חייל בדור השביעי – יוסל בלוי

נחלת הר חב״ד, סיפור ההקמה, ההתמודדות בהמשך הדרך, הצביון, עד הלום

בין אוצרות המלך שזכיתי לקבל במשך השנים, מצוי אוצר יקר בדמותו של מענה קודש המלווה אותי מידי יום ביומו. הרבי הואיל לכתוב בכתב יד קודשו ובזה הלשון: ״בברכת הצלחה בפרט בביסוס נחלת הר חב״ד ולבשורות טובות". כך, בניסוח תמציתי ומרוכז, ניסח הרבי באופן קולע את מתכון חיי בעשרות השנים האחרונות. וכך כמו שרטט הרבי את הבריח עליו מושתת ציר שגרת היום יום שלי ושל משפחתי. עבורי גם ברור כי כל מילה נטועה במקומה המדויק וצירופן יחד איננו מקרי: מאמציי לביסוס נחלת הר חב״ד, הן כלי מחזיק ברכה להצלחה בכל יתר תחומי החיים – ומקור נובע לזכות לבשר בשורות טובות.

פרק זה מוקדש, אפוא, לאותה אחוזה מלכותית מיוחדת במינה, הנחלה בארץ הקודש שזכתה להתהדר בשם המלכותי ״נחלת הר חב״ד״ ולכינוי-החיבה השגור בפי כל: ״נחלה״. שכונה אותה קרא הרבי על שם אמו הרבנית הצדקנית מרת חנה ע״ה – אישיות דגולה אותה זכינו, רעייתי ואני, לבקר (כמסופר לעיל בפרק ׳אחת שאלתי׳) ולהתברך מפיה בברכות חמות. וברכותיה נחרטו בנו ומלוות אותנו תמיד; ונופך מיוחד נוצק בהן כאשר זכיתי להימנות בין מניחי היסודות לשכונת ״נחלת הר חב״ד״, שבראשי תיבותיה נקבע שם הרבנית ואשר מאז ועד עצם היום הזה, כבר 47 שנים לאוי״ט היא ביתי ונחלתי.

נחלה חדשה

אל נחלת הר חב״ד הגעתי בשנת תש״ל, בשליחותו ובברכתו של הרבי – יחד עם זוגתי וארבעת ילדינו הגדולים; כאמור, בה הנני חי את מרבית שנות חיי ובה התברכנו בלעה״ר בשבעה ילדים נוספים שיחיו לאוי״ט.

אמנם, בשונה משיכון חב״ד בלוד, לא נמנינו עם הגרעין הראשון שעבר אל קרית מלאכי – אף כי באופן אישי זכיתי ליטול חלק בתכנונה, ייסודה, הקמתה ואכלוסה של השכונה – ולעסוק בהמשך קיומה והתפתחותה לאורך כל הדרך וכפי שאי״ה יסופר בהרחבה, ככל שניתן יהיה לסכם בפרק זה.

ובכל זאת הדבר הראשון שיש לציין אודות מעבר משמעותי זה היה בעצם המעבר משיכון חב״ד לוד, בתוככי עיר ואם במרכז הארץ, אל פאתי קריית מלאכי. היה זה מעבר שכרוך במסירות עצומה בכל המישורים. אפילו מעבר של משפחה ישראלית מהארץ לחו״ל לא ישווה ואינו דומה לו. באותם ימים הייתה קריית מלאכי רחוקה מכל מקום יישוב, באמצע המדבר, מלאה חול, אבנים ואדמת טרשים. שכונה חדשה שזה עתה קמה – ללא מוסדות מסודרים; לא רק מוסדות חב״דיים אלא מוסדות בכלל, מרכזי שירות אלמנטריים או נציגויות לגופים שלטוניים.

יתרה מכך: באותה עת לא היה בידי אפילו רישיון נהיגה ולפיכך אף ההתניידות האישית מידי יום ביומו הלוך ושוב אל מקום עבודתי בקודש – במשרדי ישיבת תומכי תמימים ליובאוויטש בלוד – הייתה מאתגרת, מפותלת ומתישה.

לימים, שאלוני אודות המעבר הזה: נו, בכל זאת שכונה חדשה – לבטח נבנתה בסטנדרטים חדשניים יותר מאשר השיכון בלוד. לפחות רווחה גשמית השגתם בעת המעבר? והאמת היא הפוכה. עזבנו בלוד דירה גדולה ומרווחת, אליה די התרגלנו; לטובת דירה קטנה בת שני חדרים, ללא אמבטיה, עם ארבעה ילדים שהקטנה בהם בת פחות משנה. כל זאת אחר שעברנו כבר את כל קשיי הקליטה ותלאות ימי הבראשית של שיכון חב״ד בלוד שגם בו זכתה משפחתנו להיות ראשונה שנכנסה לבניין שבנייתו זה עתה הושלמה.

וכי תשאלו מה בכל זאת הצדיק את המהלך הסבוך? ובכן, זהו סוד גלוי. על קשיי הקליטה ואינספור האתגרים הגשמיים, פיצתה הידיעה וההכרה האישית כי זוכים הננו למלא שליחות ורצון קודשו של הרבי ושותפים הננו ביישום משאת נפשו הק׳ לכבוש עוד די אמות בארה״ק, עוד נחלה, עוד מבצר שיהפוך למגדלור איתן בהפצת המעיינות והעצמת ממלכת חב״ד ליובאוויטש. ידיעה זו הזרימה חיות עצומה בכולנו עד כדי כך שנהנינו מכל קושי והשתדלנו לראות תמיד את חצי הכוס המלאה.

השליחות: ״ביסוס נחלת הר חב״ד״

מעניין לציין כי במרוצת השנים נוצרו הזדמנויות שונות, בהן סברתי כי הגיע העת להמשיך הלאה, לעבור אל מחוז שליחות נוסף בה התמקדה עבודתי בשירות ממלכת ליובאוויטש.

הפעם הראשונה היתה בשנת תשל״ו, הרבה אחרי תום תלאות הבראשית. נחל'ה כבר הגיעה במובן מסוים ׳אל המנוחה ואל הנחלה׳ ואני שימשתי כמנכ׳׳ל בתי הספר למלאכה. ר' אפרים, העלה הצעה שנגור בכפר חב״ד, דבר שעשוי לסייע רבות בניהול שגרת החיים במוסד והשפעה על התלמידים המתגוררים בפנימיות מוסדותינו. הסכמתי עם ההיגיון שבדבריו והחילותי בבירור מעשי כיצד ליישמם. הגיעו הדברים לידי כך שבאנו בדברים עם בעל מגרש בכפר חב״ד והתחלנו במשא ומתן לרכישתו לשם בניית בית מגורים לא הרחק מביה״ס למלאכה. אלא שצעד כזה, כמובן ופשוט, לא יעלה על הדעת לצעוד ללא הסכמה וברכה של הרבי. עד מהרה קיבלנו את תשובתו הק׳ בה הוריד את הרעיון מהפרק וקבע שמקומנו הוא בנחל׳ה.

בעוד שתי הזדמנויות בהמשך, מצד סיבות ונסיבות שונות סברתי לעבור לגור במקומות אחרים, אולם גם אז הוראת הרבי הייתה להישאר בנחל׳ה.

מעבר לכך, ליוותה אותי כל השנים ברכת הרבי – אותה הזכרתי בראשית הפרק – שנכתבה בכתב יד קודשו ביום כ״ד באדר תשל״א: ״בברכת הצלחה בפרט בביסוס נחלת הר חב״ד ולבשורות טובות״ – ברכה שקיבלה משנה תוקף כאשר, כאמור, הצטווינו להמשיך בשליחותנו בשכונה גם כאשר נדמה היה כי הגיעה העת לעבור הלאה. מכאן חשיבותה הרבה עבורי ומכאן שאובה מעורבותי הרבה בעבר ובהווה בנעשה בה ובכל הקשור לאופי ולצביון התנהלות עסקניה ורבניה.

מעניין לציין בדרך אגב, כי זכיתי לקבל מענה כזה ביחס לשתי השכונות החב״דיות שהיה לי חלק בייסודן והקמתן. שכן, גם ביחס לשיכון חב״ד בלוד קיבלתי בשעתו ברכת קודש דומה מהרבי, בכתב יד קודשו.

קליטת עלייה ברוחניות ובגשמיות

במכתב הנושא את התאריך ה׳ אדר תשכ״ט קיבל ר׳ בנימין גורודצקי, בא כוח הרבי בארה״ק, מכתב מהמשרד לקליטת עליה שכלל את הבשורה הבאה: ״…השר לקליטת העלייה בסיכום אתך ועם הרב וולף ובנוכחות סגן השר לקליטת העלייה, המנכ״ל, ומר סלייפר ממשרד השיכון – הודיע כי נעשו כל הסידורים הדרושים להעמדת 320 יחידות דיור, מוכנות לקליטת עולי חב״ד בשכונה אחת – בשכונה החדשה בקרית מלאכי״. בכך, תם מסע מרתק ומפרך של שתדלנות ועשייה מאומצת, בניצוחו של הרב גורודצקי ור׳ אפרים וולף, מלאכה בה זכיתי ליטול חלק ולסייע בקידומה, לכל אורכה.

ראשיתו של המסע החל בשלהי שנת תשכ״ח. מלאי הדירות בשכונת חב״ד בלוד עמד לאזול, הסדקים בחומת הברזל אפשרו עוד עלייה מבורכת מברית המועצות ולארץ הגיעו יהודים מגרוזיה. הרבי חרד לגורלם וחרט על דגלנו את חובת הדאגה לשלומם וקליטתם – והמציאות הובילה להחלטה: יש להקים שכונה נוספת בארץ ישראל לטובת קליטתם.

זה היה רצון קודשו של הרבי – אך מי שקצת מכיר את נבכי הקונסטלציה הפוליטית ששלטה במסדרונות הממסד הישראלי, יבין עד כמה גדול היה המרחק בין השאיפה לבין יישומה.

לאחר שנים ארוכות ללא שר קליטה, הופקד על המלאכה מר יגאל אלון שהיה סגן ראש הממשלה. כסגנו, מונה מר לובה אליאב. מינויים אלו נועדו להוכיח את רצינות כוונותיה של הממשלה להשקיע בקליטת העלייה. אולם עבורנו תרגום הדברים היה: מכשול נוסף שכן אחת ההחלטות הראשונות שהם קיבלו הייתה כי מהיום ואילך לא תינתן אפשרות לתנועות פרטיות לעסוק בקליטת עלייה אלא הממשלה היא שתיקח את הנושא לידיים ותעסוק בלעדית בתחום זה.

מגמות מגוונות עמדו מאחורי ההחלטה הממשלתית. הרעיון היה לשוות למשימת קליטת עולים גוון ממלכתי, להדוף ביקורת על הזנחתם ולשדר רצינות. למעשה, הכוונה הייתה גם לפזר את העולים בכל קצווי ארץ, למנוע מציאות של התקבצות ריכוזית של עולים בשכונות הומוגניות. לענייננו: העובדה שהדירות הקיימות בשיכון חב״ד בלוד אוכלסו כמעט כולם, היוותה תירוץ נוח עבורם לומר כי הנה חב׳׳ד, כתנועה פרטית, סיימה את תפקידה בתחום ואין לה יותר אפשרות להמשיך לקלוט עליה.

לעומת זאת, עמדת הרבי הייתה שונה: בגישתו המופלאה, לא נתן הרבי אף לרגע קט למי מאיתנו אפילו להעלות על הדעת אפשרות של הפקרת המשימה לידיים כלשהן, בוודאי שלא לידי הגורמים הממלכתיים שעניין האידישקייט לא טרד כלל את מנוחתם – ולהפך. הרבי ראה בתהליך המסתמן סכנה רוחנית המאיימת על עתיד חלק גדול מקרב העולים.

על אחת כמה וכמה הרעיון לפזרם זעיר פה זעיר שם, למנוע מהם חיי קהילה יהודיים כפי שהתרגלו בגולה; לדעת קודשו בכך ללא ספק יתקשו העולים להמשיך לשמור תורה ומצוות. איכות חייהם הרוחניים תפחת באופן משמעותי, עד כדי אבדן זהות. הרבי התייצב אפוא באופן אישי ובמלוא העוז כנגד האג׳נדה הממשלתית בה ראה גזירה – והטיל לפתחנו את המשימה לפעול להמשך יכולת קליטת העלייה בגשמיות וברוחניות.

