היה הרב חיים מרדכי אייזיק חודקוב. יהודי שניחן באישיות דגולה וכישרונות ברוכים – והיה מסור ונתון לרבי בכל נימי ליבו ונפשו. כה מסור, עד שלא היה אף הגה שיצא מפיו של הרב חדוקוב, שלא התייחסו אליו כאילו נאמרו מפי הקודש ממש. כל הוראה, אמירה או שאלה שנשאלה ע״י הרב חדקוב או נאמרה בשמו – כמו הושמעה מפי הרבי עצמו. מעודי ולאורך כל השנים, זכיתי להיווכח בכך באינספור הזדמנויות ואי אפשר היה שלא להתפעם מול העוצמה המקודשת והמרתקת הזו. לעניות דעתי, הרב חדוקוב ניהל בשם הרבי את ממלכת חב״ד בצורה מושלמת. כל המוסדות על ראשיהם ובכיריהם, בכל מקום על פני הגלובוס, ראו בו כתובת מובהקת ובלעדית אליה יש להגיש כל שאלה הממוענת לרבי, והוא היה המוקד האנושי ממנו בקעו בזו אחר זו הוראות הרבי לכל פרטי פרטיהן ללא עוררין. הרב חודוקוב בחכמה בלתי מצויה ובתבונה אדירה, ידע להכיל טעויות ומשגים שעשו עסקנים במדינות שונות, ידע להעביר מסרים חריפים מפי עצמו ולהסתיר את העובדה שהן הגיעו מאת הרבי; לעולם לא הסית עסקן בעסקן וכדו׳. הגבולות היו ברורים לכל אחד מהעסקנים והרב חדוקוב עמד על משמר הגבול. איש לא יכול היה לעבור את גבולות הסמכות שניתנה לו ומרחב הפעולה שלו. רכילות לא היתה קיימת אצל הרב חודוקוב – היא לא תפסה מקום כלל. מעולם לא יכולת לשמוע מפיו לשון הרע על עסקן אחר. דומה, כי בכך היה תלמידו הקרוב ביותר של הרבי. לעולם, אף לא פעם אחת לאורך עשרות שנים, לא שמעתי מפיו השמצה כלפי יהודי אחר – וכל מי שזכה לעבוד בקודש בשירות ממלכת ליובאוויטש יעיד כמוני, שגם לספר לו לשון הרע על עסקן אחר היה קשה מאוד, עד בלתי אפשרי.
השאיפה לאוטוקרטיה
במזכירות חל מפנה באמצע שנות המ׳ כאשר לייבל גרונר, איש עם אמביציה אינסופית וחתרנות שלא מן העולם הזה, גמר אומר בלבו להתערב גם בנעשה בשדה העשייה החב״דית בארץ הקודש, כשלדעתי מטרתו הסופית הייתה ׳לכבוש׳ את השטח ולהחליף את הרב חודקוב כמי שמנהל בעצמו את המוסדות ולמעשה את חיי ליובאוויטש ע״י עושי דברו הסרים למשמעתו. דומה, כי ארץ ישראל נבחרה על ידו ראשונה, מאחר ובשונה משאר מוסדות חב״ד ברחבי העולם קיימים בה מוסדות רבים שנוהלו על ידי יותר מהנהלה אחת – קל יותר לאתר פרצות ולהשיג באמצעותן שליטה, חלקית או מלאה.
ניסיונו המוחשי הראשון להכניס-רגל ולהכפיף תחת מרותו את הנעשה בארץ הקודש, היה כאשר בשלב כלשהו הוא החל לנהל שיחות טלפון ממושכות ויזומות מצידו, למשרד בלוד, שכפי שתואר בפרק אחר בספר היה מעין ׳כתובת׳ מובהקת ומייצגת. מי שקיבל את אותן שיחות טלפון וניהל עם גרונר שיחות ארוכות וממושכות היה ידידי ר׳ ברקה. השיחות שהחלו כהתעניינות בתואנה טכנית כלשהי, גלשו עד מהרה לפרטים ופרטי פרטים. לייבל פשוט ביקש להכיר את המפה לפרטיה, ללמוד ולהתוודע במידה רבה ככל האפשר לאינפורמציה פנימית על הנעשה בשגרה היום-יומית במוסדות ובעשייה החב״דית בארץ ישראל. אודה: מיד כאשר שמתי לב לתופעה החדשה הזו, חשדתי כי מאחוריה מסתתרת סכנה וכי זו ראשיתה של מזימה בלתי ברורה. אני זוכר היטב כיצד הזהרתי את ברקה ידידי מפני השיחות נטולות הדיסטנס הללו; לא ידעתי מה באמת המגמה ומה עומד מאחורי הדחף של האיש לשוב ולהתקשר מעבר לים ולסחוט עוד ועוד ידיעות קטנות מהנעשה במוסדות, אך חשתי שטוב לא יצא מכל זה. לצערי, ברקה לא שעה לקריאתי להפסיק את העניין – פשוט לא היה לו נעים לעשות זאת.
בשלב מסוים, ככל הנראה, גרונר נוכח לדעת כי מכאן לא תצמח ישועתו. הוא הבין, שבכדי להתקדם לעמדת שליטה, עליו לחולל שינוי פרסונלי, לגייס חיילים ולמעשה לבנות ״עסקונה״ חדשה שתחתור תחת העסקנים הקיימים. רק כך, ידע, ישיג מצב שבו אנשים מהארץ יחושו מחויבים אליו ומצידם יקפידו לעדכן ובהמשך אף לקבל הנחיות ממנו ולמסור דיון וחשבון אך ורק אליו בלבד. עד מהרה הוא זיהה אדם מתאים ופרש עליו חסות וזה היה השלב בו גרונר החל, בהתמדה ובעקביות, לטפח את אהרונוב תוך שהוא מועידו להיות האיש שלו בישראל.
כשמתבוננים רטרואקטיבית בכל מה שהיה מאז חובה לקרוא לילד בשמו. עצם קיומם של ר׳ אפרים וכל העומדים לימינו, היה לצנינים בעיני גרונר. הוא חיפש אנשים קטנים, שיסורו למשמעתו מבלי לסור ימין ושמאל ללא דברו המפורש וכאמור מצא מין את מינו: באהרונוב הוא ראה את הדמות ההולמת לכך. נדבך נוסף במערכת, היה הרב אשכנזי – שלפי השערתי ינק מבית אביו טינה כלפי ר׳ אפרים. שורשי העניין הם מאחר והמשפחה ראתה בר׳ אפרים ״כגזלן״ שנטל את הבכורה והסמכויות שהיו בידי אבי המשפחה, הרב קרסיק. בכל מקרה, הרב אשכנזי שניחן בתבונה וכישרון והיה החריף מבין רבני חב״ד הפוליטיים בתקופה המדוברת, הצליח לגרור אחריו את יתר הרבנים, בהימצא שעת הכושר, ובצוותא עם גרונר גם הם ששו אלי קרב (גילוי נאות: את ההשערה בדבר רגשי הטינה הנ״ל השמעתי בהזדמנות מסוימת באוזני אחד מבני משפחת אשכנזי-קרסיק והוא טען בלהט שאין זה נכון והכחיש כי יש לראות בכך הסבר מסוים להתגייסות הפראית כנגדנו).
גרונר הבין, שבכדי להכשיר את הקרקע יש צורך בשני דברים: תחילה, יש להבאיש את ריחנו בקודש פנימה. פשוט להשחיר כל פעולה, לטפטף נטפי רעל, להמעיט ולמוסס את מהימנות העסקנים הפעילים בשירות הרבי, ולהכשיר בכך את הקרקע לשילוב פרצופים חדשים. שנית, לבנות לאהרונוב מעמד ופרסטיז׳ שיאפשרו את המלכתו כמנהל חב״ד בארץ הקודש. הוא המתין לשעת כושר, וזו אכן נקרתה עד מהרה. למיטב ידיעתי, ההזדמנות הראשונה להבאשת ריחינו – הייתה בעקבות מעמד סיום הרמב״ם השני, וכדלהלן.
הכישלון הגורלי
מאז שחולל הרבי את תקנת לימוד הרמב״ם היומי, נטל על עצמו ארגון הגג של מוסדות חב״ד בארץ הקודש את ארגון סיומי הרמב״ם. המעמד הראשון נערך בחול המועד פסח תשמ״ה ובו נטלו חלק אלפים רבים מקרב היהדות החרדית, בראשות האדמו״ר הלב שמחה מגור זצוק״ל. היתה זו פעם ראשונה בה חסידות חב״ד ערכה מעמד לקהל הרחב של שומרי התורה והמצוות ונוכחותם המאסיבית של אלפים מקרב מי שאינם נמנים עם חסידי חב״ד עוררה רושם עצום.
לקראת סיום הרמב״ם השני, הוחלט בהנהלת ארגון הגג להעלות רף ולקיים את המעמד בהיכל הספורט יד אליהו בתל אביב. הייתה זו הפעם הראשונה שהיהדות החרדית בכלל וחב״ד בפרט ערכה מעמד במקום הענק הזה. מדובר היה בתעוזה עצומה שארגון הגג של מוסדות חב״ד בארץ הקודש, בניהולו של שליח הרבי, הרב אריה לייב קפלן, נטל על עצמו.
מדובר היה בצורך למלא לא פחות משבעת אלפים מקומות ישיבה והמשימה לא הייתה פשוטה כלל ועיקר וללא תקדים והחשש שניכשל היה ממשי. באסיפה שערכנו קודם לכן הוחלט שנביא למקום את חמש מאות תלמידי בית הספר למלאכה. התכנית הייתה שאם האולם יתמלא בלעדיהם, לא נאפשר את הכנסתם פנימה.
עד מהרה, שעה קלה לאחר פתיחת המעמד, התברר שאלפים צובאים על הפתחים. הוצאנו אפוא מידית אל הפועל את התכנית-החלופית, והותרנו את תלמידי בית הספר בחוץ. היות ואין מדובר בתלמידים המתאפיינים בהיותם ״עובדים״ או ״משכילים״ בחסידות, ולא בדיוק הסוג המאפיין את תלמידי ישיבות תומכי תמימים – הם לא ממש אהבו את העובדה שטולטלו כל הדרך ולבסוף נותרו בחוץ, הם השתוללו מחוץ לשערים ודרשו להיכנס.
אך לא זה עיקר הסיפור: לקראת המעמד, שיגר הרבי שבעת אלפים שטרות של דולר בודד, לחלוקה לבאי סיום הרמב״ם. ביוזמה של גרונר, ובהתאם למאמציו הנסתרים להשחיל את עצמו ואת עושי דברו בנעשה בארץ הקודש, הוא הזמין לניו-יורק את אהרונוב כדי לקבל את השטרות ולהביאם ארצה. התכנית היתה, לחלק את השטרות באמצע האירוע. ועד מהרה, דבר הבשורה על כך שיש דולר שנשלח במיוחד מאת הרבי עבור המשתתפים – התפשטה ונודעה לכול, ואף עוררה התרגשות עצומה של כל הנוכחים ומכאן ואילך האירוע נקלע לנקודת פיצוץ בלתי נמנע. סערת-רגשות בפנים, מצד הנוכחים ששמעו על החלוקה העתידה והחלו לנוע ולזוע במטרה לנסות להבין איך הם מבטיחים ששטר דולר יגיע גם אליהם; ומבחוץ – חמש מאות נערים קולניים ה״מפגינים״ ורוגשים ומתדפקים על השערים ומבקשים להיכנס.
הבלגן מבפנים ומבחוץ, עוררה את תשומת ליבם של המאבטחים – וככל הנראה הנהלת המקום החליטה לערב את המשטרה. זו, החלה לחשוש מהפרות סדר וסכנת נפשות, והודיעה לנו מיד עם תחילת החלוקה שיש להפסיק זאת והיא אוסרת מכל וכל את החלוקה ומדובר בפיקוח נפש שעשוי להסתיים באסון. בהיערכות מהירה, הוחלט להישמע למשטרה, לעצור את החלוקה – ולקיים אותה בריכוזי אנ״ש מאוחר יותר ולא במהלך המעמד עצמו. לשמחתנו, עד מהרה נרגעו הרוחות והאירוע המשיך באופן תקין, מרגש, שמח ומכובד מאוד לשביעות רצון כל הנוכחים. אפילו את התלמידים הרגענו ופיצינו והדברים הסתיימו על מי מנוחות.
לא ידענו לשער אז, שיש מי שימצא לנכון לקחת את ההתרחשות הזו, להשחיר אותה ולהפיק ממנה תועלת מרושעת למגמתו הפרטית. אולם בחורף תשמ״ז, לאחר תקופה בה חשתי כי לייבל גרונר מוביל מהלכים נגדנו, יזמתי עמו פגישה בביתו ובה ביקשתי למשש את הדופק ולדעת אל נכון אנה נושבת הרוח. בפגישה זו אמר לי גרונר מפורשות: ״אני מתפלא שאתם לא מרגישים, שיש רוח קרירה כלפיכם בעקבות הכאוס שהיה בסיום הרמב״ם״.
אין לי ספק שלא הדלתות הנעולות וההמונים שהתדפקו עליהם היו המקור לבעיה. לא ההצלחה הכבירה למלא, לראשונה אי פעם, אולם כה גדול ומרכזי בישראל; אדרבה, לטעמי זו היתה רק סיבה לגרום קורת רוח ונחת לאבינו רוענו, כ״ק אדמו״ר זי״ע. המונים התדפקו על הדלתות כאשר היציעים מלאים מפה לפה; מה בכל זאת נחשב ״כאוס״ שהצדיק ״קרירות״ לדעת גרונר? הבנתי אז שהוצג מידע לא-כנה ולא מהימן, אודות אי חלוקת הדולרים לנוכחים בעת המעמד.
שבתי ארצה, ותיכף יזמתי שיחה רצינית עם ר׳ לייבל קפלן. תיארתי לו את תמונת המצב כפי שהתחוורה לי. למען האמת ההיסטורית, עליי לציין כי מגמות ״פנימיות״ מסוג זה, ברמה כה גבוהה ובקודש פנימה, לא היו מוכרות לנו וזכור לי המאמץ להתנסח, להסביר לר׳ לייבל קפלן על מה אני מדבר. אולם לבסוף אמרתי לו בצורה ברורה שאינה משתמעת לשתי פנים: מצבנו לא טוב. עליך יהיה לתת אתנן כלשהו לאהרונוב, על מנת שתיפסק ההסתה כלפינו מצד פטרונו, שלא חדל לזרוע ארס והרס בתוככי הארמון, בקודש פנימה.
לייבל קפלן לא קיבל את הדברים וככל הנראה סבר שאני מגזים ומפריז בהבנת המציאות. מאז ומקדם הוא ניחן בבטחון עצמי, לטוב ולמוטב. במעמדו הרם, לא מוכן היה לשמוע על אפשרות כזו, בה יקום מי שיסית כנגדו מתוך מגמתיות נמוכה כל כך; ועוד לחשוב שהסתה מסוג זה עשויה לגרום לנזק של ממש, ולערער את הקרקע שעליה הוא ניצב ובה הוא פועל בשליחות הרבי, במסירות ובנאמנות מוחלטת? לא יתכן, סבר. הנה, אעבור לתאר את הניסיונות הפומביים והעיקריים שנעשו על ידי גרונר כדי להגות מהדרך את העסקנים הוותיקים, ולהחליפם בנאמנים לו.
ארגון גג תחת מתקפה גלויה
החתרנות נמשכה בעיקשות והתמדה. מחד, היו אלו ימי פריחה בכל מובן אפשרי בתנופת העשייה החב״דית בישראל. ומאידך, במיקום כה אסטרטגי, בהיכל מלך ממש, ישב מי שבכל מה שקשור לנעשה בארה״ק לא פסק מנסיונותיו להעכיר ולצפות לעוד הזדמנות לסכסך ולהשחיר. אט אט, חש גרונר כי מצבר השליטה שלו מוטען ויתכן שגם העריך את הצלחתו יותר מכפי שהיא היתה בנקודות זמן מסוימות, אך בשלהי שנת תשמ״ח הוא החליט כי הוכשרה השעה לפוטש גלוי.
כפי שסיפרתי בפרק המוקדש למאבק על ביסוס ותקצוב מוסדות חב״ד בארץ הקודש, המאבק על תקציבי ממשלה למוסדותנו העפיל והתגלגל לפתחו של בג״צ – שם נפסק ברורות, כי לחב״ד (על אף היותה א-פוליטית ונטולת כוח קואליציוני) מגיע נתח בתקציבים הייחודיים, כפי שכונו אז תקציבי המוסדות החרדיים. מאז ואילך, נהנו המוסדות מתמיכה נאה מידי שנה. בלעה״ר, היו לא מעט מוסדות ותיקים וחדשים, ובשלב כלשהו (כמדומני החל מהשנה השלישית לקבלת התקציבים) ניתן לועד רבני חב״ד הכבוד והזכות להחליט איזה מוסד יקבל וכמה מהתמיכה יוענק לכל מוסד.
את הכספים הממשלתיים, קיבל ״ארגון גג״, שמסר לבית הדין מידע אודות היקף התקציב שנכנס ולאחר החלטת הבית-דין הוא זה שגם ביצע בפועל את ההעברות הכספיות. והגע בעצמך: כל עוד לא היו תקציבים שהגיעו מקופת המדינה, ותפעול המוסדות חייב התמסרות לגיוס משאבים, כיתות רגליים לתורמים ועמל ויזע עצומים – איש לא חלק על כך, ש״הזכות״ הגדולה לעסוק בכך, מסור ונתון בידי עסקני חב״ד שנטלו זאת על כתפיהם ועל אחריותם וגם זכו לסייעתא דשמיא בברכותיו הק׳ של הרבי לאורך השנים והצליחו לבסס ולהרחיב ולהפעיל את המוסדות בהצלחה שמיימית ובכישרון ותבונה מרובים. אך מרגע ש״יש כסף לחלק״ והשגת הכסף אינה כרוכה בהדרת-שינה ועמל עצום, ביזיונות של ״שנורריות״ וחיפוש מתמיד אחר תורמים – הרי שפתאום כלהקת דבורים התנפלו על הזכות להחליט כיצד יש לחלק את העוגה. המעמד ״הרוחני״ הבלתי-מידתי העבירם על דעתם. ועובדת היותם חסרי כל הבנה בניהול מוסדות וכיצד לקבוע סדרי עדיפויות, גררה בהכרח גם התנהגות חסרת אחריות לחלוטין.
לדוגמה: בשנת תשמ״ח, החליטו הרבנים לקבל את טענת הקיפוח שהופנו אליהם ע״י ארגון ״נשי ובנות חב״ד״, ושלחו מכתב לארגון הגג שצריך להעביר לנשי חב״ד כסף. ארגון גג השיב, כי לא די בהחלטה על הוספת מוטבים, צריך שהרבנים גם יחליטו מאיפה לפנות תקציב עבור ההוספה הזו: ממי להוריד? הרבנים הגיבו באופן מפתיע ויוצא דופן: הם אמרו לנשי חב״ד כי יוציאו ״כתב סירוב״ נגד ארגון גג. ההחלטה הזו היתה כה מופרכת ומשונה, עד כדי כך שכאשר נשי חב״ד כתבו דו״ח לרבי, הואיל הרבי להשיב להן: ״באם כן תדרוש מהרבנים הכתב סירוב ותעביר אלי בפקס׳״. לעניות-דעתי, מלבד העובדה שחיפשו כל דרך להציק לארגון גג ולהציג אותם באור שלילי, היתה לועד הרבנים גם בעיה: האופציה היחידה שלהם כתגובה לארגון-גג היתה, חלילה, לקחת אחריות ולהכניס ראש לדיון רציני מאיפה ליצור משאבים פנויים עבור מילוי בקשתם. ואת זאת, קרי: לקיחת אחריות ופעולה הדורשת קבלת החלטות קשות, הם לא היו מסוגלים בשום אופן לעשות.
בדומה לכך, בסמיכות לחג הפסח תשמ״ח, נקלעה רשת ״אהלי יוסף יצחק״ לחובות גדולים מאוד. הם פנו בבקשת הלוואה בסך 150,000 ונענו ע״י מנחם לרר ושמואל חפר, שהסכימו כל אחד להלוות להם מחצית מהסכום הנ״ל, בתנאי שארגון גג יהיה ערב להלוואה. הרשת פנתה לרבנים, הרבנים פונים בדרישה לארגון גג: לתת ערבות על הסכום הנ״ל. דא עקא, שכשנה קודם לכן, ארגון גג נתן בעצמו הלוואה נדיבה לרשת, שלא הוחזרה. וההתפתחות היחידה מאז היתה: צבירה מחודשת של חובות בהיקפים גדולים. בפני הנהלת ארגון גג לא היתה ברירה, אלא להשיב לרבנים כי תנאי הכרחי למילוי דרישתם ומתן ערבות להלוואה, היא אם הרשת יסכימו להיכנס לתכנית הבראה שתייצב את מצבם ותאפשר להם לפעול כך שיצליחו להתנהל כלכלית בלי חובות ועם יכולת החזרה לחובות הקיימים. עד מהרה מתפתחת הפרשה לסאגה מבישה במיוחד, שכן הגורם המוסמך ב״רשת אהלי יוסף יצחק״ היה לא אחר מאשר הרב דוד חנזין שבכובעו הנוסף היה חבר דומיננטי בועד רבני אנ״ש. מבלי לחשוב על התמונה הכוללת – חבש הרב חנזין שני כובעים ופנה בדרישה נחרצת מארגון גג להקצות משאבים נוספים לרשת, ואיים כי במידה ודרישתו לא תמולא – הרבנים יוציאו, איך לא, כתב סירוב נגד ארגון גג.
הרב גרליצקי, שכיהן אז כחבר בארגון גג, פנה אל הרב אשכנזי בתקווה שהאחרון יפעיל את מיומנותו הדיפלומטית ויסביר לרב חנזין שזה ייראה מוזר מאוד, ואף לא מכובד, אם הרב חנזין בכובעו כחבר (ואף יושב-ראש בפועל) של ועד רבני אנ״ש, יוציא כתב סירוב נגד מישהו עמו יש לו ויכוח בכובעו השני כיו״ר רשת אהלי יוסף יצחק; מה גם, שהארגון מעוניין לסייע, רק שמבקש שהרשת תתנהל באחריות, תיכנס למהלך של הבראה ותצא ממערבולת החובות הלופתת אותה ולא מאפשרת לה להתקדם. התגובה החריפה והמפתיעה, מהדהדת באוזניי עד היום. אשכנזי התפרץ והשיב במשפט הנוראי הבא: ״הגיע הזמן שבית הדין ילחם בארגון גג ויראה לו אחת ולתמיד מי הבעה״ב״.
בפרספקטיבה מאוחרת וממבט שאי אפשר היה להיווכח בו בזמן אמת, ניתן לראות בכל אותן אנקדוטות (ששיקפו הלך רוח ומערכה שהתחממה מתחת לפני השטח בהתמדה ועיקשות) פירות למאמציו של בעל היד המכוונת, שישב ובחש בקדירה, לא פסיק פומיה מהשמצה והטלת דופי בעבודת הקודש וכל הזדמנות נוצלה על ידו לקידום מאוויו האפלים: לשלוט. לסלק כל גורם אחראי העוסק במלאכה ולהחדיר את הסרים למרותו אל עמדות מפתח. כך או כך, תשמ״ח הסתימה מבלי שבית-הדין נקט בפעולה פומבית למיגור העסקנים הוותיקים. אך המאמצים לכך לא פסקו אף לא לרגע קט.
אגו״ח תחת מתקפה גלויה
התנהלות כוחנית זו של ועד הרבנים בענייני כספים – נמשכת במלוא עוזה גם בחודשים הראשונים של שנת תשמ״ט. והנה, החליט מי שהחליט לעלות דרגה: סמוך לחג הפסח תשמ״ט, מקבל ר׳ אפרים וולף מכתב דרישה מאהרונוב, לתשלום ״חוב״ בסך 27,000$ שאגודת חסידי חב״ד ״חייבת״ לצא״ח. ומנין צמח לו פתאום חוב שכזה? ההסבר במכתב: עקב החלטת בית דין רבני אנ״ש, לאור הוראת הרבי מתשרי תשמ״ט…
מחובתי להפנות את שימת הלב לנקודה כאובה במיוחד, שאף היא מצטרפת לתמהיל המבאיש שקדם ואיפשר את משבר תש״נ. וזו, ההתנהלות הפרוביזורית שאפיינה את בית הדין. שערו בנפשכם: במועד בלתי ידוע ומבלי שאף הליך תקין שמאפיין כל ״בית דין״ בעולם מתקיים, ללא נוכחות וללא תיעוד, מתקבל-לו פסק דין המשית על ארגון ״אגודת חסידי חב״ד״ חוב כספי. איך שלא מסתכלים על זה, אי אפשר להתייחס לכך באמות-מידה של עולם מתוקן. הרי לכאורה ולטענת אהרונוב, כפי שעולה בדיעבד, הרבי נתן ״הוראה״ בתשרי תשמ״ט להעניק לארגון בו הוא עבד (צא״ח) סכום כספי. מה אירע מאז לאורך חמישה חודשים – עד אדר-שני תשמ״ט? לא ברור. ואז, לפי טענת ה״בית דין״, התקיים דיון והוחלט על החוב – ומכתב מגיע בערבי פסחים, עם ״פסק דין״ שכאמור מחייב את אגו״ח.