כך, עמדה בפנינו משימה וצורך דחוף לאתר פתרונות דיור ולמעשה לפעול להקמת שכונה נוספת למען העולים החדשים. כרגיל בכגון דא ובכל הקשור להתפתחות חב״ד בארץ הקודש, מושכות העשייה האופרטיבית נמסרו לידיו האמונות של ר׳ בנימין גורודצקי שזכינו, במשרדי הישיבה ותחת ניהולו של ר׳ אפרים, לעמוד לרשותו ולפעול תחת פקודתו, לטפל בדברים ככל הדרוש ולבצע את שיעורי הבית שהשאיר לנו בין גיחה לגיחה שלו עצמו לארץ הקודש.

נאבקים בכל החזיתות

המאמצים התקיימו בשתי חזיתות בו זמנית. מצד אחד גייס ר׳ בנימין את כל קשריו הדיפלומטיים והעביר מסרים חדים ונחרצים לפיהם חב״ד מתעקשת לשמור על זכותה לקלוט את העולים והדבר אינו נתון למשא ומתן. באמצעות מר שזר, העביר הרב״ג גם איום מפורש: במידה והממשלה תמנע מחב״ד את היכולת לקלוט עליה מגרוזיה, חב״ד תיאלץ לדבר על כך עם המועמדים לעלייה בקהילות הגרוזיניות ואין זה מן הנמנע שהדבר יפעל על משפחות לא להגיע כלל לישראל ולהגר לארצות הברית או לשוויץ.

בינתיים הזמן חלף. העולים ממשיכים לבוא, הממשלה עומדת בסירובה לאפשר לנו לקולטם. סייעו לנו המשפחות הוותיקות בשיכון חב״ד בלוד ששכנעו ופעלו מול בני משפחותיהם העולים החדשים ואלו סירבו לכל סידור שאיננו באמצעות חב״ד. תקרית חריגה בהקשר זה אירעה כאשר עולים שהגיעו פשוט נשכבו באופן פיזי לפני האוטובוסים, מסרבים לצאת משדה התעופה לפני שיובטח להם כי פניהם מועדות לקליטה בקהילה חב״דית.

הפקידות הממשלתית קיוותה כי זהו אקט מחאה חולף. אט אט הבינו כי העניין רציני ואין מדובר בפרופגנדה לצורכי יחסי ציבור וכדומה. מאמצינו נשאו פרי ולמשרד הקליטה לא נותרה ברירה. החל דיאלוג עם הרב גורודצקי שבסופו של דבר עם מעורבות של השר יגאל אלון והנהלת משרד הקליטה הושגה הסכמה לפיה במידה ויימצא מקום להקמת שכונה בה ניתן יהיה לקלוט את המשך העלייה הגרוזינית, תינתן הסכמה לכך ממשרד הקליטה.

ר׳ בנימין יצא למסע פיזי של חיפושים אחר מקום הולם להקמת שכונה. חרשנו את הארץ לאורכה ולרוחבה. מול עיניו היו מספר שיקולים אותם, אני משער, גיבש בהוראתו ובהנחייתו של הרבי. תנאי ראשון לבחירת מקום היה שהשכונה תהיה ״סמוך ונראה״ לעיר אך בשיפוליה, בדרך שמאפשרת לה זהות עצמאית מבלי להתערות בתוככי כלל האוכלוסייה האורבאנית. תנאי נוסף היה, שבתוככי השכונה יהיו מגרשים המיועדים להקמת מוסדות חינוך שישרתו את תושבי השכונה.

״כפר חב״ד ג׳״

בין המקומות אליהם הגענו, היתה גם שכונה שהממשלה הקימה בפאתי קריית מלאכי. כשהגיעה ההצעה לשכונה הזו מלכתחילה ההצעה הייתה נראית לא אטרקטיבית מאחר וקרית מלאכי נחשבה לרחוקה ונידחת ממרכז הארץ. הנטייה הטבעית הייתה להדוף את ההצעה ולנקוט מאמצים לאתר מקום אחר.

זכורני אפילו אפיזודה מעניינת מאותם ימים: במהלך אותם שיטוטים וחיפושים אחר שכונה מתאימה, הגענו גם אל העיר יבנה. שם הציגו בפנינו שכונה שהיתה בשלבים מתקדמים של בנייה. ר׳ בנימין בחן את המקום והחליט: זה לא בשבילנו. הוא שיתף אותי במחשבותיו – ״הבט, העיר קטנה ומוזנחת״. כיום העיר יבנה גדולה פי שתיים מקרית מלאכי ומפותחת ממנה לאין ערוך, אבל אלו היו פני הדברים באותה תקופה רחוקה של שנות השישים במאה הקודמת.

בסופו של דבר החליט הרב גורודצקי, שבעין חדה ובתבונה, השכיל לראות את הפוטנציאל שבמקום כמו גם העובדה שיחידות דירות רבות היו כבר בנויות במקום ויצא במסע מחודש של שתדלנות נמרצת להשגת השכונה הזו עבור חב״ד. שוב הוא הפעיל את מר שז״ר ואחרים ממכריו בעסקונה הפוליטית ועד מהרה המאמצים נשאו פרי: הממשלה הסכימה להעמיד את השכונה לטובת קליטת עלייה באמצעות תנועת חב״ד.

כך או כך, נפל הפור: קרית מלאכי נבחרה. הממשלה הסכימה באופן עקרוני, ובחורף שנת תשכ״ט התקיימה פגישת עבודה מסכמת בה נועדו ר׳ בנימין ור׳ אפרים עם בכירים ממשרדי הקליטה והשיכון ובמהלכה סוכם כי לשם קליטת עולי קהילת קולאש (עיר בגרוזיה בה פעלה קהילה נכבדה; קולאש כונתה בפי יהודיה ׳ירושלים דגרוזיה׳, מנתה כשש מאות משפחות) יימסרו לידינו 320 יחידות דיור שכבר היו בנויות בקרית מלאכי. הממשלה התחייבה להתחיל בתכנון ובניה של מאה דירות נוספות ולדאוג לכך שיישמר שטח שיספיק להרחבה עתידית.

כמו כן התחייבה הממשלה כי לטובת הקהילה העתידית ייבנו בית כנסת, בתי ספר ומקווה טהרה. ומאחר ומדובר היה על שכונה לעולים הותנה כי אך ורק עולים חדשים יגורו בדירות האלו. עם זאת הותר לנו לשכן גם 15 משפחות ותיקות, כדי שיהיו עוגן עבור העולים ויקחו אחריות על קליטתם, השתלבותם והתערותם בישראל. תכניתנו היתה לייבא 15 משפחות צעירות מכפר חב״ד, שידעו ליצור סביבה חב״דית ובאמצעותם להבטיח את צביון השכונה החדשה כחממה חב״דית אותנטית.

המתווה התגבש והדברים נשלחו לאישורו וחוות דעת קודשו של הרבי – ואכן, ביום כ״ג בשבט תשכ״ט התקבל מברק ברכה מהרבי, בו למעשה הוא סומך ידי-קודשו על ההבנות שהוסכמו בין הממשלה לרב״ג. וזה היה לשון קודשו של הרבי באותו מברק היסטורי: ״נכונה ההצעה דקרית מלאכי בהתנאים שמסרם, וכן שחלק דאברכי הכולל דכפר חב״ד יתיישבו שם בברכת הצלחה לגמר טוב בהנ״ל״.

ההיערכות היתה, אפוא, בדיוק לפי המתווה שקבע הרבי: גובש גרעין מתיישבים ראשון (בעמל שיתואר להלן) שבאופן מעשי יצאו לדרכם. בראשית אדר תשכ״ט יצא לדרך מסע היסטורי של ראשוני המתנחלים בנחלת הר חב״ד. הרבי ליווה את הצעדים הראשונים תוך התעניינות בכל פרט. לקראת שבת ׳זכור׳ הורה הרבי כי המשפיע ר׳ שלמה-חיים קסלמן ואיתו עימו זקני החסידים ועסקני חב״ד יצטרפו אל המשתכנים החדשים בשבת הראשונה. ואכן מלבד הרש״ח הגיעו עוד רבנים ועסקנים לשבת שעברה על כולם בהתרוממות רוח מיוחדת במינה, באווירה חסידית – ״שבת שכולה התוועדות״ (לשון הרבי במכתבו הראשון לתושבי נחל׳ה). שבת מיוחדת זו זכורה לנו היטב כאשר רעייתי ואני מתארחים בבית משפ׳ הבר, שכנינו הקרובים מלוד, שכנות טובה שהועתקה אל נחלת הר חב״ד ונמשכה לאורך כל הדרך כאשר אנו מתגוררים דלת מול דלת זה עשרות שנים.

ויקרא שמה בישראל: נחלת הר חב״ד

ימים ספורים לאחר מכן – בחג הפורים תשכ״ט – בעיצומה של ההתוועדות בבית חיינו, הואיל הרבי להתייחס לשכונה החדשה, אותה בחר לקרוא בשם ״נחלת הר חב״ד״, שם הנושא, כאמור, את ראשי התיבות של אמו הרבנית חנה ע״ה. הרבי ציין כי המושג ״הר״ מבטא ׳גאון יעקב׳, תקיפות ומסירות נפש שכה מאפיינים את יהודי רוסיה ואת דבקותם באמונת אבותיהם ואבות אבותיהם עד אברהם אבינו. ובזכות ׳הר׳ זה של אמונה ודבקות בהשם, זוכים לבוא אל המנוחה והנחלה בארץ הקודש, ״נחלת הר חב״ד״.

בסוף אותה שנה, באלול תשכ״ט, שיגר הרבי איגרת קודש ״כללית פרטית״ בה הרעיף ברכה לכל תושבי שכונתנו – וגם בה התייחס לשם השכונה: ״הנני שולח לכאו״א מהם וכולם יחד איחולי ותפילותיי וברכתי אשר תהי׳ ההתיישבות וההתנחלות שלהם בנחלת הר חב״ד בשעה טובה ומוצלחת בכל הפרטים, בגשמיות וברוחניות גם יחד, ואשר הסתדרותם בנחלת הר חב״ד תתאים לשמו – אשר ׳שמא מלתא הוא׳ – באופן שיבואו אל המנוחה ואל הנחלה בביטול כל העניינים המבלבלים במנוחת הנפש ומנוחת הגוף, ומתוך שמחה וטוב לבב ילכו מחיל אל חיל בהר הקודש, בתורתנו הקדושה והבנתה והשגתה בחב״ד שבנפש ובאופן דלימוד המביא לידי מעשה, קיום מצוותיה בהידור״.

לצד השם המיוחד, שהתקבל בהתלהבות וחרדת קודש – התחושה הרווחת היתה כי אנו מעורבים בהקמת ״כפר חב״ד ג׳״. השיג והשיח שלנו, בשטח, היה אודות ״כפר חבד ג׳״, ואף על גבי הבלאנק הרשמי של השכונה, שנשלח לרבי ואף הוגה ותוקן בכתב יד קודשו, נקראה השכונה: ״נחלת הר חב״ד – כפר חב״ד ג׳״.

לשם ניהול שגרת חיי היום יום בשכונה הוקמה מינהלת שתפקידה לקבל החלטות אופרטיביות. חברי המינהלת היו ר׳ אפרים וולף – מנהל, הרב יצחק מאיר ליס – סגן מנהל, ואנוכי – חבר הוועד. הרי״מ ליס היה איש השטח ותוך עמל סיזיפי טיפל במשתכנים ודאג לקליטתם ורווחתם באופן מעשי בשכונה. בהוראת הרבי, צורף אל המינהלת גם חבר מקרב עולי גרוזיה שהגיעו לשכונה. החלה קליטת משפחות העולים שהתקבלו למגורים במקום. הקבוצה הראשונה כללה ארבעים משפחות מעולי גרוזיה.

הכולל של נחל׳ה

אברכי הכולל החלו את לימודיהם ואנו מצדנו פעלנו להסדרת מסגרת לימוד מסודרת עבורם, כמקובל בכל קהילות ישראל. גם כאן נעשתה מלאכת שתדלנות נמרצת במסדרונות משרדי הפנים והדתות עד שהושגה הכרה ותקציב ממשלתי – שיסייע לנו במימון חלק מהמלגה החודשית של אברכי הכולל שזו היתה משכורתם ועליה נשען מטה לחמם. והנה, נכונה לנו התמודדות בלתי צפויה כאשר המועצה הדתית של קרית מלאכי, שהיתה ׳צינור׳ להעברת התמיכה של משרד הדתות לכולל, הציבה תנאי לפיו עלינו להכפיף את הכולל תחת הנהלתם ולמסור לידיהם את סמכויות הניהול על כל המשתמע מכך.