אגו״ח שב״ה כן התאפיין בהתנהלות קונבנציונאלית, מתכנס לדיון בנושא בתאריך ה׳ אייר ומשיב לצא״ח שמאחר והקופה ריקה ואין כרגע כסף, התשלום – אותו אנו מקבלים על עצמנו – ייעשה בהזדמנות האפשרית הראשונה, מיד כאשר ייכנסו כספים. יש לציין, כי עצם העובדה של ״קופה״ באגו״ח לא היתה דבר מובן מאליו: במשך השנים, הארגון שימש כפלטפורמה לפעילות כספית באפיון ״חד פעמי״ כגון פרויקטים של בנייה או תמיכות יחידניות שהגיעו למטרה מסוימת, נכנסו ויצאו. לא היתה זו קופה שהכילה כספים, וגם עצם השימוש בקופה אפילו לצרכים יחידניים שכאלו – חזר וניעור מחדש אחרי תקופה ארוכה שבה הדבר לא נעשה. סיבת השימוש-מחדש בפלטפורמת אגו״ח, היתה כתוצאה מהקמתה מחדש של אגו״ח בארצות הברית (בעקבות משפט הספרים). כך או כך, לאגו״ח לא היה בסיס תקציבי או גורם-מזין שיכניס כסף ודרישה כספית כלפי הארגון חייבה זמן לגיוס הכספים.
ובכל זאת: מכתב או פנייה כלשהי מבית הדין עצמו – לא הגיע לאגו״ח, לא לפני ״הדיון״ בשלהי אדר-שני; לא אחרי שהתקבל ״פסק דין״ ולא בשום שלב אחר. ההתכתבות בינתיים היא, כאמור, בין אהרונוב לר׳ אפרים וולף, ולאחר מכן תשובת אגו״ח לאהרונוב בו מודיעים שבהזדמנות אפשרית ראשונה הם ישיגו עבורו את הכספים שדרש. חולפים עוד כמה שבועות, ובי״ג תמוז תשמ״ט מגיע מכתב מאת וועד רבני אנ״ש אל ר׳ אפרים – כיו״ר אגודת חסידי חב״ד – ובו מובעת תמיהה בסגנון חריף, על כך שהתשלום לצא״ח עדיין לא בוצע. המכתב, שכאמור הוא הראשון אי פעם בנושא שהופנה מאת הבית דין לאגו״ח, נחתם באיום מחוצף: על אגו״ח לשלם את החוב עד סוף אותו השבוע.
ר׳ אפרים, בסגנונו המלכותי והמנומס, מכבד את בית הדין ומשיב כי דבר הכסף הנדרש נדון בישיבת חברי ההנהלה בה׳ אייר, ולמרבה הצער מאחר ואין תקציב לאגו״ח, אנו ממתינים לכסף ובהזדמנות ראשונה אי״ה מיד כשיתאפשר – יועברו הכספים לדורש. ר׳ אפרים אף מסיים בהצעה ובקשה מירוסלבסקי, שיורה לארגון הגג לסייע בכך ולהעביר לאגו״ח את הכספים דבר שיעזור לאגו״ח למלא את הדרישה שהופנתה אליו.
וכאן, לנגד עיניי הקרועות מתדהמה, נעשו שתי תהליכים מקבילים – שרק סומא או אדם שדעתו מוטה, לא יבדיל בין חושך לאור, בין אינשי דלא מעלי לאנשים רמי מעלה: מצד אחד, הנהלת אגו״ח חרף תשובתם הנהירה ואף שקופתם ריקה ומדולדלת לחלוטין – מתמסרים באופן אישי, יוצאים לחפש ולגייס כסף (ולא שהחוב באמת קשור למשהו שתחת אחריותם… וק״ל). ומצד שני, גרונר ואהרונוב עם חבר מרעיהם, יוצאים בזעקת הקוזק הנגזל. מפיצים שמועה כי ״הוצאו כתבי סירוב״ נגד אגו״ח; שהנהלת אגו״ח ״מסרבת״ לשמוע בקול הרבי ולהעביר כסף ״שהרבי ביקש״ לצא״ח; ואפילו בקודש-הקודשים מדווחים כאילו ח״ו אגו״ח מתעלם מבקשות הרבי ומסרב לשלם את הכסף. הגיעו הדברים עד כדי כך, שחנזין פונה לר׳ אפרים ברעיון מבריק שהגו בסיעתם: אם אין לכם כסף בקופה, שכל אחד מחברי אגו״ח ישלם מכיסו הפרטי סך של 1,500$ ותעבירו את הכספים ״שהנכם חייבים״ אל אהרונוב.
בתאריך כ׳ תמוז – מודיע ר׳ אפרים לחבריו בהנהלת אגו״ח, כי הסכום, בסך 27,000$ (סכום עתק במושגי אותם ימים) הועבר לצא״ח. לא ייאמן: חברי אגו״ח אכן, לקחו על עצמם באופן אישי את העניין, כל אחד מהם התחייב על סכום כלשהו עד שגייסו בעמל את הסכום הנ״ל. עם העברת הכספים, מחליטה הנהלת אגו״ח להביע קול מחאה. בכל זאת, יש גבול… במכתב הנושא את התאריך כ״א תמוז, מגוללים הם את כאבם בפני בית הדין, על התנהלות בלתי מתקבלת על הדעת: על קיום דיונים ללא נוכחותם או נוכחות נציג מטעמם; על הפצת ידיעות כוזבות בפרהסיה כאילו יש ״כתב סירוב״ כנגדם; על חוסר ההתחשבות במציאות המוצגת בפניהם לפיה אין כסף בקופת אגו״ח (שמלכתחילה ריקה בדרך כלל) אפילו לא ע״י הפניית בקשה לעזרה אל ארגון גג; על חוסר מתן זמן, לפחות דחייה של כמה חודשים, להסדרת העניין, על הלחץ האישי ומכבש הלחצים שהופעל כנגדם, ועוד.
למחרת, כ״ב תמוז, מתכנס ״כבוד בית הדין״ ומחליט כי זהו מכתב ״חצוף״ ויש להוציא כתבי סירוב כנגד אגו״ח. על כל חברי אגו״ח להתפטר מיד, החליטו הרבנים, ולתת לבית הדין את סמכות ההחלטה מי ימונה להיות חבר בהנהלת אגו״ח. עד כמה נהגו שם בקלות- ראש, בפטרוניות וללא כל אמות-מידה של ״יראת שמים״ או יראת-חטא – תעיד העובדה הפיקנטית ששניים מתוך הרבנים היו ליפסקר מערד וגוראריה מחולון; שניהם למעשה כתבו ״כתב סירוב״ כנגד … עצמם! כי היות וכתבי הסירוב יצאו נגד ״כל חברי אגו״ח״ ללא יוצא מן הכלל, הם נמנו בין מסורבי בית הדין שבו הם עצמם חברים. מלבד הגיחוך שבעצם העניין, יש לציין שבעיני אשכנזי וירוסלבסקי בעוד שכתב ״סירוב״ מבית הדין לא איפשר לאדם להמשיך להיות חבר בהנהלת אגו״ח, הוא עדיין איפשר לאדם (המסורב בית דין) להמשיך להיות חבר בבית הדין. וכדי בזיון וקצף.
מן הסתם הקורא הממוצע ״איבד״ כאן את הרצף הכרונולוגי, אז אסכם את הדברים כהווייתם: בי״ג תמוז מגיע מכתב מבית הדין (לראשונה); שבעה ימים לאחר מכן, בכ׳ תמוז, הכספים (שגויסו באופן אישי ע״י חברים בהנהלת אגו״ח) הועברו למר אהרונוב. היענות שיא לפי כל אמות-מידה. ובכל זאת, לא פספסו ראשי בית הדין את ההזדמנות ״להראות מי כאן בעל הבית״ ומוציאים ״כתבי סירוב״ ואף החלטה כי מי שיש לו ״כתב סירוב״ אינו יכול לשמש כחבר באגו״ח.
בצערו ובכאבו, פנה ר׳ אפרים נוכח כל הנ״ל אל הרב חודוקוב, הסמכות ממנה הוא מקבל הוראות דבר יום ביומו, ומי שגם נשא בתואר יו״ר אגודת חסידי חב״ד העולמית. הרב חדוקוב ממהר להשיב לר׳ אפרים: אין להתחשב בניסיון ההתערבות הבוטה והבלתי תקין. לא זו אלא אף זו, הרב חדוקוב פונה מיד במכתב חריף ביותר אל הרבנים – ובין היתר כותב להם ״ותקבלו האמת לא רק כפי שמקבלים מכל מי שאומר אותו, אלא תתחשבו גם עם מי שאומרו״ – כאשר כוונת הדברים ברורה ביותר. שימו לב, עם מי הנכם משחקים! שפיל׳ן מיט׳ן רבי אליין!
האם זה עזר להפסיק את ההשתוללות השיכורה? אף לא בצחוק. אותם רבנים לא עצרו לרגע. הם משיבים במכתב מחוצף – שנוסח עבורם ע״י פטרונם לייבל גרונר – בו הם טוענים, כי אך ורק להם מסורה באופן בלעדי האחריות על הנעשה בארץ הקודש. הרב חדוקוב נאלץ להשיב וכתב מכתב ברור וחד משמעי כי בעל הבית היחיד של אגו״ח זה הוא, ואין להם שום רשות לבצע אף שינוי, לא פרסונלי ולא אחר. רק אז (!) הרפו מטרפם, התהליך נעצר והתפוגג. מהיכרותי הקרוב ומניסיוני רב השנים ומשביבי מידע שאי אפשר לפרטם, יש לי (יותר מאשר) יסוד סביר להניח שהרבי התערב בנקודה מסוימת, ונאלץ להעמיד את גרונר על מקומו. רק כך הופסק מחול השדים.
סיומו של ניסיון הפוטש הנוכחי, היה במכתב ׳פיוס׳ שכתב הרב חדוקוב אל ר׳ אפרים וולף, בזה הלשון: ״שמחנו להתבשר שלמרות ה׳הפחדות׳ במטרה להוציא ממנו עניינים השייכים לאגודת חב״ד, הנה בעזרת ה׳ יתברך עומד כת״ר בחזקה בהניסיון ושומר הוא באמונה שלא למסור למישהו בלי רשותנו דברים שהבעלבתישקייט עליהם שייכת לגמרי לאגודת חב״ד העולמית. ואגב הננו להעיר כי בכלל הסמכות על כל סניפי אגודת חב״ד בכל מקום שהוא מסורה כמפורסם לועד העולמי דאגודת חב״ד״. על החתום במכתב זה: ״ועד העולמי דאגודת חב״ד, הרב ח.מ.א. חדקוב, יו״ר״.
מעשה שטן
בחרתי לפרט באופן כה מדוקדק שניים מתוך ניסיונות הפוטש, שהתרחשו בשנים שקדמו לפסח תש״נ – בכדי להפריך את התודעה השגויה כאילו פרשת-תש״נ מתחילה בתש״נ, וכי היא קשורה להתנהלות עסקניה המסורים של חב״ד בקשר לניסיונו הכושל של שמעון פרס להרכיב ממשלה (בניגוד לדעת קודשו של הרבי). ידע כל פעול – שאף פרט בהתנהלותם המסורה של עסקני חב״ד לא נעשתה מבלי שהתקיים ״אתה פעלתו״ ע״י הרבי; ויבין כל יצור – שכל פגישה, כל התקדמות וכל פרט קטן כגדול בקשרים בין חב״ד לבין פרס ואנשיו, ובין חב״ד ובין מפלגת אגודת ישראל, התקיים באופן של ״אתה יצרתו״ ע״י הרבי. אחת היתה מגמתם של עסקני חב״ד הוותיקים: מסירות אבסולוטית לשליחותם, כמייצגי הרבי ועושי דברי. הם עמדו על המשמר ועשו זאת בכל צורה ודרך ובלעה״ר אף זכו לייצג נאמנה את הרבי ואין ספק בכך שבמו ידיהם ״בנו״ את הרפרטואר המלכותי של שם ליובאוויטש שהיה שם נרדף לערכיות, הלכה, אידיאולוגיה צרופה ואיתנה בלי שטיקים ובלי פוליטיקה.
גם לו היתה טרוניא כלפי התנהלות כלשהי – נניח שמישהו היה רוצה לברר זאת, לטעון שהעסקנים טועים; יש דרך. בפועל איש לא ערך אף בירור מינימלי מתבקש כלפי שום דבר. מה כן נעשה, פעם ושוב פעם, פעם כלפי ״ארגון גג״ ופעם כלפי ״אגודת חסידי חב״ד״, פעם כלפי ״הנהלת המוסדות״ ופעם כלפי העסקנים הציבוריים? הדבר שנעשה ללא הרף היה, חתרנות וניסיונות פוטש, להבאיש ריחם, ליטול מסמכויותיהם, להעבירם מתפקידיהם וממעמדם ולמנות אחרים תחתם. והניסיונות כשלו פעם ופעמיים ושלוש, אך מעשה שטן הצליח לבסוף, באמצע שנת תש״נ. האם זה בגלל שהעסקנים סרחו פתאום? חלילה וחס מלהעלות דבר כזה על הדעת. ויתירה מזו: אפילו בשעת מעשה, לא נערך אף דיון של ״בית דין״ כלשהו, המברר ומוכיח טיעונים שכאלו.
כל מה שהיה אז, כפי שניסו לעשות קודם לכן; לא היה אלא מעשה מחושב ואכזרי, פרי עמלו ״בדם קר״ של לייבל גרונר ששוב ניסה, אך הפעם הצליח, להוציא לפועל תכנית עליה עמל ביזע החל משנת תשמ״ז. פוטש מדוקדק, שכלל הדחה וחיסול ממוקד לעסקנים שלוחי דמלכא, אישים שמסרו את נפשם ואת חייהם למען הרבי וענייניו וחטאם מתחיל ומסתכם בכך שלא היו סרים למשמעתו או כפופים למרותו ולדידו הם ״עמדו בדרכו״.
כמובן, אין הסיכול הממוקד אי אפשר היה להוציא לפועל אלמלא הצליח לגייס לשורותיו את עושי דברו: אהרונוב, שביקש מלוכה ובדרך זו הצליח להשתלט על ממלכת חב״ד דה- פקטו. לשם כך, הוא מונה למנכ״ל צא״ח בשנת תשמ״ז: היה מי שסימן מטרה מאז ופעל ללא ליאות לקידום ״המשימה״ השטנית משם ואילך. הוא, וחבר מרעיו פקידיו וסייעניו, הסתייעו בעמיתיהם מקרב בית הדין הרבני. אשכנזי – שהיה חדור קנאה ושנאה כנגד ר׳ אפרים ומצא לנכון לשלם ״חוב ישן״ של משפחתו ולהגותו מהמסילה, והיתר, שבעיקר היו אנשים חלשי אופי ודופי, פחדנים שלא יכלו ולא ידעו לומר ׳לא׳ ואף נעדרי מינימום של יכולת מנהיגותית או ידע-הלכתי ועשו ככל אשר ציוו אותם מבלי להפעיל את אונת מוחם.
ביטול ארגון הגג וכנס ההוקעה
תיארתי בפירוט ובהרחבה, את פועלו הנמרץ של הרב אריה-לייב קפלן, בשני מישורים: כיבוי ה״שריפה״ ומזעור הנזקים ביחסי הגומלין שבין הרבי וחב״ד לבין מועצת גדולי התורה ומנהיגי העולם החרדי; ובמקביל, פעולה נמרצת להשגת היעד האופרטיבי שבא לידי ביטוי ב״גילוי דעת״ של הרבי באוזני העיתונאי עודד בן עמי: הקמת ממשלת ימין צרה, בראשות יצחק שמיר, וסיכול הניסיון להקים ממשלת שמאל צרה בראשות שמעון פרס. במישור זה, כאמור, היה חידוש בעצם העובדה שהרבי עצמו בוחר לפעול ולהכריע במו-ידיו בעשייה פוליטית, מרחב שבאופן עקבי ולאורך כל הדרך הקפיד להדגיש כי אינו מתערב בזה ומוסר את ההחלטות בזה לידי חברי מועצת גדולי התורה של אגודת ישראל. כעת, ידע הרב קפלן כי יש לוודא כי דבר לא יפול חלילה מדבריו הקדושים של הרבי וכי רצונו ודעתו הגלויה היא שלא תקום ממשלת שמאל.
עם זאת, בקצה השני של הקו – התמקם, כפי שתואר לעיל, לייבל גרונר שבתוך רצף האירועים הסוערים והעשייה הקדחתנית שאפיינה את פעילות חב״ד נוכח הנסיבות, הצליח להשתלט ולהתמקם באמצע ולהיות המוליך והמביא. בחוסר שימת לב, נפל הרב קפלן לבור שגרונר כרה לרגליו ואת כל דיווחיו העביר היישר למכשיר הפקס ולאוזניו של גרונר בלבד. עד מהרה גרונר הבחין, שבחוץ אין לאף אחד שום מושג מה באמת התרחש; ואפילו אחרים מקרב חברי המזכירות ממודרים מהמידע הכמוס והגלוי שהועבר לו. מה גם, שהרב קפלן עצמו הגה רעיון שהעסקנים ״יקחו אחריות אישית״ כדי למנוע כל פתחון פה קמי׳ה מלכא ח״ו ולהסיר כל סרך טרוניה מצד מנהיגי אגו״י. או אז, ידע בחושיו המחודדים כי אין שעה בשלה יותר, מבחינת דעת הקהל הציבורית, לעשות את מה שבאמת הוא מנסה לעשות כבר כמעט שלוש שנים.
ההתפתחות היתה מהירה וחדה. תוך כדי חול המועד פסח, במסגרת השאיפה להכות בברזל בעודו חם, לקבוע עובדות כמסמרות בטרם יחלוף זמן ובעוד הציבור הרחב, כולל אנ״ש חסידי חב״ד ותלמידי התמימים, עדיין לא עומד על פשרם של דברים ועודנו מבולבל ומחפש להבין מה מתרחש לנגד עיניו. ביום חמישי כ״ד ניסן מארגן איש צא״ח זמרוני ציק מבת-ים כנס שבו מכריזים כי ״דעת קודשו של הרבי לא השתנתה״ וכי היו אלו עסקנים, שפעלו כאן בשם הרבי, תוך סילוף (עפ״ל) רצון קודשו ונגד הוראותיו.
הכנס, נעשה כאמור בידיעת ואף בהסכמתם הסודית של ראשי עסקני חב״ד. הרב אשכנזי מציע לר׳ לייבל קפלן להתערב, והוא פונה לזמרוני ציק ומורה לו להעביר את הכנס לכפר חב״ד. המטרה המוצהרת היתה, שהוא יוכל לשלוט בגובה הלהבות. הם מסכמים ביניהם שהכינוס לא יעסוק בעניינים פרסונאליים, לא ידון באנשים ובשמות, ומטרתו האחת והיחידה היא: להציג כלפי חוץ מצג, כאילו דברי הרבי סולפו. בכך, תינתן למועצת גדולי התורה ״סולם״ לרדת מן העץ, להסכים לשנות את המלצתם בסוגיה הפוליטית, מרגע בו התברר כי זו היתה תמיד דעתו של הרבי. כל זאת, כאמור, על מנת שח״ו לא ישתמע שהרבי כביכול, חלילה וחס, הוליך שולל את חברי מועצת גדולי התורה ואף נגס או פגע בסמכויותיהם ובמעמדם.
רבני חב״ד פרסמו כרוז, המודיע על ״כינוס חירום״ של כלל חסידי חב״ד בארץ הקודש, בבית הכנסת ׳בית מנחם׳ בכפר חב״ד. למיטב ידיעתי, ההוראה לקיים ״כינוס חירום״ ציבורי, הגיעה מגרונר בנימוק הרשמי: ״רק כך יירגעו הרוחות הסוערות״ במועצת גדולי התורה, וכבודו האבוד של רבינו יושב על כנו. העולם כולו ישמע שלרבי ״לא היה קשר״ למהלכים שנעשו בשמו, דברים נעשו ״שלא על דעת קודשו״ וממילא עסקנים הם שסרחו. הכינוס תואם עם הרב קפלן וכאמור, סוכם שלא מוזכרים שמות. מי שנבהל מה״עגל״ שנרקם פתאום, ואף חש כי יתכן ונעשים כאן מהלכים העשויים לפגוע יותר מידיי באנשים יקרים על לא עוול בכפם, הוא רב עיה״ק צפת, הרב לוי ביסטריצקי, שכותב לרבי מכתב דחוף בזה הלשון:
״כאשר שמעתי מי עומד מאחורי כל המבצע הזה (שאינו אלא הרב קפלן עצמו! י.ב.) שאלתי את הרב קפלן איך אתה יכול לקחת סיכון כזה ואף לעמוד בצד ולשתוק? הרב קפלן ענה לי אין ברירה לאור המצב הקיים והיות שאולי – אף שזה ספק גדול – עי״ז יוכלו לדאוג כנ״ל שמועצת גדולי התורה יחליט כרצון כ״ק אדמו״ר שליט״א הרי זה שעת ניסיון של כל חסיד שיהיה מוכן ללכת על מסירות נפש ולהקריב את עצמו וכל היקר לו למען כ״ק אדמו״ר שליט״א״
המכתב האוטנטי הזה, מעיד אף הוא כאלף עדים במה היו דברים אמורים. והוא נשלח אל הרבי – אף שכאמור, הכל נותב לידיו הלא אובייקטיביות של הבוחש הגדול בקדירה, לייבל גרונר. וממרחק הזמן ניתן בהחלט לתהות מה הועבר לרבי ומה לא, ואין מן הנמנע כי לא מעט ׳מלאכות שבת׳ נעשו בדרך עם הדיווחים שנמסרו אליו הן ע״י הרב קפלן והן ממקורות נוספים באותה עת. מי יודע כמה פרטים נקלעו אל סד של בורר, טוחן, קורע, זורה, סותר וכיו״ב. בשטח, מתקבץ קהל רב באוטובוסים עמוסי סקרנים וחסידים סוערים שהגיעו מכל ריכוזי חב״ד, והאווירה היתה כמו חבית חומר נפץ שלא צריך יותר מאשר גפרור קטנטן כדי לפוצצו. המארח, הרב אשכנזי, מתנדב להצית את הגפרור ונושא נאום חוצב להבות בו תיאר בסובייקטיביות מסולפת (שכמובן חטאה לאמת העובדתית) את ההתפתחויות המרעישות, איך כמעט הוקמה ממשלת שמאל רדיקלית בעטיים של כמה עסקנים שסרחו, ואיך שנוסף ״חטא על פשע״ כי בחסות אינטרסים פוליטיים אישיים של אותם עסקנים הוצגו בפני מנהיגי מועצת גדולי התורה ״שני מחנות בחב״ד״. הכנס הסוער, שלא היה דוגמתו מעולם, הסתיים בהוקעת העסקנים הסוררים, שעליהם ועל מצפונם תיחרת לעד הניסיון להקים ממשלת שמאל. שמות ה״רשעים״ לא הוזכר במפורש בכנס.
לאחר כמה שעות – במוצאי יום חמישי כ״ד ניסן תש״נ (שעון ניו יורק) יוצאת הודעה באתערותא דלעילא, ׳צעטיל׳ בכתב יד קודשו של הרבי, שנשלח אל העסקן המסור והשליח הנאמן הרב קפלן, בזה הלשון: ״ביטלתי ארגון גג״.
בתמימותנו, חשנו וקיווינו כי בכך נחתמה הפרשה. הנה, הרבי מבטל את ׳ארגון גג׳; התקיים כנס שממנו יצאה הצהרה המבהירה את דעת קודשו של הרבי בנושאי הליבה העומדים על הפרק, תמה הסאגה וניתן להתקדם. זאת, למרות שהסתבר די מיד שהכנס גרם נזק תדמיתי עצום. תחילה, היו אלו שונאי חב״ד המושבעים והידועים, שבמשך שנים סבלו מנחת-זרועם של עסקני חב״ד המסורים – ולמעשה עד כה ״הוכו מכה מוחצת״ כי למגינת ליבם מעמד חב״ד היה רם ונישא בהערצה ע״י כלל החוגים, הכליים והחרדיים – כולם מלבד השונאים הידועים. הכנס, למעשה, הוקיע את מי שעמד מולם כחומת אור מבוצרת. מה שהם ניסו וייחלו לעשות מלבר, נעשה מלגו וכאילו בשירות שלהם, באופן פתאומי וע״י ״מהרסייך ומחריבייך״. באותם ימים חזינו בדמע בצהלתם הגלויה. בנוסף, התעורר יחס תמיהה ופליאה ומידה רבה מאוד של חוסר אמון כלפי חב״ד. שום דבר ממה שהושמע בכנס, לא תאם את מה שידעו העושים במלאכה, אותם אדמו״רים ועסקני חצרותיהם שהביטו בפליאה; אי אפשר היה לרמות אותם, הם ידעו עד כמה משונה המהלך שחוזות עיניהם ולא הצליחו להבין מה באמת קורה כאן. תגובות מסוג זה, קיבלנו אז מכל עבר, מצד חרדים ומצד אישים שונים מכל קצות הקשת הציבורית.
אל עמוד הקלון
אולם הרחק מעבר לים, היה מי שמזג לעצמו כוס לחיים ובירך על המוגמר. גרונר וחבר מרעיו, ראו בכנס ובתהודה סביבו יריית פתיחה. רעבונם רק גבר שהרי מה תועלת יש בהוקעה ״כללית״ אם איננה פרסונלית? איך זה מקדם את המטרה: להכפיף את ממלכת חב״ד לשליטתם? אין לעצור. אצה הדרך והם בחרו לנצל את הברזל החם ולהכות בו עד חורמה.