הודענו להם כי ״אין על מה לדבר״ וכי הכולל הוא סניף של כולל האברכים שבכפר חב״ד ויפעל בכפוף להנהלת מוסדות חב״ד בארה״ק. נפתח מאבק שנמשך תקופה ארוכה ובשיאו הופסקו התקציבים שניתנו למוסדות עבור אברכי הכולל. הדבר הביא לשיא את מסכת ההתנכלויות אותן חווינו מהמועצה הדתית באותה תקופה וזמן רב עמלנו ליישר את ההדורים – תוך שמירה על מעמדו העצמאי של הכולל שלנו.

לגבי הכולל יש לציין עוד, כי מאחר ובכולל בכפר חב״ד הונהג בהוראתו של הרבי כי האברכים יתקבלו אל מסגרת הכולל למשך שנתיים ימים בלבד (ולאחר מכן יפנו את מקומם לאברכים צעירים שנישאו בינתיים וצריכים להתקבל לכולל), עלתה השאלה האם הוראה זו תקפה גם לסניף של נחלת הר חב״ד, ואם כן, האם תקופת השנתיים תחול מיום תחילת פעילות הסניף בנחל׳ה או שמא לפי כל אברך ממועד קליטתו בכולל בכפר חב״ד.

הרבי הכריע כי גם בסניף החדש פרק הזמן שבו ילמד כל אברך יהיה שנתיים ימים, אך הספירה תחל מיום התחלת לימודיהם בקריית מלאכי, מבלי להחשיב את התקופה שקדמה לכך אולם הוסיף וצירף לכך תנאי: ״כמובן באם הנהגתם כראוי לכולל״.

הרבי מקבל את הנשיאות

מידי דברי אודות הציפיה והתביעה של הרבי ביחס להנהגתם הראויה והייצוגית של אברכי הכולל, עליי להוסיף גם את הדברים הבאים:

ביחד עם חדוות הבראשית וימי הייסוד וההתחדשות של נחל׳ה, העיבה על שמחתנו העובדה שהרבי עוד לא הואיל לפרוש את נשיאותו על השכונה. וכאשר הוגש לו נייר המכתבים הרשמי של השכונה, הרבי לא אישר להוסיף ע״ג הבלאנק את המילים הכה חשובות לכל חסיד: ״בנשיאות כ״ק אדמו״ר שליט״א״.

הבקשה נענתה, אמנם באופן חלקי: ביחס לכולל האברכים. הרבי אמר כי במידה והאברכים יקבלו על עצמם להקפיד על הנהגותיהם והליכותיהם ולהקדיש את זמנם ללימוד כדבעי, ניתנת רשות לציין כי הכולל עומד תחת נשיאות כ״ק אדמו״ר שליט״א. אברכי הכולל חתמו אפוא על כתב התחייבות לשמירת סדרי הלימוד, הקדשת זמן לעיסוק בהפצת המעיינות והקמת ועד שיפקח על הנהגת האברכים ועל הצביון הרוחני.

את המכתב, צירפנו לדו״ח מיוחד שתיאר את הווי החיים בשכונה הצעירה והמתגבשת – ושיגרנו לרבי על מנת לקיים את התנאי שהציב לקבלת הנשיאות. וכיצד ידענו כי התקבלו הדברים לרצון ולנחת רוח לפני הרבי? כאשר הגיעה הוראה לר׳ אפרים וולף מאת הרב חודקוב, המבקש דו״ח חשאי עם פירוט מדוקדק אודות מידת קיום האברכים את התחייבותם לרבי.

בין קוראיי יהיו אולי כאלו הסבורים, כי דווקא היום בעידן הטכנולוגי הכה מודרני נוצר קושי סביב שמירת הסדרים והקפדה על הנהגה חסידית טהורה ומייצגת מצד אברכים הזוכים ללמוד בכוללים העומדים תחת נשיאותו של הרבי. שערו בנפשכם, יונגעלייט, שאפילו ביחס לכך ״אין כל חדש תחת השמש״. אפילו באותם ימים בהם תנופת התחדשות ונופך בראשיתי אפיינו את השגרה וכל אברך זכה להתעניינות פרטנית מהרבי ולסדרת הוראות קודש ׳טריות׳ שהגיעו מבית חיינו חדשים לבקרים, גם אז נדרשה מלחמה תמידית יום יומית לכל אברך, לשמור על סדרי הלימוד ולשמור מכל משמר על אורח חייו והנהגתו כאברך חסידי המייצג נאמנה את המסגרת אליה הוא שייך.

מה יסביר זאת יותר מאשר העובדה, שבכדי שחלילה לא יופר התנאי שעבורו הואיל הרבי לתת את נשיאותו לכולל – פעלנו על הר״א זלצמן שיעבור להתגורר נחל׳ה בכדי לשאת בתפקיד ׳משגיח׳ על שמירת הסדרים בכולל. הוא מצידו יזם רעיון מקורי במיוחד (ברוח דברי הגמרא בברכות יז,א ״נשים במאי קא זכיין״) כאשר פעל לחיזוק שמירת הסדרים באמצעות נשות האברכים, להן הסביר עד כמה בכוחן לסייע לבעליהן במילוי תפקידם כדבעי.

עוד פרט מעניין הקשור לאברכי הכולל היה כאשר לאחר תקופה מסוימת, שלחו אברכי הכולל מכתב לרבי בו חילו את בקשתם לברכתו הקדושה להסתדרות בעבודה. הרבי, בלשון המעטה, לא אהב את הפנייה הזו ובהזדמנות התבטא הרבי לר׳ אפרים כי הוא אינו ׳שר העבודה׳ והכולל איננו ׳לשכת עבודה׳.

מבין אברכי הכולל הטריים בחר ר׳ אפרים ברב יצחק יהודה ירוסלבסקי לשמש כרב בשכונה החדשה. לימים, פעלנו מול המועצה הדתית בכדי לבסס את מעמדו באופן רשמי בכדי שיוכל לזכות במשכורת כרב שכונה (וברבות הימים – עם כניסתי לכהונת יו״ר המועצה הדתית בקרית מלאכי, פעלתי וסייעתי לכך שמשכורתו תהיה משמעותית יותר. סייע בכך כבוד רב העיר ורבה של אשדוד, ידידי הגאון הגדול הרב חיים פינטו שליט״א, שוויתר לשם כך על משכורתו בקרית מלאכי).

לגודל צערי ובאורח אופייני למדי, לאחר שנים רבות ומתוך ניסיון ציני לשכתב את דברי ימי ההיסטוריה החב״דית, רואיין הרב ירוסלבסקי לשבועון ׳כפר חב״ד׳ אודות ימי ייסוד שכונת נחל׳ה וכמו שכח לחלוטין את חלקנו, במיוחד את חלקו של ר׳ אפרים וולף ע״ה – משל לא היה זה מפעל שעל כל פרט בהקמתו מסר את נפשו כפשוטו. לא יכולתי לחשות ונאלצתי לשגר אליו מכתב מחאה על התעלמות כאובה זו, שהינה חלק ממסע שכחה והשכחה מגמתיים ואינטרסנטיים שגורמים ידועים עוסקים בהן.

ועתה כתבו לכם

כדרכם של חסידים, עקבנו בסקרנות והשתאות אחר המעורבות והאכפתיות של הרבי מכל פרט הקשור לשכונה החדשה. מה גדולה היתה ההתרגשות, כשנודע לנו כי הרבי שולח שני ספרי תורה עבור נחל׳ה – כפי שנהג חותנו הרבי הריי״צ בעת הקמת כפר חב״ד. נוכחנו גם בחשיבות העצומה אותה מייחס הרבי לעניין זה, כפי שניתן היה ללמוד מהמעורבות והשותפות האישית שגילה ביחס לכל פרט בתהליך.

לקראת משלוח ספרי התורה הורה הרבי שפמליה של עשרה חסידים תלווה את ספרי התורה לנמל התעופה קנדי. בין חברי המשלחת הורה הרבי לכלול גם שלושה חברי כולל האברכים שעל-יד המזכירות, אותם יבחר הרב זלמן שמעון דבורקין, רב השכונה. המועד שבחר הרבי כיום בו יצאו הספרים לדרכם, היה י״א ניסן, יום הולדתו.

בבוקרו של אותו יום נסע הרבי לאוהל הק׳ ולפני יציאתו לדרך נכנס אל היכל בית המדרש הגדול בקומת המרתף של בניין 770 כשעמו נכנסים גם המזכיר הרב חדוקוב והרב בנימין גורודצקי. הרבי ניגש אל ארון קודש, שם ניצב הגבאי המיתולוגי הרב יוחנן גורדון והרבי הושיט לגבאי תשלום עבור ספרי התורה.

את הספר הראשון, מסר הרבי לידי המזכיר הרב חדוקוב ואת השני לרב גורודצקי – והם העלו את הספרים אל הזאל-הקטן, בית הכנסת שבקומה הראשונה של בית 770 (סמוך למשרד המזכירות ולחדר עבודתו בקודש של הרבי). עם כניסתם אל הזאל הקטן, מסרו את ספרי התורה לידיו הק׳ של הרבי שהכניסם אל תוך ארון הקודש.

לבוש מלכות אשר לבש בו המלך, אחר הדברים האלו, יצא הרבי בדרכו אל האוהל הק׳ ובשובו התפלל תפילת מנחה ובסיומה הוציאו את ספרי התורה מארון הקודש והובילום בשמחה אל פתח הבניין. חדי עין הבחינו כי הרבי יצא ללוות את ספרי התורה כשהוא לבוש בבגד שבת ואזור באבנט – מחווה שאף היא העידה על גודל השעה וחשיבות המעמד.

דובר תחילה כי הרב גורודצקי ייסע עם הספרים לארץ הקודש והמזכיר הרב חדוקוב יתלווה אליהם עד לשדה התעופה ויחזור. לפתע הורה הרבי גם לרב חדוקוב שילבש בגדי שבת. ובכדי לא לעכב את ספרי התורה – פנה הרבי לפתע אל הרב חדוקוב, והורה לו כי ייכנס אל חדרו הק׳ ייקח משם ׳סרטוק׳ של הרבי (!) וילבשהו כדי ללוות את ספרי התורה בדרכם.

הרב חודקוב אכן לבש את הסרטוק, וביחד עם הפמליה שהוכנה מבעוד מועד, נסעו לשדה התעופה ׳קנדי׳. הקהל הרב שנכח במקום ליווה את המכונית עם ספרי התורה עד לפינת הרחוב. בנמל התעופה בן גוריון בלוד, הכנו מראש משלחת מכובדת של רבנים ועסקנים וקיבלנו ברוב כבוד את הרב גורודצקי שהגיע עם ספרי התורה.

יחד עם ספרי התורה שלח הרבי איגרת מיוחדת בה הבהיר כי מיותר להסביר מדוע נשלחו ספרי התורה, והרבי ציטט מתוך אגרת-הקודש ששלח אדמו״ר הריי״צ עם ספרי תורה שהעניק לכפר חב״ד. באותו מכתב כותב הרבי הריי״צ שצריך להתבונן בכך שההשגחה העליונה הביאה את המתיישבים לארץ אשר עיני ה׳ אלוקיך בה, וספר התורה יהיה לאות זיכרון לסדר את החיים על פי התורה, ולחנך את הבנים והבנות בדרך התורה ללא פשרות.

בחול המועד פסח התקיימה הכנסת ספרי התורה בנחל׳ה ברוב עם לבית הכנסת ששירת באותם ימים את תושבי השכונה. לימים, כאשר נבנה בית הכנסת המרכזי הנוכחי, הועבר ספר התורה הקטן יותר לבית הכנסת החדש. הספר הגדול, נותר במקומו בארון הקודש בבית הכנסת שנשאר לשמש כבית הכנסת של עולי גרוזיה.

מאבק משולש

השכונה החלה להתאכלס, כאמור, בסוף חורף תשכ״ט. לא ארכו ימים רבים ועל תנופת ההתחדשות העיבו התמודדויות ואתגרים רבים. השכונה הצעירה הגיעה לפרשת דרכים שכמו השיבו אותה אל חבלי בראשית. כאמור, סוכם על אכלוס של יותר מ-300 יחידות דיור אולם הרוב המוחלט יועד אך ורק למשפחות עולים והותר רק לגרעין קטן של 15 משפחות ותיקות להצטרף ולעבור אל השכונה.