וכך מיד למחרת השבת, יום ראשון כ״ז ניסן תש״נ – מתכנס בית דין רבני חב״ד ״בבהילות״. מן הסתם, הבינו הרבנים כי יש גבול ליכולתם לתרץ את המשך ההשתוללות בתואנה של ״סילוף דעת הרבי״ (דבר שלא היה ולא נברא; מה גם שבהקשר הפוליטי היו מעורבים, מלבד הרב קפלן, גם הרבנים ירוסלבסקי ואשכנזי בעצמם. עוד לא עלה אז בדמיונם הרעיון לטעון כאילו הם פעלו ׳בנפרד׳ ובמהופך מעמיתם). לכן, ניגשו מהר אל העיקר: ביצוע שינויים פרסונליים דחופים.
תחילה, שינוי בהנהלת ארגון גג. באותה שעה איש מהם לא ידע על קיומו של הצעטיל שהואיל הרבי להוציא בליל שישי ובו קבע: ״ביטלתי ארגון גג״. לכן, הם בוחרים לקדם את מזימתם להשתלט על הנהלת הארגון. החלטתם היתה: סילוק הרב קפלן מניהול ארגון הגג של מוסדות חב״ד בישראל. תחתיו, מינו את הרב אפרים וולף (כן, מי שעתיד תוך זמן לא ארוך להיזרק בביזיון אל אותו עמוד קלון עליו ׳תלו׳ את הרב קפלן) ולצדו, הוסיפו את מי שנחשבו אנשי שלומם הסרים למשמעתם, ר׳ שמואל חפר ור׳ שלמה מיידנציק.
ממרחק הזמן ולמיטב הכרתי, המהלך הזה ״באתערותא דלעילא״ של ביטול ארגון הגג, הציל את מוסדות חב״ד מדריסת כף רגלו של אהרונוב. ח״ו לו הארגון היה נותר מעל למוסדות – סכנת כליה היתה נשקפת למוסדות החינוך החב״דיים המפוארים שהוקמו בעמל ויזע בלתי ניתנים לתיאור, בחירוף נפש ובמסירות נפש, ואשר נוהלו בקדושה ובטהרה ובמסירות אין קץ ע״י העוסקים במלאכת הקודש ׳מלאכת שמים ׳ בארה״ק וזכו להעמיד תלמידים הרבה. אין לתאר מה היה קורה לו חלילה וחס, הפרדס המלכותי הזה היה נופל כפרי בשל לידיים ערלות. זה היה חורבן הבית! לולי דמסתפינא, במבט מפוכח ניתן לומר אף יתירה מזו. עצם המציאות של ניהול מרוכז לכל מוסדות חב״ד ליובאוויטש בארץ הקודש ומסירתם בידיים של ״מנהיג״ אחד (יהיה אשר יהיה), איש אחד שהוא זה שבידיו מרוכזות כל הסמכויות והיה הופך עצמו ׳בעל הבית׳ על כל מוסדותינו הק׳ – זה היה עשוי להיות הרה אסון, בפרט בתקופה החל מג׳ תמוז ואילך.
בראייתו השמימית ועיניו הצופיות למרחוק, מנע כ״ק אדמו״ר זי״ע את הקטסטרופה הזו ושמר על מוסדותיו המפוארים ועל יכולתם להמשיך לשגשג בחילא יתיר, לנחת רוחו הק׳ עד בוא גואל במהרה.
החלטה שניה: ׳לפטר׳ לאלתר את ר׳ ברקה וולף מתפקידו כדובר חב״ד. הרבנים הגאונים החליטו כי ״ארגון הגג ימנה״ דובר חב״ד חדש. כה מרושעת היתה החלטה זו. ברקה היקר, במסירות נפש בל תתואר ומבלי שאיש סייע לו, הקדיש ימים כלילות למען הרבי ובעצם פועלו רקם מערכת קשרים אישיים מסועפת מול שורה ארוכה של אנשי תקשורת ומובילי דעת קהל, שמר איתם על קשר, עדכן אותם בנעשה בליובאוויטש ודאג לכל כך הרבה הפצת המעיינות בכל אפיקי המדיה הישראלית. כך, התאפשר לו גם רבבות פעמים למנוע פרסומים שליליים מכל הסוגים ולשמור על שם חב״ד ושם הרבי. כל זאת עשה מבלי שהתבקש, בלי כותרות ותארים בומבסטיים, בלי לדרוש או ליטול כל שכר ולא החזיק טיבותא לנפשיה. כמובן, זכה לאינספור שליחויות, גלויות ונסתרות, מהרבי אל אישים שהכיר ואשר עמם שמר על קשר. לא היתה כאן ״משרה״ שפעם מאייש אותה פלוני, ואח״כ מאייש אותה אלמוני. עצם המושג והמוסד ׳דובר חב״ד׳ היה רק כינוי ושם חיבה של ״ברקה וולף״; ממה הוא פוטר? מהיכן סולק?
ועוד ועיקר: מדוע? מה הצדיק תלייתו על עמוד הקלון? התשובה החד משמעית היא: על לא עוול בכפו. שום סיבה שבעולם לא הצדיקה פגיעה בו ובעשייתו, שעל עוצמתה וייחודיותה אפילו מה שידוע הוא טיפה מהמציאות. למעשה, עד היום לא הכול אפשר לספר ולתאר. אבל הכל היה קודש קודשים לשמירת כבוד חב״ד והפצת המעיינות באופן הכי איכותי ויעיל.
עד סוף ימיו ניסה ר׳ ברקה בכל דרך אפשרית להביא לקיומו של ״דין תורה״ בו יישמעו דבריו, תישמע גרסתו – וחשוב יותר, שמישהו ״יטיח״ בו סוף סוף את אשמתו, יערוך לו שימוע והוא יבין מה הצדיק את הפגיעה הנואשת הזו בו ובתמצית חייו. הוא התחנן לרבנים במכתבים קורעי לב, בהם הוא מבקש כי בסך הכל ייערך דיון אחד מסודר בבית דין, שיישמעו דבריו בטרם נחרץ גורלו ושמו הטוב מוכתם לדורות. כל פניותיו נפלו על אוזניים ערלות. מן הסתם מכתביו נקראו בלעג-לרש ונקרעו בלב אטום.
אותו צו אלוקי בתורתנו הקדושה, החל על כל בית-דין באשר הוא, לרבות סנהדרי גדולה בכבודה ועצמה: ״שמוע בין אחיכם ושפטתם צדק״ – לא היה מוכר לבית דין דנן, לא במקרים קודמים ואף לא בעת שפיכת דמו של חסיד יקר ונאמן זה – כמו יתר שמונת האישים שמאוחר יותר דמם נשפך בראש חוצות אף שאיש לא טרח לדבר עמם קודם, לערוך איזשהו שימוע לפחות מן השפה ולחוץ, דבר שעושים אפילו בחוקות הגויים (ואפילו במדינות טוטליטאריות) ולשמוע את גרסתם, בטרם הוקעו פומבית לעד.
לא זו אלא אף זו: באופן לא מפתיע, גם לאחר אותה הודעת ״פיטורין״ חד צדדית, המשיך ר׳ ברקה לקבל מהקודש פנימה הוראות והנחיות באופן שגרתי. היה זה על אפו וחמתו של גרונר אף שלא אחת ולא שתיים נמסרה השליחות באמצעותו. הוא המשיך לקבל הוראות שונות לטיפול מול התקשורת ובקשות לביצוע בשדה ההסברה וההפצה.
הפעם הראשונה אירעה כשבועיים לאחר שלידיו הגיעה אותה הודעת פיטורין מבישה ופוגענית. היה זה לפנות בוקר, הטלפון צלצל וממש מתוך הרגל – ברקה נטל ידיו במהירות ובדרך אל השפופרת עטה מהר את החליפה והגארטל; שלא במפתיע אך באותה מידה באופן הכי מפתיע שאפשר להעלות על הדעת – הוא שומע את קולו של גרונר המעביר לו הוראה בשם הרבי, למסור לאמצעי התקשורת מסר מסויים. השיחה הסתיימה וברקה נותר על עמדו רועד ודומע. דקות ארוכות נתקיים בו ׳שפכי כמים ליבך נוכח פני השם וכדברי הזוהר הק׳ ״מאן פני האדון השם? דא רשב״י״… משהתעשת קמעא, אץ רץ לבית שכנו הר׳ ירוסלבסקי, העירו משנתו העריבה וסיפר לו את הדברים. הוא עמד על כך שהרב יטלפן בנוכחותו ועל אתר לגרונר ויאמת עמו את הדבר. הרב עשה כן והתשובה המדהימה שקיבל מגרונר הייתה כהאי לישנא: ״דאס איז ריכטיג. אבער איר, רבנים, דארפט איר טאן אייער׳ס״. ובתרגום חופשי: זה נכון (שהרבי ביקש למסור לתקשורת בישראל מסרים באמצעות ר׳ ברקה) ובכל זאת אתם, רבנים, צריכים לעשות את המוטל עליכם״. הפטרון לא הניח לעושי דברי לסור ממשמעתו אף כאשר התחוור באופן בלתי ניתן לערעור שזהו לא רצון קודשו של הרבי עצמו.
מסירים את הגג
כמעט הושבה החרב לנדנה ונתרגשה על מלאכי החבלה בעיה חדשה. פתאום נודע להם, שאין בכלל ארגון גג, הוא נסגר ע״י בעל הבית האמיתי. שוב אין ערך במעשה הפיטורין של הרב קפלן, החלפתו בר׳ אפרים וולף כשלצידו עושי דבריהם. ומשזו המציאות, הם ממהרים לשלוף את החרב ולהמשיך במסע הקטל. הפעם מחליטים לשוב לסורם (אף שננזפו ע״כ במפורש ובחדות ע״י הרב חדוקוב) ולחזור אל מה שבוצע במנחם-אב תשמ״ט: לקפד את ראשות אגו״ח. הגע בעצמך: אותו ר׳ אפרים, שאך תמול שלשום הוא זה שנבחר על ידם כדי להדיח עמו את הרב קפלן מראשות ארגון גג – הופך כעת ״כמטרה לחץ״. הם מחליטים לסלקו לאלתר מניהול אגו״ח…
חיסול פרסונאלי ממוקד
בכל אלו, לא תמה ולא נשלמה ההשתוללות הפראית, המחפירה וחסרת התקדים. עיון בשבועון ״כפר חב״ד״ מאפשר לראות את המודעה שפורסמה בגיליון שיצא לאור אחרי אותו ״כנס הוקעה״. נכתבו בו החלטות הכינוס, בניסוח בהיר ותוך זהירות להימנע מכל אזכור פרסונאלי – כפי שסוכם ותואם מראש עם הרב קפלן.
חורף תנש״א. תשעה חודשים חולפים ובתאריך כ״א טבת מתפרסמת בעיתון כפר חב״ד מודעת הוקעה, תחת הבלנק של בית דין רבני אנ״ש – ׳בעקבות׳ כנס ההוקעה שהתקיים בכ״ז ניסן בכפר חב״ד. הפעם, באורח חסר תקדים בתולדות חסידות חב״ד מאז ייסודה בידי רבנו הזקן; וכפי שלא נעשה מעולם במחננו לאורך כל הדורות – הופיעה במודעה רשימת שמות של לא פחות מאשר תשעה חסידים ועסקנים חב״דיים – ואנוכי בכללם – שהוקעו אל עמוד הקלון באופן פומבי ובראש כל חוצות.
שוב: תשעה חודשים(!) לאחר הכנס ומבלי שתהיה שום סיבה המצדיקה את ״העלאת הגירא״ והעלאת-הרף הזו; ולאחר שבמשך כל אותם חודשים זורמת שגרת החיים החב״דיים כמעט על מי מנוחות (למעט העוולה הפרסונאלית כלפי ר׳ לייבל קפלן וכלפי ר׳ ברקה וולף); פתאום רואה מודעה מחוצפת זו אור בפרסום מהדהד ובביטאון החב״די הרשמי. כל פרט הקשור לפרסום זה, הוא אות-קלון לדיראון עולם לעומדים מאחוריה ולשותפים והיוזמים את פרסומה. היא אחד המסמכים המבישים בתולדות הציבוריות החב״דית, מזויפת מתוכה ועמוסת שקר ועזות מצח.
במודעה, פורטו שמותיהם של האישים הבאים: "הרב אריה לייב קפלן, הרב אפרים וולף, הרב יוסף גרליצקי, ר' מנחם לרר, הרב טוביה בלוי, הרב חיים יהודה רבינוביץ, ר' שלום דובער וולף, ר' יוסף בלוי". די ברשימה זו עצמה בכדי להעיד כאלף עדים מהימנים עד כמה אין קשר קלוש בין סיפור ״ניסיון הקמת ממשלת שמאל״ לבין משבר תש״נ החב״די. השימוש בתרגילו המבאיש של שמעון פרס, וניסיונו הלא מוצלח להקים ממשלה – הפך תירוץ נואל ופתטי, לתרגיל מסואב הרבה יותר להגשמת מאוויי שליטה אגוצנטריים של גרונר ועושי דברו ובראשם אהרונוב. גם חוש דמיון מפותח לא יוכל לקשור בין המוקעים במודעה לבין המעורבות החב״דית בקדחת הפוליטית. יעידו מי שכן היו מעורבים: אשכנזי וירוסלבסקי, שבמידה ויש עוון באיזושהי פעולה שנעשתה ע״י חב״ד, במגעים עם פוליטיקאים או רבנים ובכל דבר הקשור לתחום הפוליטי בתש״נ – הם אלו שעשאוה ועליהם לתת דין, לא לצלוב בעוונם אנשים שאינם קשורים לכך.
כאמור, ראשון המוקעים היה ר׳ אפרים וולף. הדמות הדגולה, לה ייחדתי פרק בפני עצמו ועדיין מתקשה הנני לשרטט בפניכם את גדלותו כחסיד בטל עניו ונאמן, מקושר בכל נימי נפשו לרבי וחייל מסור רב זכויות בשירות חב״ד ליובאוויטש ומוסדותיה. פוליטיקה? קשר עם המערך או עם כל אדם או יישות פוליטית? כל אלו היו ממנו והלאה. ייאמר ברורות ובצורה שאינה משתמעת לשתי פנים: ר׳ אפרים לא היה מעורב כלל וכלל באף מגע או משא ומתן עם המערך. ככלל, כל מה שמזוהה כעניין ״פוליטי״ עניין את ר׳ אפרים פחות משלג דאשתקד. זה לא היה השטח שלו. באופן מעשי: ר׳ אפרים לא ידע כלום על המפגשים שנעשו בהדרכתו וברכתו הק׳ של הרבי בין חב״ד לבין הפוליטיקאים. הוא לא דיבר עם איש על כך, והוכנס בעל כורחו לתמונה רק כאשר צריך היה לעלות ולחלות את פני הר״י אלתר בכדי לסייע בשיכוך הלהבות ושח״ו לא יגבה טורא בין ליובאוויטש לבין היהדות החרדית. לא זו אלא אף זו, כאמור לעיל, בית הדין עצמו קם ומינה את ר׳ אפרים כיו״ר ארגון-גג אחרי כנס ההוקעה (בו לא פורסמו שמות), ובלי שום ספק אז לא היתה כל כוונה להוקיעו או להפנות כלפיו אצבע מאשימה. ובכל זאת, עיניכם הרואות: מתוך עוול בל יכופר ובבחינת שפתי שקר הדוברות על צדיק עתק בגאווה ובוז, שורבב שמו אל ראש רשימת המוקעים.
מוקע נוסף שזכה לכבוד המפוקפק, הוא כותב השורות. מיותר לציין שבניגוד לירוסלבסקי ואשכנזי שעסקו בעניינים הפוליטיים וניהלו מהלכים שונים לאורך הקשר החב״די עם הפולטיקאים – אני לא עסקתי בכך. אך את זאת כן חשוב לציין: בתאריך הזה, טבת תנש״א, מלאו כמעט חמש שנים מאז שפרשתי מעבודתי בקודש ושליחותי בממלכת מוסדות חב״ד, לצידו ותחת פיקודו של מורי ורבי ר׳ אפרים וולף. בשנת תשמ״ז כבר עזבתי וכאשר החלו מגעים בין עסקני חב״ד ורבנים לבין פוליטיקאים (בשלהי תשמ״ט ושנת תש״נ) לא נשאתי בשום תפקיד רשמי או שאיננו רשמי במוסדות. עובדה פשוטה זו, לא מנעה את שרבוב שמי אל רשימת החיסול. ״הוקעתי״, כפי שהוקעו יתר האישים הנכבדים ששמם הוזכר במודעה – במסגרת הליך חיסול-ממוקד שלא היה אלא חיסול-חשבונות עם כל מי שאינו מזוהה עם שלטון האוטוקרטיה של אהרונוב בשירות גרונר ולהיפך. הוספת שמי לרשימה היא ההוכחה שקובצו פנימה חסידים ועסקנים שמהווים ״מכשול״. שחב״ד ליובאוויטש יקרה וחשובה להם ואשר לא ישבו בשקט כשממלכת רבותינו נשיאינו נגזלת רח״ל ע״י אגוצנטריים בלתי ראויים המבקשים לעשות בה כברכושם הפרטי.
אי אפשר שלא לשוב ולומר את שכבר צוין לעיל: תחת בלנק של ״בית דין״, נעשתה פעולה הכי רחוקה מהלכה או מכל אמות מידה של צדק והגינות. אף לא אחד מתוך תשעת השמות שהוקעו במודעה, איש מהם לא התבקש ע״י רבני הבית דין לבוא ולהאזין לשימוע על חטאיו בטרם הוקע אל עמוד הקלון. בשער בת רבים ולדיראון עולם. לא ניתנה הזדמנות למוקעים להסביר מה היה, מה נעשה ומה לא, מדוע בוצעו פעולות – אם בוצעו, מתי וכיצד התקבלו החלטות על פעולות ומה הרקע למהלכים שנעשו ואינם תקינים לדעת הרבנים. כך, ללא כל חקירה ודרישה, ללא הליך מינימלי פורמלי ולפחות מן השפה ולחוץ, מבלי שניתנה למי מאתנו יכולת או זכות להתגונן ומבלי שמישהו מטעם רבני חב״ד יטרח לדבר, לפחות עם אחד מתוך האישים שהופיעו במודעה, לברר עמם דבר מה כלשהו.
מצד שני לא חסכו (חלק מאותם) האישים ששמם הוזכר, במאמצים לברר ״מהיכן דנתוני״, במה דברים אמורים, מהי העוולה המצדיקה שפיכת דמם ורצח-אופי כה מזעזע להם ולמשפחותיהם הנכבדות. כבר הזכרנו את תחנוניו קורעי הלבבות של ר׳ ברקה – שזעק מקירות ליבו שיזמינוהו לדיון, שיערכו עמו הליך הלכתי תקין בטרם ישפכו כך את דמו; בדומה לכך, גם ילדיו של – יבדלחט״א – אחי הרב טוביה שי׳ קמו במצוות כיבוד אב והסתובבו באופן אישי בכדי לברר במה דברים אמורים, ונדהמו לשמוע מפי מרביתם, ואף החתימו אותם על מסמך בו הם מצהירים בהן צדקם כי למרות ששמם מתנוסס על אותה מודעה מבישה, הרי הם מעידים כי שמו של אחי ר׳ טוביה מעולם לא עלה בדיוני בית הדין, מעשיו לא נבחנו לטוב או למוטב ואין כל רקע של דיון או ״כתב אשמה״ המצדיק את הוקעתו ושפיכת דמו בראש חוצות. הסתבר למגינת לבם, כי אין זו אלא ׳הכתבה׳ וציווי מפטרון המהלך שניצח במו ידיו על התהליך וכפי שנודע ממקורות מהימנים ביותר, האיש גם איים והרים את קולו בתקיפות אופיינית כלפי מי שניסה לתהות ולשאול משהו בקשר לכך.
כמי שנמנה בין המוקעים, ביכולתי להעיד עד כמה נוראי הדבר מבחינה אישית ומשפחתית. אין לתאר. אך בפני הקורא הנאמן עליי להבהיר באופן שאינו משתמע לשתי פנים: לדידי, ושותפים לדעתי גם אחי ר׳ טוביה ונוספים הן מקרב ״המוקעים״ והן אישים נוספים הבקיאים בפרטים; אין לנו שום ספק וספק-ספיקא בכך, שהרבי לא קשור בשום צורה ואופן ח״ו לכנס ההוקעה או להחלטה להוציא דיבה ושם רע ברבים. באוזניי נטען כי דבר קיומו של אותו כנס הוסתר מהרבי; יש גם יודע-דבר שטען באוזניי בתוקף כי גיליון ׳כפר חב״ד׳ בו הופיעה מודעת ההוקעה המבישה והפרסונלית, לא הוכנסה אל הקודש כמידי שבוע ותורצו תירוצים שונים בכדי לנסות ולהעלים את הדבר מעיני קודשו של הרבי, לבושתם וכלימתם.
לא כנס ההוקעה, ובוודאי שלא פעולת ההמשך הרצחנית תשעה חודשים לאחר מכן – באו חלילה מאת הרבי. כה מופרך לייחס לקדוש ישראל והרועה הנאמן; קודש הקודשים שמעולם לא עשה אף פעולה רח״ל שלא כהלכה; שהקפיד שלא לדבר בגנות אף בריה תהא אשר תהיה ובוודאי שלא לגרום צער או עגמת נפש לאף יהודי; וכאן? שרשרת של עוולות ופשעים, היפך ההלכה והמוסר, היפך החסידות ודרכי החסידות. כל העניין מראשיתו ועד סופו – חטא עוון ופשע זדוני הינו. אוי למי שיעלה על דל דמיונו לייחס זאת לנשיא הדור, אבינו רוענו הוד כ״ק אדמו״ר זי״ע. חלילה וחס!
הרבי בולם את המשך הרדיפה
הרעיון לתלות את הקולר בראשו של מלך רח״ל ולייחס לרבי את ההוקעה ושפיכות הדמים – הוא עוד פשע בלתי יכופר של אנשי העוולה. הם עמלו להעניק לרעיון עוועים זה הד פומבי והפיצו שמועות בקרב אנ״ש והתמימים ברוח זו. מפאת כבוד אלוקים הסתר דבר, אינני רוצה להכליל בפרק כאוב זה כתבי פלסתר ומסמכים שבהם מעיזים אינשי דלא מעלי לטעון כנגדנו כאילו דמנו נשפך בהורמנא דמלכא (עפ״ל). האמת העובדתית היא, שזו לא רק בדותא איומה אלא ההיפך הגמור הוא הנכון. משהתדרדרה המזימה המרושעת מדחי אל דחי, הואיל הרבי לנקוט בצעד שבמשך השנים מיעט מאוד לעשותו: להתערב בענייני ״פוליטיקה״ פנימית. למעשה, בחר הרבי לבלום את מזימת גרונר ומנע את הדחת המוקעים מתפקידיהם בשירות הממלכה החב״דית.
לולי זכינו לחסד עליון זה, הרי שעד מהרה היה ר׳ אפרים וולף מודח מניהול המוסדות. ר׳ לייבל קפלן היה נזרק מניהול המוסדות בעיה״ק צפת; יבלחט״א אחי הרב טוביה היה מודח מניהול מוסדות בית חנה בירושלים ור׳ מנחם לרר היה מודח מראשות ועד כפר חב״ד (וחברותו בהנהלת מוסדות החינוך). למעשה, זו היתה לא רק מגמת גרונר – אותה לא טרח להסתיר מפני איש; אלא זו היתה גם המשמעות של המודעה בכפר חב״ד. היה זה ניסיון פוטש, להגות מן המסילה בפועל את האישים מתפקידיהם. עזר השי״ת ושלא כמו ר׳ לייבל קפלן שהלך כמעט מיוזמתו ״כצאן לטבח יובל למכה ולחרפה״ בניסן תש״נ, הרי שבחורף תנש״א אחר מודעת ההוקעה המבישה – בחרו יתר המוקעים שלא לפשוט צווארם לשחיטה. הם ידעו היטב שאין זו הוראה הבאה מלמעלה והחליטו ואף השיבו למחרפיהם כי כל עוד הרבי איננו מורה להם להסתלק – אינם הולכים מיוזמתם. והרבי, באהבתו וחמלתו, מנע זאת בפועל ובמוחש והמשיך להנהיג את מוסדותיו הק׳ באמצעות חייליו נאמניו.
׳אל כל בני ובנות ישראל׳
עד מהרה, ניתנה לנו גם אפשרות ללמוד עד כמה גדולה ועצומה עוגמת הנפש שנגרמה לרבי מאותן פעולות מבישות. ולשם כך, עליי לקפוץ שלושה עשורים אחורה, אל תשרי תשכ״ג. חודש החגים הבלתי-נשכח, במהלכו זכינו – אחי ר׳ טוביה שליט״א ואנוכי – להגיע לראשונה אל חצר הרבי. ר׳ טוביה קנה בצדק את מקומו בשורה הראשונה של מסבירי חסידות ומפיציה לתועלת זיכוי הרבים, בעמלו בצעירי-חב״ד ירושלים ובמעורבותו הפעילה בכל היוזמות הפעלתניות שחב״ד בארץ הקודש עשתה באותם השנים.