והנה באה שמועה מאתגרת מעבר לים: מסתבר שממשלת ברית המועצות סגרה שוב את השערים. בסוף שנת תשכ״ט הופסקו אישורי היציאה ליהודים מגרוזיה (שהייתה בשליטתה) ונאסר עליהם לעלות ישראל. באותם ימים התגוררו בנחל׳ה רק כ-40 משפחות עולים וכמניין משפחות חב״דיות של אברכי הכולל. עוד מאות יחידות דיור שעמדו לרשותנו לטובת קליטת העולים – נותרו ריקות.

הדבר חולל ׳מלחמת עולם׳ כשדרש מאתנו לצאת למאבק בכדי להבטיח את עתיד השכונה ואת הצביון שהועיד לה הרבי. שלושה קדקודים היו למאבק האיתנים: הממשלה, המועצה המקומית והדיירים העולים מגרוזיה.

הממשלה, באמצעות משרד הקליטה, הציבה מראה בפנינו וטענה כי אנו לא עומדים בהתחייבותנו. ההסכם הוא כי השכונה נמסרת לידינו על מנת שאנו נקלוט בה עולים חדשים מגרוזיה. בפועל, טענו, הנה הדירות ריקות ומשפחות מגרוזיה אינן מגיעות. דרישת הממשלה הייתה לנוכח זאת לקבל את הדירות חזרה על מנת לקלוט עולים חדשים שאינם קשורים לחב״ד.

המועצה המקומית של קרית מלאכי, מצידה, העלתה טענה כי הדירות דרושות לה על מנת לשכן בשכונה זוגות צעירים וחסרי דיור מקרב המשפחות הוותיקות של תושבי המקום שהיו אמורות להתפנות מצריפים. ככלות הכל, דירות היו תמיד משאב יקר ערך והעובדה שהאכלוס לא התקדם עוררה אותם לחמוד את הדירות ולצאת למאבק על קבלתן.

וכאילו לא הספיקו המלחמות מול הממשלה והמעוצה, החלו גם המשפחות עצמן לגלות חוסר שביעות רצון מהמגורים במקום. מי שמכיר את השכונה במעמדה הנוכחי, יתקשה מאוד להבין על איזו מציאות של שגרת חיים מדובר היה באותם ימים. שכונה קטנה ומנותקת, מרוחקת מהערים הגדולות; הילדים למדו בבית ספר קטנטן. גורמים פוליטיים ואינטרסנטיים התערבו והחלו ללחוץ על ההורים שירשמו את הילדים למוסדות הממלכתיים שביישוב במקום לבית הספר החב״די.

כמו-כן, קרובי משפחה מלוד סיפרו להם על האפשרויות התעסוקתיות בלוד וסביבותיה, והם התרשמו כי בסיכומו של דבר הם כלואים במקום ללא אופק תעסוקתי ואפשרות להתבסס כדבעי. תקווה קלושה הייתה להם שהדברים ישתנו כאשר השכונה כולה תאוכלס: גם להם היה ידוע כי מאות דירות ממתינות לאכלוס. הידיעה המיוחלת כי בקרוב יעלו ארצה חברים ובני משפחה נוספים מגרוזיה ואף הם יתיישבו בשכונה זו – הפיחה בהם תקווה, אך כאשר נוכחו לדעת כי הדבר אינו עומד להתרחש, החלה ההתמרמרות לצוף והם דרשו לעזוב את קריית מלאכי לטובת לוד.

הדיירים ממתינים לתשובה מארה"ב

לגבי ההתמודדות עם טרוניית תושבים ודרישת כמה מהם לעבור לשיכון בלוד, נועצנו בר׳ בנימין גורודצקי שהורה כי כל בקשה המגיעה למשרדו של ר׳ אפרים מאת משפחה המעוניינת לעזוב את נחל׳ה – תקבל תשובה שהוא העביר את הבקשה לארה״ב, וכאשר תתקבל תשובה מסודרת מההנהלה הוא ימסור אותה למשפחה. כל עוד לא הגיעה תשובה, אין לאשר מעבר של אף משפחה מנחלת הר חב״ד לשיכון חב״ד בלוד.

במקביל, על מנת לחזק את התושבים שלא יעזבו – ולעודד נוספים שיגיעו, הרבי שיגר איגרת-קודש לקראת סוף שנת ה׳תשכ״ט וציווה שר׳ אפרים יחד עם ר׳ שלמה מיידנציק וביחד עם הרב גורליק רבו של כפר חב״ד – יבואו בעצמם אל השכונה, יאספו את התושבים ויקריאו באוזניהם את המכתב ברוב-עם בבית הכנסת. באיגרת קודש זו הרעיף הרבי דברי עידוד וחיזוק לכל המתיישבים. הרבי אף הורה שכל אחד מהתושבים יקבל העתק של המכתב שאף תורגם לשפה הגרוזינית.

ברכותיו הק׳ של הרבי לא הותירו מקום לספק אצלנו, כי ״עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות נחלת הר חב״ד״, השכונה תזכה לאכלוס מלא וזה רק עניין של זמן עד שכל התושבים יהיו שבעי רצון – כאשר על ראשם מגוננת ברכת שמים כה מיוחדת של רועה ישראל ומנהיגו, הרבי, שמעתיר עבורם ומברכם בכל מילי דמיטב.

מאבק סבוך יותר התפתח מול קברניטי קרית מלאכי, שהצליחו גם ליצור לחץ גדול על משרדי השיכון והקליטה – בהציגם נתונים המעידים על צורך אמתי שיש להם לקבל דירות בכדי לפתור מצוקת דיור ולשווק דירות פנויות למשפחות ותיקות מקרב תושבי המועצה המקומית. פתחנו במשא ומתן מולם שהניב בסופן של דבר הסדר שמאפשר לממשלה לטעון כי הוא דאג לצורכי המקום ולנו איפשר לשמור על עתיד השכונה וציביונה.

הגענו להסכמה כי מספר קטן של דירות יוקצה, בכל זאת, לטובת משפחות מקרית מלאכי – אך כל משפחה חייבת לקבל קודם כל את הסכמתנו להצטרפותה אל השכונה. בתמורה, ישוחררו לטובתנו שאר הדירות כפי שתוכנן מראש, מבלי שיוצגו לנו יותר עוד דרישות למסירת דירות נוספות עבור צרכים אחרים.

שלחנו את נוסח הפשרה אל הרב בנימין גורודצקי, ומשלא קיבלנו כל מענה ממנו ואחרי לחצים כבירים מצד הממשלה והמועצה המקומית – שאיימו כי ללא חתימה יוחלטו הדירות לטובת צורכי המדינה והמועצה ולמעשה יקיץ הקץ על עתיד המשך אכלוס השכונה בצביונה המקורי – בפני ר׳ אפרים ור׳ שליימקה מיידנצ׳יק לא נותרה ברירה אלא להסכים לזה.

למיטב שיפוטם היה זה הרע במיעוטו והישג חשוב, כי החלופה בפניה ניצבנו היתה איום שישאיר את נחלת הר חב״ד כשכונה קטנה מאוד.

ואולם, לגודל דאבון ליבנו, בסופו של דבר הרבי הביע מורת רוח גלויה כאשר קיבל את הדיווח על ההסכם שנחתם. ואמנם, עד מהרה הגיע משרד הקליטה והחל לדרוש מאיתנו להחזיר דירות ולאפשר להם לאכלס את הבניינים בעולים חדשים שאינם קשורים לחב״ד; כאן עמדנו כחומה בצורה, ע״פ הוראתו הק׳ של הרבי. הודענו כי לא נוותר אף כמלוא נימה, בשום פנים ואופן, אף לא על דירה אחת.

ההסכם ושברו

הלחץ הממשלתי היה כבד מאוד – ונתן את אותותיו בכל המישורים ובכל קצווי ארץ. עקב כך, נתקלנו בקשיים במגוון מישורים והפקידים הממשלתיים אינם שוכחים להזכיר לנו את סרבנותנו. אמרו לנו ׳לא׳ – כשביקשנו להקצות דירות ושטחים לטובת בית ספר למלאכה, אמרו לנו ׳לא׳ כאשר ביקשנו להקצות דירות לטובת צוות בית הספר; סירבו לשחרר דירות נוספות לטובת משפחות ותיקות נוספות בנחלת הר חב״ד; ואפילו לא ניאותו להקצות שטח ראוי לבניית בית הספר עבור ילדי השכונה, הבטחה שמלכתחילה הובטחה לנו אך בפועל היות והדירות עמדו ריקות סירבו לאשר לנו אותה.

את הכל תלו באי הסכמתנו להשיב חלק מהדירות לטובת משפחות שאינן קשורות לחב״ד, עולים שמשרד השיכון מעוניין לשכן או משפחות נוספות ותיקות מקרית מלאכי. ברקע גם היה חשש תמידי שבסופו של דבר כל דירה ריקה עלולה להיתפס בכוח על ידי הממשלה ולהינתן למשפחה שאינה שומרת תורה ומצוות.

ידענו כי מה שצריך לעשות הוא לנסות למשוך זמן ובמקביל להיאבק על הרחבת האישור להביא אל השכונה עוד משפחות ותיקות מקרב חסידי חב״ד המתגוררים כעת במקומות אחרים. הפעלנו לחץ נגדי כבד ומתמשך לקידום רעיון זה ולבסוף הסכים משרד הקליטה בחורף תש״ל שייקלטו בנחלה עוד מספר מוגבל של משפחות ותיקות – אלא, שנכונה לנו אכזבה כי גם כאלה קשה מאוד היה למצוא! וכי מי רוצה לעזוב את מקום מגוריו, בכפר חב״ד, לוד, ירושלים או בכל מקום יישוב ״מרכזי״ אחר – ולצאת אל הלא נודע, לשכונה החדשה בפאתי קרית מלאכי? כראותנו כי דבר לא מתקדם, החלטנו לעשות מעשה ולהראות דוגמה אישית.

דוגמה אישית הזעקנו לאסיפה במשרד הישיבה את עסקני חב״ד מלוד וכפר חב״ד, אנשים ונשים, והוחלט לצאת ביוזמה לפיה עסקני חב״ד אורזים את מטלטליהם ועוברים עם משפחותיהם לקרית מלאכי. כאשר נשלח פרוטוקול האסיפה לרבי, הודיע הרב חודקוב כי הרעיון קיבל את הסכמת הרבי ועידודו, אם כי הוא שלל את מעברם של ר׳ אפרים, ר׳ שליימקה ור׳ זושא וילימובסקי. בכל אופן, ביחס אליי ולידידי ורעי ר׳ ברק׳ה וולף התשובה היתה חיובית, הרבי שולח אותנו כחלוצי חיזוק להתיישב בנחלת הר חב״ד.

חדורי שליחות, פתחנו בהתארגנות מעשית להצטרפות לנחל׳ה. בקבוצה שלנו התגבשו עשר משפחות חדשות, מלבד משפחתי ומשפחתו של ר׳ ברקה כאמור, הגיעו עמנו גם ידידי הטוב ר׳ מאיר לרר וידידי הטוב ר׳ אבוש ברוק. בעקבותינו, זמן לא רב אחרינו, הגיעה קבוצה נוספת של עוד 15 משפחות. לכל קבוצה שכזו היה צורך בקבלת אישור מראש מהגורמים הממלכתיים, דבר שהיה קשה מנשוא, בעיקר לנוכח מאבק האדירים שהתנהל כל הזמן מאחורי הקלעים על השכונה ועתידה.

אולם, כאמור, בברכתו הק׳ של הרבי ובהדרכתו הברורה שלא לוותר בשום אופן, הצלחנו להתקדם חרף המכשולים והבירוקרטיה שהועמדה כנגדנו ואט אט הלכו עוד ועוד דירות ריקות ונתפסו בידי חסידי חב״ד. לקראת חג השבועות תש״ל כבר הגיע מספר התושבים בנחל׳ה, עולים וותיקים כאחד, לכמאה משפחות – ורוח חיים החלה לפכות בעוז במרחבי נחלת הר חב״ד.