לפיכך, מיד עם הגיעו – ובאתערותא דלעילא ממש – הרבי הוציא לאחי הרב טוביה, באמצעות לייבל גרונר, את ה״מכתב כללי״ שהואיל להוציא באותם ימים בצירוף הוראה, לתרגמו ללשון הקודש לתועלת הרבים. מאז, מידי שנה בשנה ולאורך כל השנים, היה אחי הרב טוביה מקבל מהרבי את המכתבים הכלליים ומתרגמם ללשון הקודש בכדי שדבר המלך ודתו יגיעו אף ״אל כל בני ובנות ישראל״ המבינים ומדברים עברית. וזאת למודעי: אחרי פעולת התרגום, האיגרת בלה״ק נשלחה אל הרבי שהואיל להגיה ולהוציאה שוב מוגהת לשם שליחתה והפצתה אל כל בני ובנות ישראל בכל מקום שהם, ה׳ עליהם יחיו.
חודשים אחדים אחר שפיכות-הדמים הפומבית המתוארת – שלהי אלול תש״נ; כדרכו בקודש, הואיל הרבי לכתוב מכתב כללי הנושא את התאריך ״מוצש״ק פ׳ תבוא אל הארץ, ח״י אלול ה׳תש״נ״ והמכתב נמסר לגרונר שיעביר אל הרב טוביה לתרגמו ללשון הקודש. גרונר מחליט שזו שעת כושר להכשיר את השרץ ובמקום לשלוח אל ר׳ טוביה הוא שולח את המכתב, לשם תרגומו ללה״ק, אל מי שמונה כביכול לדובר-חב״ד במקום ר׳ ברקה וולף, מנחם ברוד מכפר חב״ד. המכתב המתורגם נשלח במהרה והוכנס אל הרבי. והנה, לראשונה משנת תשכ״ג ושלא כמו בכל המכתבים לאורך כל השנים מאז עד עתה, הרבי לא התייחס. לא זכינו יותר לקבל ״מכתב כללי״ מוגה בלשון הקודש (ונאלצו להפיץ את הגרסה בעברית תחת הכינוי ״תרגום מאידית״). יש לציין, אגב, כי כאילו בכדי להדגיש עד כמה אין כאן ״מקרה נקרה״, הואיל הרבי לפרסם מכתבים כללים שבוע אחר שבוע, שלוש פעמים ברציפות: בח״י אלול (״מוצש״ק פ׳ תבוא אל הארץ, ח״י אלול ה׳תש״נ״) ושבוע לאחר מכן בכ״ה אלול (״מוצש״ק פ׳ נצבים וילך כ״ה אלול ה׳תש״נ״) ״בהמשך למדובר במכתב ממוצאי שבת קודש ח״י אלול״; וכשבוע לאחר מכן, ב״יום שלישי פ׳ האזינו השמים ג׳ סליחות ה׳תש״נ״.
מידי דברי אודות דובר המהפכה מנחם ברוד, יש לציין כי אף הוא זכה לסיכול ממוקד ופומבי בערב חג הפסח תשע״ז, עת הודח בראש-חוצות על ידי אהרונוב שממקום שבתו בכלא-חרמון הורה לפטרו אחרי שנודע לו כי האיש העז להימנות בין חברי משלחת שהתקבלה בלשכת ראש-הממשלה והעניקה לו מארז מצות. חרה לו כי המשלחת אורגנה ע״י בעל-דבבו באותם הימים. לגודל האבסורד, מי שהתייצב בראש המשלחת שעוררה את זעם הקיסר הכלוא, היה לא אחר מאשר לייבל גרונר. לבושתו, נתקיים בו ׳על דאטפת אטפוך׳.
ניסיונות סיכול אחרונים
פעולות הנקם ושפיכות הדמים, לא פסקו. יום אחד מקבל יו״ר ועד כפר חב״ד, ר׳ מנחם לרר, איגרת תוקפנית מאת ירוסלבסקי ובו הנחיה: להעביר מיד את כל התכניות של היישוב כפר חב״ד אל יו״ר ועד נחלת הר-חב״ד ר׳ מרדכי גורודצקי. היה זה ניסיון פוטש לכיבוש ועד כפר חב״ד. לרר נדרש להתפטר מתפקידו, הוא ושאר חברי הוועד – ו״בית הדין״ ציפה כי הם יסורו מן הדרך ולא יבקשו יותר את אמון הציבור, לא ינסו לרוץ לקדנציה נוספת. אקט זה, היה זהה בעליל לניסיון ההדחה של ר׳ אפרים וולף מראשות אגודת חסידי חב״ד ומניהול המוסדות. כתגובה – קיבל הרב ירוסלבסקי פתק חריף ביותר, בכתב יד קודשו של הרבי – וניסיון ההדחה נבלם.
עד שלא שקטה פעולה זו – שוב הניפו גרזן והפעם כתבו לרבי שהם חפצים לנשל את אחי הרב טוביה מתפקידיו במוסדות אותם זכה להקים ולנהל במסירות נפש. הרבי הדף את הניסיון והואיל לכתוב: ״אין כל קשר לכיוצא בזה״.
במה דברים אמורים? ובכן, בניסיון לחבול תחבולות, השחילו אנשי הבית-דין את עניין הדחת אחי ר׳ טוביה מתפקידיו, בין שאלות נוספות הקשורות להגדרת מהותו ומעמדו של בית הדין. כנראה, קיוו שהרבי יתייחס למעמדם – וניתן יהיה להבין מכך שהדחת ר׳ טוביה (ופעולות דומות נוספות) אכן לגיטימית ונתונה לשיקול דעתם.
למעשה, הרבי הואיל לבלום את המזימה. בתשובתו המפורטת, ובכתב ידו הק׳, אכן התייחס למעמד בית הדין וכתב כי ״תוקף והנהגת וענין אנ״ש שי׳ באה״ק הוא בידי אגודת חסידי חב״ד באה״ק ובראשם (ועד) רבני אנ״ש שי׳ שהם הדיינים ופס׳ ״ד בתוקף התודה״ (ההדגשות במקור). משפט שאינו משתמע לשתי פנים, דרישה למינימום הכל כך מובן מאליו: שהם ימלאו את תפקידם כדיינים, הפוסקים דין בתוקף התורה, לפי אמות מידה הלכתיות מובהקות.
ובכדי שח״ו לא ישתמע כאילו ישנה הסכמה לבקשה (הכה קוטבית לתורה והלכה) להדיח את ר׳ טוביה, טרח הרבי לציין במפורש ביחס למזימה זו: ״אין כל קשר לכיוצא בזה״; כלומר, רום מעלת כבודכם איננו קשור, לא להדחה המבוקשת ולא לשום פעולה מבאישה אחרת כיוצא-בזה.
יש לציין כי מאז ולאורך השנים, מרבים בעלי העניין לעשות שימוש ציני, עם ובלי קשר לקונטקסט משמעותי כלשהו, בנוסח מענה מופלא זה. הם מנופפים בו כאילו שתוכנו מעניק להם עליונות אבסולוטית (…מעל לכל אמות מידה הלכתיות, רח״ל) וכאילו שזו כוונת רבינו כאשר התייחס לתוקף והנהגת וענין אנ״ש. למעשה, כל מי שניחן במעט יכולת הבנת הנקרא, מבין שהרבי נאלץ להתערב אז למנוע את ביצוע זממם, והואיל להוסיף את המובן-מאליו, כי מצופה מהם לנהוג ולפסוק דין אך ורק ע״פ כללי ההלכה והתורה.
לסיכום יש לציין כי הרבי בטובו בלם באופן אקטיבי כל פלישה למוסדותיו הק׳ ומנע את המזימה להדיח ולערוף ראשים, בשם אותו ״עליהום״ פראי ששינה את פני חב״ד בארה״ק מן הקצה אל הקצה.
ואני קרבת אלוקים לי טוב
וממש כמו אב אוהב, לא חסך הרבי אף הזדמנות בכדי להרעיף טללי תחיה ולקרב את המורחקים בזרוע. הדברים נעשו בדרכו בקודש, בהזדמנויות שכל חסיד ומקושר איווה להן ובמתכונת אותה הנהיג והנחיל לנחלת הכלל. שהרי מי ידמה ומי ישווה לרבינו הק׳ שייקר כל שבב-שניה ומילא כל רגע ביממה בעמל תורה ובהנהגת העולם כפשוטו; ובאותה מידה מי ידמה ומי ישווה לכמות העצומה של זמן אותה הואיל, בטובו וחסדו, להקדיש לכל אדם, איש ואישה, ילד או ילדה, זקן או נער. וידוע הדבר והוא פלאי.
וכך, זכה כל אחד מהאישים ״המוקעים״ מבלי יוצא מן הכלל, לקירובים שונים – חלקם יוצאי דופן ומרגשים ביותר – החל מתש״נ בה התחולל המשבר הגדול, ועד ליום המר והנמהר כ״ז אדר-ראשון תשנ״ב.
כך היה כאשר הופיע ר׳ אפרים וולף במעמד חלוקת שטרות הדולרים לצדקה, והרבי קידמו בפנים מאירות באומרו: ״אלע גוטע זאכן קומען אן פלוצלינג״ (כל הדברים הטובים באים בהפתעה). כך היה כאשר אחי ר׳ טוביה זכה לחלות פני קודשו במעמד ׳דולרים׳, וכדרכו עמד בביטול ולא פצה פיו אך הרבי מרעיף עליו לא פחות מאשר ארבעה שטרות של דולר ״באתערותא דלעילא״ והאחרון מביניהם ניתן לו ״פאר גאנץ ארץ הקודש״.
ר׳ ברקה, הדובר הנאמן והמסור, עובר בחלוקת שטרות הדולר לצדקה – ומקבל שטר ״פאר אלע צייטונג״. ואפילו אנוכי הקטן, אף שכאמור כבר שנים אחדות קודם לא נשאתי בשום תפקיד במוסדות חב״ד, זכיתי בסוף חודש טבת תשנ״ב לעבור לפני הרבי בחלוקת השטרות לצדקה ואת מה שאירע אז ניתן לראות בבירור בתיעוד הוידאו: הרבי מעניק לי שטר של דולר והמשכתי ללכת; הרבי באתערותא דלעילא ביקש להעניק לי שטר נוסף, אך גרונר שבמקרים כגון דא תמיד קורא בשם הרבי אל היהודי העובר לשוב, נטש פיזית את מקום עמדו כדי שלא למלא את תפקידו. במקומו, מיהר המזכיר ר׳ בנימין קליין לקרוא בשמי ושבתי והתייצבתי לפני הרבי. או אז העניק לי הרבי עוד דולר ואמר: ״דאס איז פאר ארץ ישראל״. ובדומה לכך, זכו גם יתר המוקעים ששמם הטוב הוקע בזדון, לקירובים וטללי תחיה ונחמה, באתערותא דלעילא מאת רבינו זי״ע.
מלחמת גרונר ורבניו כנגדי לא פסקה מעולם. הם לא בחלו בשום פעולה וניסיון להצר ולהציק לי אף במחוזות הרחוקים מהם כמטחווי קשת. כך היה כאשר מוניתי ליועצו של מנכ״ל משרד החינוך, ידידי ר׳ בנציון דל. זמן קצר לאחר המינוי מופיעה על מפתן המנכ״ל משלחת של כמה רבנים ועמם לא אחר מאשר לייבל גרונר. יש לשער כי עמלו לא מעט בכדי להצליח להשחיל עצמם ליומנו העמוס של מנכ״ל משרד החינוך אך את הזמן שבילו בלשכתו לא ניסו לנצל לטובת שדה החינוך החב״די או הכלל-ישראלי, ולא לתועלת ציבור המורות והמורים או לומדי ההוראה הרבים שיש בחב״ד וכיוצא באלו. מה היתה מטרת הפגישה? הם ביקשו, במצח נחושה ובעזות בלתי מובנת, שהמנכ״ל יבטל את המינוי שלי. דל המופתע הוכה תדהמה, ולא יכל שלא להגיב בחדות: בחיים לא הייתי מעז להתערב לכם עם מי לעבוד ועם מי לא לעבוד; מה פשר התעוזה שלכם, לקבוע לי מי יימנה בין עובדיי? וכדי ביזיון וקצף.
חב״ד מאנט פנימיות
לא אחת, תוהים באוזניי: הכיצד יכל אדם כה אגוצנטרי ובעל אישיות כל כך לא-ישרה, להסתובב כה קרוב להיכל ולקודש הקודשים. הרבי, שדי היה לו במבט כהרף עין כדי לעמוד על טיב כל בריה שנקרתה בדרכו; מדוע הותיר דמות שכזו בתוככי ״חדר המכונות״ ובעמדה המאפשרת לטיפוס מסוג זה לעשות נזק עצום כל יום. ראשית, אגלה כאן סוד הכמוס עמדי אך ידוע לי ממקור הכי מהימן, שבשנת תנש״א קרא הרבי למנהל המזכירות, הרב חיים מרדכי אייזיק חדוקוב, והורה לו לפטר את גרונר ולהפסיק לאלתר את העסקתו, והדמות היחידה הנוספת שנקרא אל הקודש באותה שעה ושמע את הבקשה היה הרב ניסן מינדל ע״ה. מסיבה מסוימת, הדבר נדחה ולאחר מכן כבר לא יצא אל הפועל. אולם את מידת האמון שהיתה לרבי בגרונר, ביטא במסמכי הצוואה שערך ובשום שלב לא הועיד הרבי לגרונר אף תפקיד ולא האציל עבורו אף סמכות שהיא.
וזאת למודעי, שמעולם קודם לכן לאורך כל השנים, אף פעם לא העניק הרבי לגרונר שום סמכות בענייני ניהול או אחריות מהותית. לא בהנהלת מוסד כלשהו, לא בוועד המנהל קופה כספית כלשהי ולא בשום תפקיד חב״די אופרטיבי. איני רוצה להתייחס לתקופה שבין ז״ך אדר ראשון תשנ״ב ובין ג׳ תמוז תשנ״ד; בה התגלה הכיעור במלוא תוקפו אך כבוד אלקים הסתר דבר והשם הטוב ירחם.
קרבתו הפיזית, ותפקידיו החזותיים כמי שניצב כה קרוב אל הרבי – עשויים אולי לסנוור את מי שהפן החיצוני הוא עבורו חזות הכל. לא כן בממלכת ליובאוויטש, שמלכתחילה אין שום תפיסת מקום לחיצוניות; מונחי שררה, כבוד ושאר ענייני ״פוזה״ חיצוניים, לא תפסו מקום בליובאוויטש מעולם ולהיפך. בחב״ד העריכו תוכן ומהות וידעו להפריד מוץ מתבן וקש וגבבא מחיטה ושעורה. היו בסביבה דמויות כמו הרב חדוקוב, הרב בנימין גורודצקי ודמויות כבירות מעש שכל הערכה אליהן ראויה ומועטה מידיי ביחס לרום מעלתם. והיו גם אחרים, ואין להאריך. כך או כך: להימצאות פיזית ולפוזה חיצונית לא היתה ואין שום תפיסת מקום בממלכת חב״ד.
ניצב על המשמר
באשר אליי, ״זכיתי״ למסכת ארוכה ומפותלת של רדיפה אכזרית, השמצות בלתי פוסקות תוך הפצת שמועות מופרכות וזדוניות. אין מה שלא מאשימים אותי בו. ציירוני כשמאלני חבר המערך, וכדתי לאומי חבר מפד״ל; הכפישוני בכל דרך ובעיקר ממשיכים לנסות ולפסול אותי במומם – כאילו אני עוסק בסכסכנות, פלגנות או פגיעה רח״ל במאן דהו מאחינו חסידי חב״ד. את הדין וחשבון שלי, אתן בבוא העת ליוצרי ובוראי, ובינתיים זיכני הקב״ה להיות מאלו השומעים חרפתם ואינם משיבים. ואף פרק זה, המעמיד עובדות ודברים על דיוקם, לא נועד לשנות את מנהגי: שלא להשיב למחרפיי דבר. מגמתי היחידה היא להציג עובדות כהווייתן ולשרש מדעת ההמון את מה שחפצים משנאיי – לקשר אל הרבי הנהגות שרק אנשי בליעל מסוגלים להגות מסיבות אינטרסנטיות ואשר לא יעלה על הדעת לאף אדם הגון לעשות, בטח לא הנשיא והרועה הנאמן, הרבי זי״ע.
אחד ממאבקיהם הסוערים כנגדי, היה הניסיון לסלק אותי ממעמדי כחבר אגודת חסידי חב״ד בארץ הקודש. גם מהלך זה החל על ידם בשלהי ניסן תש״נ, אז פירקו והקימו מחדש את עמותת אגו״ח, ביטלו ללא סמכות חוקית וללא אישור (ובוודאי שללא כל הוראה מאת) הרבי את חברות כל החברים הוותיקים שמונו בהסכמת הרבי, ואני הקטן בכללם ובתוכם. במקומנו, הם גיבשו רשימת עושי דברם ובתחילה הוסיפו לרשימה (שנשלחה אל רשם העמותות) גם את שמו של ר׳ אפרים וולף. כעבור כחודש העיזו אף יותר, ושלחו מכתב בו הם מוציאים גם את ר׳ אפרים מההנהלה.
אך זאת למודעי: זכיתי לעמוד בתוקף כנגדם, להזהיר מפניהם ולזעוק בכל כוחי כי אין אלו אלא שועלים המחבלים בכרמים; אלו אנשים מהסוג הנחות ביותר של עסקנים – הממוקדים בביתם הנאה, במכוניות הפאר ובכורסאות נינוחות, טיסות יוקרתיות במחלקות המיועדות לעשירים ושאר הבלי העולם הזה, אשר לא שיערום אבותינו ולא נראו אף פעם במחוזותינו. עד עצם היום הזה, ולאורך ימיי ושנותיי כרצון השם יתברך, הנני רואה לעצמי חובה וזכות להילחם למען המוסד הקדוש בו זכיתי לשמש כחבר הנהלה – ושמי אף מופיע בתקנון המקורי, שזכה להיות מוגה ומאושר ע״י הרבי. כל עוד נשמה באפי אלחם בעוז, ללא מורא וללא חת, נגד מהרסים ומחריבים מקרבנו שכבוד הרבי ודעתו הקדושה אינם חשובים להם כל עיקר ולא היו חשובים בעיניהם אף כקליפת השום. כל מגמתם הוא להפיק רווחים גשמיים מסואבים לתועלתם הפרטית, מעמדותיהם אותם כבשו בכוח הזרוע, תוך שימוש נלוז בשמו הקדוש של הרבי ושמה הקדוש והטהור של חב״ד ליובאוויטש – גם במחיר הרס וחורבן של כל עמלנו ועמל אבותינו וגם במחיר שמם הטוב של המוסדות שבנה הרבי במשך יותר מארבעה עשורים.
לשון הרע הושמעה כנגדי ונגד חבריי המוקעים – בעוצמה ובהתמדה לאורך שנים. אך יש דבר שגם המכפישים והמלעיזים למיניהם, לא יוכלו לומר עלינו: היות כל אחד ואחד מאיתנו, בלי יוצא מן הכלל, נקי כפיים ובר לבב. מרום גילי וממרחק הזמן, מותר לי לומר זאת בכנות ובאומץ. ומי שמטיל ספק בעובדות כפי שהוצגו בזאת בפניו, ישאל נא את עצמו או שינסה לברר: איזה אינטרס אישי יכול היה להיות למי מאיתנו (״המוקעים״) מכך, שתוקם או לא תוקם ממשלה בישראל כנגד – ח״ו – רצון קודשו של רבינו הק׳. מי מהמוקעים היה מרוויח מכך, ומה היה הרווח? נניח שהיה נכנס כסף… האם בקופה פרטית כלשהי עסקינן? היעלה על הדעת שדמות כמו ר׳ אפרים וולף או עסקן דוגמת ר׳ לייבל קפלן ילכו נגד דעת קודשו של הרבי בכדי להכניס כסף למוסדות של הרבי? והרי אפילו למוסדות ״שלהם״, אם בצפת או בלוד, אם בירושלים או בתל אביב וכפר חב״ד – אי אפשר היה להרוויח כסף. לכל היותר אולי היו מגיעים כספים לארגון גג? הרי משם הרבנים שרדפונו, הם שהיו קובעים לאן וכיצד התחלק הכסף. בתי חב״ד קיבלו שכר מארגון גג; רבנים התפרנסו מקופת ארגון גג והתקציב חולק לכלל המוסדות בארץ. האם תטען שהם רצו ״לחטוא בשביל הזולת״?
תם ולא נשלם
את הפרק הכאוב והדואב הזה, עליי לחתום במספר מילות סיכום. וכשם שביכולתי להעיד עליי שמים וארץ כי הוקעתי בשער בת רבים היתה רדיפה אישית, זדונית ומגמתית, נטולת כל סיבה וללא שהתקיים אף דיון או הליך תקין כלשהו לבירור הסוגיה. כך ביכולתי להעיד כי נאשמי תש״נ, העסקנים החסידיים היקרים והמסורים שהוקעו פתאום אל עמוד הקלון ושמם הטוב הוכפש והם ומשפחותיהם בוזו באופן חסר תקדים – הכל נעשה על לא עוול בכפם. דמם ודם-משפחותיהם נשפך בראש חוצות על מזבח ההשתלטות האגוצנטרית של רודפיהם המתהדרים בנוצות טווס ססגוניות של התקשרות לרבי כביכול, אך ממוקדים בגריפת הון ועושר גם במחיר השם הטוב של חב״ד ליובאוויטש. סך הכל מאז עד היום לא בחלו במעורבות פוליטית זולה ונקיטת כל מה שעולה ברוחם כדי להרוויח ולשלשל לכיסם נזיד עדשים ושאר ירקות.
ואנו, היינו ונותרנו אנשי משה ולאורו נלך נס״ו. ובטוחני כי בקרוב ממש יבוא גואל צדק ורוח הטומאה תעבור מן הארץ במהרה.
הרב שלמה גלעדי, נהיה עשה לך רב של מזרחי לבקשת אהרונוב. היו יושבים אחת לשבוע שבועיים ונותן לו הכוונה בכל מעשיו, ישב איתו בנוגע לכניסה לממשלת פרס, עדכן און ליין את אהרונוב וקיבל כל הזמן הודעות חזרה שזה בסדר וימשיך על פי הוראות המועצת, כשהתפוצץ התקשר לאהרונוב שאמר לו מה אתה רוצה שאגיד לך שמישהו רימה? כל מה שאמרת לי העברתי לגרונר וכל מה שאמרתי חזרה היו תשובותיו
מדוע הרבי לא עצר את המהלך?
יש סיפור על בחור שהושעה מישיבת תומכי תמימים. הוריו ביקשו מהרבי שיפעל לביטול החלטת ההנהלה. הרבי השיב ששמע מחותנו, הרבי הריי״צ, שפעם היה תלמיד בליובאוויטש שהרבי הריי״צ, כמנהל הישיבה, החליט לקנוס אותו. הבחור ניסה לשכנע אותו שהקנס ניתן לו שלא כדין, והרבי הריי״ צ לא קיבל את טענתו. בתוך כך הרבי הריי״צ נסע מליובאוויטש, והבחור נכנס ליחידות אל הרבי הרש״ב, סיפר לו את הדברים, והרבי הרש״ב קיבל את דבריו וביטל את הקנס. כשהרבי הריי״צ חזר, נכנס ליחידות אל אביו וכאשר דובר על הקנס שבוטל אמר הרבי הריי״צ לאביו כי הוא מתפטר מתפקידו כמנהל הישיבה, באומרו: אתה יסדת את הישיבה ואתה יכול לעשות כרצונך, אבל אני אינני יכול לנהל אותה כך. כשהרבי הרש״ב שמע זאת אמר לו: אתה צודק, ואני חוזר בי.
״לאחר שהרבי סיפר להורים את הסיפור הזה אמר: אני אינני הרבי הרש״ב, והנהלת הישיבה איננה כ״ק מו״ח אדמו״ר, אבל מכיוון שהם ההנהלה, הרי אפילו אם הם טועים – לא אתערב
כאן בוודאי מתעוררת השאלה בלב הקורא, אפילו אם הרבי לא עמד מאחורי האירועים, הרי שהרבי היה אמור לעצור את המהלך ואף להחזיר את הגלגל אחרונית ומדוע איפה לא עשה זאת?
ישנה דעה שאומרת כי הרבי שכיבד הלכה, לא רצה להתערב במעשי בית הדין שכבר נעשו (ולכן עצר מכאן והלאה כל יוזמה אבל לא הפך את הגלגל על מה שכבר נעשה) ישנם כאלה הטוענים שגרונר דאג להסתיר מעיניו הקדושות של הרבי את האירועים. לי יש הסבר אחר, להבנתי, הרבי כהכנה לג׳ תמוז, לא רצה שחב״ד תישען על אדם אחד או כוח אחד שיתיימר לנהל הכל ולא יצליח כי לא כולם יקבלו את מרותו והתנועה תתפורר. לכן, בכוונת מכוון, בחר הרבי להשתמש ברעים כדי להחליש את העסקונה הוותיקה ביודעו שאהרונוב וחבר מרעיו לא יצליחו לעולם לבנות ולהשתלט על חב״ד. גם אם נתבונן ברמת הרבנים היושבים ראשונה בבית דין רבני חב״ד (מכל הבחינות: תורנית, יראת שמים, כישורים והנהגה) זהו לדעתי ההסבר היחידי המניח את הדעת בהקשר זה.