אין לתאר את המשמעות הנרחבת וההשפעה של המעבר, על התנהלות המוסדות. ובעוד השכונה החלה להיבנות ולקבל צביון חיוני – נוצר קושי אדיר על התנהלותם היום-יומית של העסקנות החב״דית, משרדי הישיבה וכל המסתעף. מחד, התחייב ר׳ אפרים לכל משפחה חב״דית העוברת לקרית מלאכי כי אבי המשפחה יתקבל לכולל ואף יזכה במלגה חודשית מסודרת מהנהלת הישיבה; מאידך – זמינותנו, כעובדי משרדי הישיבה, פחתה באופן דרסטי. ברק׳ה וולף ואנוכי, שנהגנו לאייש את משרדי הישיבה בכל עת ובכל שעה סביב השעון כל היממה וכל השבוע – גרנו פתאום במרחק שלא אפשר לנו זאת ולראשונה נכנסה לעבוד במשרד הישיבה מזכירה. מסירותו של ר׳ אפרים לכל אשר יצא מפה קודשו של הרבי – באה לידי ביטוי מוחשי בהתחייבויות הכספיות העצומות שהוא נטל על כתפיו הרחבות.

נטיעות בנחלה החדשה

הגענו לשכונה וקיבלנו דירה בבניין 158/2 – בית דירות שנבנה בשיטה הטרומית.

למעשה, כל הבניינים שהקימה הממשלה בשכונה, נבנו בשיטה טרומית שהיא שיטת בנייה המבוססת על רכיבים המיוצרים במפעלים ונבנים טרם הגעתם אל השטח (ומכאן נובע השם ׳טרומי׳). שיטה זו מוזילה באופן משמעותי את עלויות הבנייה כאשר הפרוצדורה באתר הבנייה היא רק הרכבה אך לא ייצור הקמה ויציקה על כל המשתמע מכך.

לשיטה זו יש גם השלכה משמעותית לגבי מהירות הבנייה ולכן כאשר הממשלה יצאה לפרויקטים גדולים אותם יש לבצע במהירות ובעלות נמוכה, היא בחרה בשיטה הטרומית. לשיטה הטרומית מעלות אך גם חסרונות בעיקר במידה ומעוניינים לשפץ, להרחיב או לבצע שינויים במבנה.

הרחבתי בכך מפני שהייתה לי זכות לבנות בנחל׳ה את בניין המגורים הראשון בשיטת בנייה קונבנציונלית וללא תהליכים טרומיים, כיוזמה פרטית ולא כיוזמה ממשלתית. סברתי כי יוזמה מסוג זה קודם כל תהדוף את עננת הנטישה שריחפה מעלינו תדיר. היא תצעיד קדימה את השכונה, תיצור תדמית של מקום המתפתח ועובר לסטנדרט מודרני של פיתוח ובנייה ומעורר עניין אצל יזמי נדל״ן.

פניתי לאדריכל מר אדם אייל – אותו הכרתי מעבודות שעשה עבור הישיבה (בין השאר הוא תכנן חלק גדול ממבני הציבור בנחלה, הוא היה בעל קשרים רבים במינהל מקרקעי ישראל): הוא פנה למנהל מקרקעי ישראל ודאג לרכישת שטח מהמדינה ולאחר מכן עסק מתוקף תפקידו בתכנון הנדסי של הבניין. המפרט הטכני העמיד בצל את הדירות שנבנו בשיכונים הטרומיים – בהן אפילו על אמבטיית רחצה שהוכנסה לדירות בשלב מאוחר יותר בכל דירה היינו צריכים להילחם עם המדינה.

היוזמה הנדל״נית לא היתה קלה וגרמה לי נדודי שינה מרובים. נכרכו בה תעוזה לא מעטה. השכונה עדיין לא היתה פופולרית בלשון המעטה וכל תנודה ורוח מצויה השפיעו על המחירים של כל מטר בבניין. כל שינוי כלשהו במצב הבטחוני, הכלכלי, החברתי, התחבורתי, הפוליטי.

היה זה ממש עם פרוץ מלחמת יום הכיפורים. המבנה היה בשלבי סיום אחרונים, המלחמה פרצה – והיו אזעקות כאשר על התושבים נגזר לחפש מקומות מחסה להימלט מפני אימת ההפגזות. או אז שמנו פעמנו אל הבניין החדש, שנחשב יצוק ומחסה סביר יותר בעת חירום.

״חששות גדולות ומבהילות״

נשוב אל תקופת הגעתנו לנחלת הר חב״ד: מוסדות החינוך בנחלה היו חדשים ועדיין לא קיבלו צורה וסדר מסודר. ילדינו הגדולים למדו בכיתות ׳רב גילאיות׳ (כלומר: ילדי כיתות א׳, ב׳ וג׳ – בכיתה אחת; ילדי כיתות ד׳ וה׳ יחד וכו׳); המלמדים הראשונים נאלצו להתאים עצמם לקבוצה הכה מגוונת הן מבחינת הגילאים והן מבחינת הרקע מאחר וחלק מהם היו ילדים עולים, ולנסות לאלפם תורה ובינה.

עבור בתנו שרהל׳ה תחי׳ (קרסיק) שהיתה תינוקת, מצאנו רק אפשרות אחת: מעון יום של ויצ״ו, בו עבדה כמטפלת הגב׳ שרה דרוק. המקום התנהל כמוסד שאיננו דתי אך הגב׳ דרוק דאגה לכשרות המזון, תפילה ושילוב תכנים דתיים בסדר היום. גם בתנו חני תחי׳ (גרינוואלד), שנולדה אחרי הגעתנו לנחלה, הצטרפה אליה בבוא העת. רק בחלוף שנים רבות, ייסדה רעייתי שתחי׳ את המעון החב״די הראשון בקרית מלאכי, עבור בתנו הקטנה (וכפי שיסופר להלן).

והנה, לא ארכו ימים נוספים – ורוח חדשה החלה לנשב: העלייה מברית המועצות חודשה. היו אלו ראשית שנות ה-70 ואט אט התחוור כי לשמחתנו מתחיל טפטוף של עליית יהודים שחיו עד כה מאחורי מסך הברזל. התרגום המעשי והמיידי היה דרישה נחרצת שהתקבלה ממשרד הקליטה ולפיו: ראשית, יפונו לאלתר המשפחות הוותיקות שנכנסו לגור בדירות שמלכתחילה ובאופן מוצהר נבנו ויועדו לעולים חדשים בלבד. שנית, משרד הקליטה והסוכנות יקימו מעון עולים (׳הוסטל׳) עבור העולים.

הרבי כתב על כך לר׳ בנימין גורודצקי: ״החששות בזה גדולות ומבהילות כמובן ופשוט״ אך עם זאת הרבי העניק בידיו את הסמכות לקבל את ההחלטות בנושא. ר׳ בנימין הורה לר׳ אפרים לסרב להיכנס למו״מ עם משרד הקליטה והסוכנות, לומר להם כי הוא הכתובת לכך – ולהדוף את הלחץ אליו. כתוצאה מכך, היה על ר׳ בנימין גורודצקי בסופו של דבר להגיע ארצה על מנת להגיע להסכמה עם הגורמים הממלכתיים הרלוונטיים אודות מעון העולים והתנאים שיאפשרו את הקמתו.

השיחות היו ענייניות, התנהל דיון מאוד מקיף ועמוק כאשר ר׳ בנימין בכישרונותיו ובחושיו המחודדים מצליח להעמיד בפני אנשי שיחו את העקרונות הרוחניים והמשמעויות של הקמת המוסד בתוככי השכונה. בתום המגעים סוכם כי על פיו של ר׳ בנימין יישק כל דבר הקשור לניהול מעון העולים – ונסללה הדרך להקמתו ועד מהרה נקלטו במקום כ-80 משפחות ראשונות ובעקבותיהן עוד ועוד עולים שבאו להוסטל כתחנה ראשונה עד להסתדרותם במגורים שקיבלו מהממשלה.

למעשה, מאות משפחות הגיעו אל מעון העולים ואשר יגורנו בא לנו, לנגד עינינו קם וניצב החשש מפניו הזהיר הרבי: ההוסטל גרם לחילולי שבת לא מבוטלים והיה צורך לפנות למשרד הקליטה שוב ושוב כדי למנוע את האווירה הלא נעימה שהתפתחה סביב המבנה וסביב חילול שבת בפרהסיה בו ובסביבתו. ראה ראינו שוב בחוש, את התגשמותם המדויקת והמלאה של דברי הרבי על הבהלה וגודל הסכנה הכרוכה בהקמת מוסד מסוג זה בשכונתנו ועל החשש שהרבי העלה בהקשר לכך.

ביחס לדרישת הממשלה כי המשפחות הוותיקות יפנו את דירותיהם – ר׳ בנימין הציב לאו מוחלט ובלתי מתפשר. הוא לא הסכים לכך בשום פנים ואופן. יש לציין כי בשלב כלשהו הרבי הסכים כי במידה והויכוח בנידון ייקלע למבוי סתום ולא תהיה ברירה, ניתן יהיה להסכים שמשפחה חסידית-חרדית תפנה את מקומה אך ורק לעולים שהינם שומרי תורה ומצוות בשלימות, חרדים, גם אם אינם נמנים על חסידי חב״ד. אולם לשמחתנו בסופו של דבר לא נדרשנו להגיע לכך.

חסידי חב״ד עולים

יש לציין, כי לא רק הממשלה עמדה תחת לחץ משימתה לקליטת עליה מכל הכיוונים. גם הרבי, מצדו, הורה לנחלת הר חב״ד לקלוט את העלייה החב״דית מכל רחבי ברית המועצות. כלומר: בניגוד לאכלוס הראשוני שכלל עולים מקהילות הקשורות לפעילות חב״דית בברית המועצות (עולי גרוזיה), כעת נוצר צורך לתת עדיפות למשפחות חסידי חב״ד שזכו לצאת מעמק הבכא.

הרבי רצה לשנות את ייעוד ואופי המקום, משכונה הקולטת עליה לא חב״דית (ומספר מועט יחסית של משפחות חב״דיות הנמצאות במקום בשליחות) לשכונה הקולטת חסידי חב״ד ליובאוויטש – ומייעדת עצמה להפוך לשכונה חב״דית שורשית של ממש. דבר זה, למותר לציין, עמד בסתירה מוחלטת וקוטבית מרוח ההסכם הראשוני שעל אדניו הוקמה נחלת הר חב״ד. משרד הקליטה דרש כי חסידי חב״ד בשכונה יפנו את מקומם לעולים, מכל הגוונים, גם אם אינם שומרי תורה ומצוות.

בתום מלחמות עולם שנוהלו סביב העניין, הושגה פשרה לפיה משרד הקליטה יפנה את ההוסטל ויעתיקו למקום אחר, מחוץ לשכונת חב״ד. בתמורה, חב״ד תפנה מס׳ דירות של משפחות ותיקות (שאכן חזרו ללוד ולכפר חב״ד) ובדירות אלו ייקלטו משפחות עולות חב״דיות מברית המועצות. כך נשמרה דרישתו והוראתו של הרבי להגנה על אופי השכונה – וגם משרד הקליטה בא על סיפוקו.

מאבק על צביון

כמו בכל יתר המאבקים אותם הרבי ניהל בעוז, אף כאן לא מדובר היה על נושאי נדל״ן ואיזושהי שאיפה להרוויח רווח גשמי כלשהו. בעיני קודשו, צפה הרבי את עתיד השכונה ויצא במאבק אידיאולוגי ממדרגה ראשונה. רצון קודשו היה כי תקום נחלת הר חב״ד, חממה חסידית עבור יהודים שומרי תורה ומצוות, מוקפת חומה מבוצרת של קדושה וטהרה – מתוכה יפציע אור שבעת-ימים, אור של תורה וחום של פנימיות התורה; יפוצו מתוכה המעיינות ויאפשרו קירוב לבבות והשכונה תהפוך עוגן של אידישקייט וחסידישקייט לכל הסביבה.

זאת, יש לומר, בניגוד לאי-אלו קולות ולסגנון נפוץ המוצא שביתה ואחיזה אופנתית במחוזותינו כיום ומכרסם אפילו בתוככי אנ״ש, קריאה לצאת מגבולות ׳הגטאות׳ כלשונם וללכת להתגורר בשכונות שאינן מיועדות לתושבים שומרי תורה ומצוות.

עם זאת יש להדגיש כי באותה מידה ממש – ובכדי שלא ישתמע אחרת ברצוני לומר זאת באופן ברור: הרבי לא הועיד לנחל׳ה תפקיד של גטו מנותק. להיפך, נחל׳ה נוסדה בכדי להפוך למגדלור שיפיץ אורה, בקרית מלאכי, בדרום ובארץ הקודש בכלל. ואכן, נחלה היא בסיס יציאה ל׳מבצעים׳ בכל האזור, להפצת תורה וחסידות ולקירוב לבבות. הוקמו חדרי ׳תורה אור׳ שהפיצו תורה לתושבי העיר וסביבותיה (ואגב כך הפכו בעצם קיומם גם למקורות פרנסה עבור חלק מהאברכים הצעירים בשכונתנו), מאברכי הכולל נדרש לפעול עם הסביבה ומרבית האברכים אימצו בתי כנסת בהם מסרו שיעורים.

אולם בכל הנוגע לשכונה עצמה עמדה על סדר יומנו משימה מתמדת, להיאבק בשום-שכל על צביונה הרוחני גם של השכונה וגם של דייריה כולל של העולים מבריה״מ – ולא פחות מכך להשכיל לפעול ולהיאבק לטובת עתידם הרוחני והחינוכי של ילדי המשפחות. והדברים לא היו פשוטים כלל ועיקר: אחרי הנושאים היסודיים של שמירת תורה ומצוות בכלל, הגיעו גם דיונים אודות צביונם של ״יומי דפגרא״ אזרחיים. כך למשל בה׳ באייר הוצאנו קבוצה גדולה לטיול לכפר חב״ד, כדי שלא יתעורר ויכוח בשכונה על ציון פומבי של חגיגות שאינן לרוח המקום.

עם זאת, יש לציין כי בשלב כלשהו היתה קבוצת יהודים יוצאי ברית-המועצות, שפנתה בבקשה להצטרף אל השכונה והתברר כי אינם שומרי תורה ומצוות. הם מצידם התחייבו לקבל על עצמם את אורח החיים בשכונה החסידית על כל המשתמע מכך; הרבי הורה להיענות להם בחיוב, הסכים לצרפם אל השכונה על מנת לקרבם.

בחיידר ובבית הספר של בנות אנ״ש למדו תחת קורת גג אחת גם ילדים מבתים חילוניים, מקרב תושבי קרית מלאכי וסביבותיה וגם זה בניגוד לאופנה הקונה את שביתתה כיום במוסדותינו לנעול את הדלת בפניהם ולא לאפשר לילדים מבתים אחרים להיכנס למוסדות אנ״ש.

בעיניים של ׳הדיוט׳, ניתן אולי לומר כי הרבי הציב קו הפרדה ברור, בין היחס אל הבית ונטירת חומות העיר – לבין מוסדות החינוך. לכאורה, גירסת הרבי היתה כי על הבית יש לשמור מכל משמר ולא לאפשר חיים משותפים תחת קורת גג אחת עם מי שאינם מקפידים על אורח חיים תורני ואינם שומרי תורה ומצוות. לעומת זאת, בכל הקשור לאוכלוסיית התלמידים בבתי הספר, המנוהל ע״י מחנכים חסידיים ומורות חב״דיות חדורות שליחות, מפוקחים כדבעי ע״י אנשי חינוך מיומנים מקרב חסידי חב״ד – ניתן ראוי ואף כדאי הדבר לקבל גם ילדים מבתים שאינם חסידיים, כי ניתן להשפיע עליהם ולהפוך אותם ובאמצעותם אף את הבית כולו לשומרי תורה ומצוות, השפעה שעשויה להניב פרי טוב לדורי דורות.

מאבק תדמיתי

לא רק על צביון השכונה ונוכח שאיפות מנוגדות שעלו מקרב המגוון האנושי של משפחות שנקבצו ובאו בה – נאלצנו להיאבק. גם הניסיון למשוך משפחות חב״דיות מיוצאי ברית המועצות – היה קשה מאוד. למרביתם היו קרובי משפחה שעלו לפניהם וכבר השתקעו בכפר חב״ד ושכנעו אותם לדרוש להגיע דווקא לכפר חב״ד. וכך, במקום שהשכונה החדשה על פתרונות הדיור שהיא הציעה, תהווה אבן שואבת ויעד טבעי לעולים, נאלצנו ׳לשבור את הראש׳ ולהקדיש תשומת לב רבה למאמצים סביב כל משפחה כדי להצליח למשוך אותם אל הנחל׳ה.

דוגמה, משגרת חייהם של ׳בעלי-בתים׳: יום אחד הגיעו למשרדינו החסידים ר׳ יונה לבנהרץ, ר׳ משה גולדשמיד ור׳ מרדכי גורודצקי – והטילו על השולחן אתגר, מסוג האתגרים שהנהלת המוסדות הורגלה אליהם. מסתבר כי השלושה כתבו וביקשו מהרבי ברכה ועזרה להקמת מפעל טקסטיל; והם זכו לברכתו הק׳ של הרבי אך לא רק לזאת אלא להבטחת הרבי כי יוכלו לקבל הלוואה כספית הגונה, בהיקף של כמה עשרות אלפי דולרים (את ההלוואה היינו אמורים להשיג להם ממשרד הקליטה) סכום שיסייע להם בהשקעה הראשונית של העסק החדש.

כעת, באים הם אל ר׳ אפרים בכדי לקדם את העניין; לא איש כר׳ אפרים ישיב ריקם בקשה המגיעה מאת הרבי. אולם בתבונתו החליט לנסות לפחות ׳להרוויח׳ רווח עקיף. הוא הישיר לעברם מבט ואמר להם כאי לישנא: יתכבדו נא השותפים ויואילו לעבור להתגורר בנחל׳ה. אם תקבלו זאת על עצמכם – אשיג עבורכם את ההלוואה המדוברת; לא תעברו לגור בנחל׳ה, לא תינתן ההלוואה.

בל ידמה הקורא הצעיר, כאילו סנקציות מסוג זה היו פעולות ספורדיות, יוזמה נועזת על דעת עצמנו בלבד. מי שסבור כך, נכונה לו הפתעה – בדמות תשובת קודשו המפורשת של הרבי על המקרה הספציפי הזה. הרבי הואיל להשיב לר׳ אפרים על רעיון זה במילים: ״נכון הדבר לעשות כן״.

האם זה אומר שהתנאי התקבל בקלות? האם החסידים נרתמו לשליחות, התגייסו לאתגר בניית הנחל׳ה והסכימו לעבור עם משפחותיהם לגור בשכונה? כמובן שלא. התנאי היה קשה מאוד לעיכול עבורם ולבסוף שניים מהם הצליחו לקיימו ולשלישי – הרב יונה לבנהרץ – נאלצנו בהוראת ר׳ בנימין גורודצקי, לוותר.

דוגמה מאפיינת זו הובאה שלא בכדי לדבר סרה ח״ו על חסידים. להיפך! אלו אירועים הממחישים עד כמה היה עבור אנ״ש קשה עד מופרך לחשוב על מעבר לקריית מלאכי. סביב כל משפחת עולים חב״דית נדרש מאבק של ממש, בכדי להשפיע עליהם להצטרף לנחל׳ה. כשהתבשרנו על משפחת עולים המגיעה לארץ, מיד נעשה בירור למי מאנשי שלומנו יש השפעה עליה ותיכף פנינו בבקשה כי יואילו לסייע לשכנע את המשפחה לבחור בנחל׳ה. למעשה, כמעט ולא הותר למשפחות עולים להיקלט בכפר חב״ד ובלוד מתוך שאיפה לחזק את הנחל׳ה ולגרום לכמה שיותר מהעולים להצטרף לשכונה החדשה. גם כולל האברכים של כפר חב״ד לא קלט יותר אברכים חדשים, מלבד ׳בנים ממשיכים׳ מקרב התושבים הוותיקים של כפר חב״ד. בדיעבד, במרחק הזמן, אני נדהם להיווכח בעובדה שאין להכחישה, כי למעשה רוב המתיישבים החב״דיים הראשונים בנחלת הר חב״ד הגיעו להתגורר בה רק משום שכביכול ש״כפו עליהם את נחלת-הר-חב״ד כגיגית״ (ע״פ לשון רז״ל במס׳ שבת פח) ולא מתוך העדפה שמלכתחילה.

עם זאת, הדבר מפנה את תשומת ליבנו למעורבות הפעילה, סמויה וגלויה, של הרבי עצמו שהואיל ליטול חלק במאבק על כינונה וביסוסה, התרחבותה ושמה הטוב של שכונת נחלת הר חב״ד. שוב, ממרחק הזמן די קשה להבין מדוע גם בקרב אנ״ש לא די היה בכך שהרבי הקדיש להקמת השכונה פרק בהתוועדות; שבחר את שמה והקדיש זאת לע״נ אמו הרבנית; ששיגר באופן כה שמימי שני ספרי תורה ועוד – עדיין נדרשנו להיאבק על מעמדה ושמה הטוב של השכונה.

הרבי נרתם למאבק

ברם זכור לטוב גם בהקשר לכך ר׳ שליימקה מיידנצ׳יק שעמד עמנו כתף אל כתף במשימה ה״בלתי פופולארית״, חרף היותו יו״ר וועד כפר חב״ד ומי שאמון על ביצור מעמדו החברתי והאיתן של כפר חב״ד. ר׳ שליימקה ניצב בחזית המאבק נגד תדמית שלילית שצמחה לשכונה ברחוב הכפר חב״די; כנגד ניסיונות שבאו בעיקר מצד עולים מבריה״מ שהדביקו תווית שלילית על השכונה – ובחזית מאבקנו העיקש לשכנע עוד משפחות שיואילו לעבור לקריית מלאכי. ביוזמתו, נשמעו נאומים מפי עיני העדה בבית הכנסת בכפר חב״ד בעד המעבר לנחל׳ה ובשבחה של השכונה הצעירה.

המאבק על ׳לגיטימיות׳ השכונה והיחס הראוי להינתן לה בין אחיותיה הוותיקות, בא לידי ביטוי אפילו מצד הרבי עצמו. כאשר פורסם כאילו הרבי מעדיף שחסידים יתגוררו דווקא בכפר חב״ד; התבטא הרבי כי אין ללמוד ׳פשטלאך׳ ולייחס לו אמירות שמעולם לא אמר.

ביטוי נוסף היה בשנת תש״ל כאשר ממזכירות הרבי יצא ׳צעטיל׳ חריף בזה הלשון: ״כמדובר כמה פעמים מופרך שינהלו מלחמה נגד ביסוס נחלת הר חב״ד כי זוהי מלחמה (גם) נגד 770 וענייניו (ורחמנות על כמה מאנשי כפר חב״ד שמנהלים מלחמה זו. וד״ל)״.

ולשיא המאבק כנגד מוציאי הדיבה שגרמו נזק תדמיתי לנחל׳ה, היתה תשובה מטלטלת וחריפה ביותר של הרבי, שכתב לר׳ שמואל גיטלין את המילים הכאובות הבאות, באיגרת מאדר-שני תש״ל: ״ואשרי חלקם דכל המסייעים בענייני ביסוס נה״ח. ובוודאי יתחרטו בעוד מועד כל הנלחמים בזה – אף אז זיי מיינען אז זיי האבן אויסגענארט, ר״ל, דעם אויבערשטען שכוונתם לשם שמים [בתרגום חופשי: למרות שהם סבורים כי ביכולתם ׳לרמות, רחמנא-ליצלן, את הקב״ה בכך שכוונתם (במלחמה נגד נחל׳ה) לשם שמים]. וד״ל. ויהא בשעטומו״צ בכל. אזכיר עה״צ להנ״ל״.

העובדה כי נחל׳ה התמקמה במקום די נמוך בתודעה הכללית ונחשבה ברירת מחדל אחרונה עבור משפחות אנ״ש וותיקים כעולים חדשים, גרמה לתופעה נוספת שהקשתה על מלאכתנו. הנושא היה, שאיפתם של העולים למצות את זכויותיהם בטריטוריה נחשקת יותר מאשר קרית מלאכי. משפחה שהייתה זכאית לדיור מטעם משרד הקליטה, רצתה לקבל את הדירה באזור אטרקטיבי, במרכז הארץ. קבלת יחידת דיור בפריפריה, בשכונה מתפתחת בפאתי קרית מלאכי, נחשבה אז כוויתור או אפילו בזבוז.

בנחלת הר חב״ד, כפי שתואר לעיל, מרבית הדירות יועדו עבור עולים חדשים – והמשאב הכי נחוץ לנו היו משפחות חב״דיות שעלו לישראל מבריה״מ, חסידים שורשיים הזכאים לקבל דירה ממשרד הקליטה. והנה, העולים עצמם סירבו לכך: גם אם הביעו הסכמה לעבור לגור בפועל בנחלת הר חב״ד, ביקשו לעשות זאת על חשבון מעט הדירות השמורות למשפחות ותיקות בכדי שאת זכאותם ממשרד הקליטה ינסו להשיג באזור המרכז.

נאלצנו להיאבק בתופעה זו בתוקף רב – דבר שזכה לגיבוי מלא מהרבי עצמו לאורך כל הדרך. אף כאן לא ארכו הימים והרבי הואיל לגלות את דעתו בכתב ובמפורש, במענה לאחת ממשפחות העולים – איגרת הנושאת את התאריך ט״ו באדר תשל״ב: ״בנוגע למקום דירתו וכו׳, ידועה דעתי אשר קדימה בזה לנחלת הר חב״ד, ורק באם אי אפשר, היינו שאין שם דירה וכו׳, אזי להתענין בנוגע לכפר חב״ד״.

הנה כי כן: לא בקלות, העפילה נחלת הר חב״ד אל מקומה הבכיר והראוי לה בממלכת ליובאוויטש.

באופן המתקבל

כאמור לעיל, מונתה מינהלת בידיה הופקדו מושכות הניהול של השכונה החדשה. כאשר החלו גלי עלייה ואל השכונה זרמו משפחות עולים, נקבעו קריטריונים ברורים וחד משמעיים על פיהם יחולקו הדירות. כך למשל קבענו שזוג צעיר ללא ילדים יקבל דירה בקומה רביעית; משפחה מבוגרת יותר תשתכן בקומה שלישית וכן הלאה. הכללים לא מצאו חן בעיני חלק מהמשתכנים וכמה מתוכם הגדילו לעשות והתלוננו לרבי.

כתוצאה מכך, הרבי הורה כי אף שהסדר שנקבע על ידינו הינו נכון וצודק, אבל אין ליישם את הדברים באופן של ״הכתבה״ וגזירה מלמעלה, אלא לפעול שכך יהיה מתוך הידברות והסברה באופן המתקבל, עד כמה שאפשר.

משפחות שונות, הביעו תרעומת על סידורי השיכון. אנשים שנפגעו מהחלטותינו לא בחלו באמצעים קשים להשחיר את פנינו וניסו למצוא אמתלאות לטעון לפרוטקציות וכאילו יש העדפות ״ומקורבים לצלחת״, דבר שגם כיום הנני מעיד עליי שמים וארץ כי לא היו ולא נבראו; עבדנו בשקיפות מלאה ובכפיפות קפדנית להוראות ולכללים.

ובכל זאת לא הצלחנו להשיג שביעות רצון של מאה אחוז, היו כאלו ואחרים שחשו נפגעים, שחשקו דווקא בדירות מסוימות והתאכזבו משלא השיגו את מבוקשם. מצאנו עצמנו עמלים וטורחים בכדי להסביר, להוכיח, להאיר את עיני המשפחות, לשבר את אוזניהם וכמובן לעשות כל מאמץ בכדי כן להגיע לשביעות רצון הכי גבוהה שניתן על מנת לשמח את המשתכנים.

"נתנה ראש ונשובה מצרימה"

ההסברה והמאבק הסבוך על מעמד השכונה ביחס לעולים מאנ״ש, היתה כאין וכאפס לעומת ההתמודדות מול כמה ממשפחות עולי גרוזיה, שהמציאות בישראל בכלל ובשכונה בפרט הייתה קשה עבורם ביותר. הם סבלו מקשיי קליטה בכל המישורים. קשיי שפה, בירוקרטיה ישראלית נוקשה, אופי מזרח-תיכוני שלא הכירו ומציאות חיים מאוד לא קלה.

עבור חלק מהם הייתה זו אנטיתזה חריפה ביותר לשגרת החיים שהם עזבו בגולת גרוזיה ולא פלא אפוא, שחלקם התגעגעו לתנאי המחיה של מקום הולדתם.

אחד מרגעי המשבר הקשים ביותר שחווינו, אשר כמוהו היה כסטירת לחי מצלצלת בפנינו לאור המאמצים הרבים והעצומים שהשקענו – אירע כאשר אחד מעולי גרוזיה החליט לסבת על עקביו, בבחינת ״נתנה ראש ונשובה מצרימה״ -לחזור לגרוזיה. בין ישראל לברית המועצות לא שררו כלל יחסים דיפלומטיים שאיפשרו הגירה הפוכה, מישראל אל גרוזיה. היה עליו לצאת לווינה, לפנות משם אל שגרירות ברית המועצות ולהגיש בקשה שתאפשר לו לחזור לארץ מוצאו. הדבר התפרסם והדהד – והמעשה גרם לשברון לב עצום לכל העוסקים במלאכה. לנגד עינינו כמו ניבט כישלון מחפיר.

כמו לא היה די בכך, קמו חמש משפחות מקרב עולי גרוזיה שכבר קיבלו דירות בנחל׳ה, ארזו את מטלטליהן במפתיע ונסעו באישון ליל ופלשו על דעת עצמן אל דירות בשיכון חב״ד בלוד. בהתייעצות מהירה הגענו למסקנה שעדיף לא להילחם כנגדם, דבר שהיה דורש פעילות משפטית ואכיפה דורסנית שבוודאי היתה מחריפה את המצב, מהדהדת ומוציאה שם רע. לפי כל התחזיות לו היינו נלחמים גם ניצחון נקודתי כנגד המשפחות היה גורם לתבוסה מערכתית של השכונה ותדמיתה, עליה כה עמלנו לשמור ולשפר. באנו עימם במשא ומתן ובעמל רב פתרנו את העניין. כלקח מסיפור זה נוצר צורך לשכור שומרים שישמרו על שתי הדירות הריקות הנוספות שעדיין נותרו לנו בשיכון חב״ד בלוד.

מעניין לציין, כי בסופו של התהליך דווקא החיים עצמם והתהפוכות של משפחות העולים – הניבו בלימה לנסיגה מקרית מלאכי ושיפור הדרגתי, שהלך והתקדם לטובה, של תדמית שכונת נחלת הר חב״ד. קשיי קליטה שחוו משפחות שונות שנקלטו מחוץ לכרם חב״ד, כגון בעיר לוד (מחוץ לשיכון חב״ד) – הובילה את יתר העולים למסקנה כי אם אין אפשרות להגיע אל שיכון חב״ד בלוד, לא כדאי לעזוב את קרית מלאכי.

היעדר פתרונות דיור בשיכון חב״ד בלוד מחד, והודעת משרד הקליטה שהאפשרות הנוספת היא בנחלת הר חב״ד בלבד מאידך, הם שיצרו את התפנית וסוף סוף העולים החלו להסתגל למקום מגוריהם בקרית מלאכי ולהתייחס לנחל׳ה כאל ביתם ומשכנם הקבוע.

מעורבות הרבי בסידור והתאמת מקומות עבודה לעולים החדשים, היתה אף היא רבה ומפעימה, תוך שהרבי יורד לפרטי פרטים ומדגיש את החשיבות העצומה שהוא מייחס למלאכת קודש זו. היה ניכר כי רצון קודשו איתן הוא, לראות תוצאות ממשיות ולקבל דיווח על כך שהעולים הסתדרו בפרנסה. הרבי עודד הקמת מפעלים ויצירת מקומות עבודה הולמים, דבר שהיה כרוך בשתדלנות מרובה ועבודה מייגעת מול משרדי ממשלה, אנשי עסקים ועוד.

מעניין לציין כי באחת מההזדמנויות ניסינו לעניין איש עסקים לפתוח מפעל בקרית מלאכי והוא ביקש ששם ליובאוויטש יהיה על המפעל. בעינינו הדבר היה נשמע מופרך ובכל זאת שאלנו את הרבי ותשובת הרבי המפתיעה הייתה שאם זה עוזר לענייני המפעל אפשר לפרסם שבמפעל עובדים חסידי ליובאוויטש. עד כדי כך היה חשוב לרבי הצלחת שילובם של העולים בעבודה.

ידינו היו מלאות עבודה במישור זה וב״ה גם הצלחנו במידה בלתי מבוטלת. במסגרת זאת פעלנו שעולים יקבלו ״מספרים ירוקים״ לשם הפעלת מוניות. במקביל פעלנו שחנויות שנבנו על ידי המדינה יופעלו ע״י עולים מגרוזיה ובוכרה (עד עצם היום הזה פועלת חנות במרכז נחלת הר חב״ד בידי יהודי מיוצאי גרוזיה). במקביל יצרנו קשר עם מפעלים קיימים שיקלטו עובדים ואף פעלנו להקמת מפעלים חדשים בקרית מלאכי.

התקשרות

בחג השבועות תשכ״ט נסעתי לחצרות קודשנו, כמנהגי הכמעט קבוע לנסוע מדי שנה לחג השבועות. לקראת נסיעתי עוררתי את העולים מגרוזיה שיכתבו לרבי ועם הגעתי לבית חיינו הכנסתי את כל המכתבים בערמה מסודרת אל הקודש פנימה. הרבי השיב לכל אחד מהמכתבים בפרוטרוט.

עד כמה ידע ר׳ בנימין גרודצקי לכוון אותנו לפעול ע״פ דעת קודשו של הרבי, ילמד הסיפור הבא: באחת השנים לקראת י״ב תמוז העלינו רעיון לקיים כנס גדול לכל העולים ממדינות בריה״מ. ר׳ בנימין הגיב כי היות והימים היו רגישים ומתוחים ביחסים עם ברית המועצות, לא בטוח שכדאי לחגוג בקול רעש גדול מאורע שעשוי להתפרש כ״אנטי קומוניסטי״.

לדידו, יתכן ואי אלו דוברים בכנס ינצלו את המיקרופון לנאום בתוקף בגנות השלטון הרוסי, עוף השמים יוליך את הקול והדברים עשויים להתנפח ולקבל פרשנות מרחיקת לכת ואולי אפילו להניף חלילה את הכורת על מאמצים חשאיים וגלויים של פעילות הרבי מעבר לחומת הברזל. ובכל זאת, ר׳ בנימין פסק שהיות וכבר פורסם הדבר הוא לא אוסר על קיום האירוע. לאור זאת, התקדמנו בארגון הכנס – תוך כדי כך שאנו משוכנעים כי ניתן להפריד בין הדברים ולקיים התוועדות חסידים לציון יום שחרורו ממאסר והצלתו של הרבי הריי״צ ללא זיקה לפוליטיקה עכשווית. והנה, לא ארכו הימים והגיעה אלינו הוראה מפורשת מהרבי לא לקיים את האירוע.

דוגמה מעניינת נוספת: לקראת חגי תשרי תש״ל רצינו להציע כי העולים החדשים ייסעו במסע מאורגן לביקור היסטורי בחצרות קודשנו. ר׳ בנימין גורודצקי התנגד ואף סירב לשאול על כך את הרבי, בהביעו חשש כי הדבר יתפרש כאילו מרמזים לכך שמצופה ממזכירות הרבי לשאת בעול הוצאות הנסיעה העצומות. הוא טען כי רק במידה ודבר מסוג זה יגיע ב׳אתערותא דלעילא׳ יותר לנו לשקול זאת. ומעניין כי שנתיים חלפו, ופתאום הגיע דבר הרבי באתערותא דלעילא ממש – בשנת תשל״ב הוזמנו עולים רבים לבוא לחצרות קודשנו לחגי תשרי, במימונו הישיר של הרבי.

מאמץ נוסף לחזק את נחל׳ה ולבצר את דימויה כמקום משכן מרכזי ודומיננטי של חסידי חב״ד ננקט בכך שנערכו בה עצרות ואירועים רבים. כך, למשל, הוועדה לקראת שנת העשרים לנשיאות הרבי, שבמרכזה ההכנות לכתיבת ״ספר תורה של משיח״ (כפי שיתואר ויסופר בפרק נפרד) הוקמה בנחל׳ה. כיוצא בזה, כנסים ארציים של עולי גרוזיה התקיימו בנחלה.

נחלה ורפואה

באחד הימים הגיע אלינו רעיון של הרבי להקים בית רפואה בנחלת הר חב״ד. אינני זוכר מי היה זה שהביא למשרד הישיבה את הרעיון הזה בשם הרבי.

קטונתי כמובן להבין דעת עליון אולם אני יכול לשער את הרקע לדברים: לרגל הטיפול הרפואי שאני עובר בימים אלו, הזדמן לי להיות תכופות בבית הרפואה ע״ש לניאדו בנתניה. בכל פעם שאני מבקר במקום מקדם את פניי מחזה של מאות אברכים ונשי אברכים המתפרנסים מבית הרפואה. פקידים, אחיות, אנשי צוות טכני ועוד. כשהתבוננתי בכך חשבתי לעצמי שאולי גם אז, בחזונו ובמעוף הבלתי מצוי שאפיין את הוראותיו בקודש של הרבי, ראה הרבי כיצד מרכז רפואי שוקק עשוי לפרנס עשרות ומאות תושבים מהשכונה ומחוצה לה.

היוזמה ההיא הניבה פגישת עבודה עם שר הבריאות מר ויקטור שם טוב. בפגישה נכחו ר׳ אפרים ור׳ שלמה מיידנציק ובה אמר להם שר הבריאות בפשטות: לא רחוק מכם יש את המרכז הרפואי ׳קפלן׳ (ברחובות) ואת בית הרפואה ׳ברזילי׳ (באשקלון). איני רואה טעם להקים באותו רדיוס עוד מרכז רפואי.

לאחר מכן שוחחתי על כך עם ר׳ בנימין גורודצקי. הוא אמר לי שהרבי השמיע בפניו את הרעיון והוא אמר לרבי שלדעתו עד מהרה ייתקלו בבעיות הלכתיות כבדות משקל, כגון ניתוחי מתים ועוד והרבי ״סבר וקיבל״ – כך שהיוזמה ירדה מהפרק.

ומעניין לעניין באותו עניין: ר׳ דוד דייטש הקים מפעל בפאתי שכונתנו שכיום מנוהל על ידי חתנו ר׳ מאיר זיילר. יום אחד הקים המפעל הזה מפעל משני. ואז באו אליי השניים ור׳ מאיר אמר לי שאם המפעל השני יוכר כמפעל נפרד, הם יוכלו להרוויח סכום עתק שנאמד במיליונים רבים. הבטחתי להם שאנסה לפעול לקידום היוזמה ולהגדיר את הסניף כמפעל בפני עצמו. קבעתי פגישה עם איש המעש, החסיד ר׳ בערל הלפרין מירושלים, שבאותם ימים שימש כסגן נציב מס הכנסה (וכבר הזכרתיו בפרק ׳תורה ומלאכה׳ על עמידתו האיתנה לימין הישיבה ומוסדותיה) והגעתי עם ר׳ מאיר זיילר לפגישה בה סיפרנו לו את הדברים כהווייתם. ר׳ בערל פעל מה שפעל וזיילר יצא עם האישור המיוחל.

נחליה וכפר חב״ד לגזירה שווה

קול נוסף שעמד לימיננו במאבק על תדמיתה ומעמדה של נחל׳ה, היה קולו של העסקן החסידי המיוחד ר׳ זושא וילימובסקי, שכונה בחיבה בפי הכול ׳זושא פרטיזן׳. כמסופר לעיל בניגוד לרבים וטובים שמשכו בכתפיהם במקרה הטוב, או אפילו לחשו לבני משפחה ומכרים לבל יהינו לנדוד אל המדבר״ הדרומי או אף חמור מכך אנשים שדיברו במפורש על ״העסקנים שנכנסו להרפתקאה שגויה״ וכיוצא באלו – ר׳ זושא לא רק נרתם והעמיד עצמו לטובת הפרויקט אלא אף הביע נכונות באופן הכי פרקטי, להצטרף אלינו ולעבור עם משפחתו להתגורר בקרית מלאכי. רק ההחלטה ׳מלמעלה׳ היא שהותירה אותו עם משפחתו לגור בכפר חב״ד.

כאשר שב ר׳ זושא פעם מחצרות קודשנו בימים ההם, הוא מיהר לדווח כי בעת שהותו בגן עדן העליון – ביחידות בחדרו הק׳ של הרבי – עלה שמה של השכונה החדשה והרבי התבטא כי ״כל מה שיש בכפר חב״ד יהיה בנחלת הר חב״ד״. התבטאות מיוחדת זו עוררה התרגשות והייתה עבור כל העוסקים והמעורבים בענייני השכונה, כמים קרים על נפש עייפה. אם כי בל נשכח שהביטוי הראשון שסימל את הדמיון בין כפר חב״ד לנחל׳ה היה בעת שהרבי הואיל, כמסופר לעיל, לשלוח אלינו שני ספרי תורה – כפי שנהג חותנו הרבי הריי״צ עם הקמתו של כפר חב״ד.

ביטויים אלו, שנשאו אופי מעשי ומילולי מצד הרבי, הציבו בפנינו את המיקוד – משימתנו לבשה הגדרה ברורה: יש להקים ׳כפר חב״ד׳, בכל המובנים. זה נכון לגבי כולל האברכים שהוקם בדמותו ותבניתו של הכולל בכפר חב״ד – ואף נחשב ׳סניף׳ של הכולל בכפר. ואז, הגיעה הזדמנות שבה זכינו לתזכורת שלישית על ה״גזירה שווה״ של נחל׳ה וכפר חב״ד בעיני הרבי.

היה זה כאשר עמלנו על ביסוסו של התלמוד-תורה עבור בני השכונה החדשה. תחילה, היו מעט מאוד בנים, ממש תלמידים בודדים – ולכן הוקם תחילה בית ספר מסודר לבנות שאף הוא החל את דרכו ללא כל אישור ואט-אט ביצענו את הרישוי והסדרנו את פעילותו כדבעי. כיתת הבנים היתה, על הנייר, חלק מבית הספר לבנות. כאשר יכולנו להתקדם ומספר התלמידים אפשר פעולת שתדלנות להשגת איזושהי מסגרת ראשונית ל״מוסד״ בפני עצמו (אף שדובר על תלמידים בודדים בכל כיתה) בדקתי את כל האפשרויות והדרך שנראתה בעיניי כדאית יותר היתה רישום כמוסד ״מוכר שאינו רשמי״.

סברתי לתומי, שהגדרה זו לא רק תאפשר לנו להתחיל ולפעול (ואף לקבל תקציב כלשהו) הרבה לפני שנעמוד באיזשהו קריטריון למסגרת הממלכתית; אלא גם תאפשר מרחב תמרון גדול יותר לעצמאות ניהולית וחינוכית, כמתחייב עבור מוסד חב״די על טהרת החסידשקייט האוטנטית. והנה, אני נכנס בהזדמנות קרובה ליחידות אצל הרבי ובין היתר מגיש גם את הדו״חות אודות הקמת החיידר עם האפשרויות השונות: לייסדו תחת מטריית המוסדות הממלכתיים-דתיים או להגדירו ״מוכר שאינו רשמי״, תוך שאני מציין את המשמעויות של כל אחת מהאפשרויות.

תשובת הרבי הפתיעה אותי. במקום להכריע כך או אחרת – הואיל להתבטא: לגבי התלמוד תורה לבנים, יש לסדר שיהיה ״אזוי ווי אין כפר חב״ד״ (כמו בכפר חב״ד). ואמנם, הפכנו את החיידר למוסד הפועל תחת הממ״ד וכך זה פועל עד היום.

אדאתינן להכי עליי להודות בכנות, כי למיטב הבנתי עצם העובדה שהתלמוד תורה בכפר חב״ד הוכנס תחת מטריית הממלכתי-דתי לא היתה הוראה מגבוה. ולעניות דעתי אף אינה הולמת לדעת קודשו של הרבי. והכי הווה מעשה: אגודת חסידי חב״ד ומנהלה ר׳ אליעזר קרסיק, קיבלו את ההחלטה על צירוף הת״ת למסגרת הממ״ד חרף התנגדותו של הרבי, דבר שהתאפשר בחסות העובדה שתשובת הרבי התמהמהה. כאשר סוף סוף הגיע המענה של הרבי ובו שלילה נחרצת לגבי הרעיון להכפיף את הת״ת של כפר חב״ד לרשת החינוך הממלכתי-דתי, היה זה כבר מאוחר מדי כי נקבעו עובדות מוגמרות ונרשמו הרשומות. אולם בכל מה שקשור לנחל׳ה, הרבי הורה כי הדברים ייעשו ״כמו בכפר חב״ד״ וכך עשינו ללא כל התחכמויות.

הקמת המוסד והפעלתו בשנים הראשונות (ואף לאחר מכן) דרשו משאבים עצומים. נצנץ בי רעיון שאולי כדאי שהנהלת המוסדות יתפסו בעלות על אחת החנויות שנבנו בשכונה וכל ההכנסות מבית העסק יופנו לקיומו של הת״ת. העליתי את ההצעה באוזני ר׳ בנימין גורודצקי שפסק בלאו מוחלט. הוא השיב כי עוד לא היה כדבר הזה שמוסד חינוך יישען על בית עסק, ו״אינני מציע לכם אפילו לחשוב על כך; התוצאה תהיה – פנקס מלא חובות״.

החיידר נוהל על ידי ועד הורים וכשנה לאחר שהגענו לנחלה החליט הוועד למנות למנהל את ר׳ נתן (נת׳קה) וולף, בנו של ר׳ אפרים. דומני כי עד היום מקננת טרוניה בליבו של ר׳ נת׳קה, על כך שהתבקש לפנות את מקומו מבחינה רשמית (על אף שהמשיך לשמש כיו״ר הועד מנהל של החיידר גם מאוחר יותר). יתכן ואינו יודע כי זו פשוט היתה גזירת-גורל, פשרה כואבת שנאלצנו לשלם בכדי להשקיט את זעמו של משרד החינוך.

פרשת הדברים היא כך: פעם נסע המנהל ר׳ נת׳קה לחצרות קודש מבלי לדווח על כך ולבקש מראש את אישור משרד החינוך. כיום, יודעת כל מורה כי זהו דבר הנחשב אצלם כמעשה חמור. אולם אז לא היתה נפוצה כל כך הנסיעה אל מעבר לים והסייגים של משרד החינוך בהקשר לנסיעה לא היו נהירים לכול. כך או כך, הגיעה השמועה לאוזניהם כי המנהל נסע והם השתוללו מזעם ואיימו לפגוע במוסד.

בראותנו שכך הם פני הדברים, נסענו ר׳ שמואל חפר ואנוכי אל משרד החינוך לסדרת פגישות על מנת להרגיע את הרוחות ואחרי דין ודברים עלתה פשרה ש״המנהל ישלם״ על החריגה שחרג מהכללים, ומשרד החינוך לא ידרוש סקנציות נוספות. וכך היה לבסוף. את עול ניהול החיידר נשא יחד עם ר׳ נתק׳ה ר׳ יחזקאל הכהן עד לפרישתו לגמלאות בשנים האחרונות.

בבית הספר של הבנות, כיהנה כמנהלת ראשונה הגב׳ מונדשיין וכאשר הם עזבו את קרית מלאכי נבחרה רעייתו של ר׳ נתן וולף לתפקיד. המינוי הוצע ואף אושר במשרד החינוך והנה לפתע כאשר ר׳ אפרים דיווח על כך לרבי, הגיע טלפון מהמזכירות. זכור לא אשכח את נוסח הדברים שהושמעו בקול רם ונוקב באוזניו של ר׳ אפרים: ״למה תתראו?!״ מה פתאום אתה ממנה בני משפחה לתפקידי ניהול, איך זה ייראה בעיני אנ״ש ובפרט אלו המשוועים למקורות פרנסה, יש לבטל לאלתר את המינוי. מיד חדלה הגב׳ וולף מלהיות מנהלת והחליפה אותה הגב׳ ברוק, רעייתו של ידידי היקר ר׳ אבוש ברוק.

הרבי דאג למסגרות לא רק עבור התלמידים והשכבות הצעירות באוכלוסייה – אלא גם למבוגרים. הרב חדוקוב הורה על הקמת מסגרות ׳אולפן יהדות׳, להשיב לב אבות על בנים, לאפשר ליהודים להתחבר מחדש למסורת ולמורשת חרף היותם מנותקים מתורה ומצוות שנים ארוכות בגלות הקומוניזם.

יחסינו עם המוסדות הממלכתיים היו תמיד סבוכים ועתירי אתגרים. כל פרט וכל היבט נשא אופי ייחודי לשכונה החרדית-חסידית החב״דית, שצמחה לה פתאום באמצע שום-מקום. דוגמה להמחשת העניין: באותם ימים, המסגרת היחידה האפשרית עבור שירותי בריאות היתה מטעם ׳קופת חולים כללית׳, שהיתה חלק מהמפלצת החברתית העוצמתית ׳ההסתדרות הכללית׳. כל אדם שביקש ללכת למרפאה ונזקק לשירותי בריאות, היה צריך להציג את ׳הפנקס האדום׳ – הוכחה כי הינו חבר מן המניין בהסתדרות.

לפרט טכנוקרטי זה הייתה אמירה פוליטית, אמנם רק על הנייר וללא משמעויות מרחיקות לכת אך היות וההסתדרות היתה חלק בלתי נפרד ממפלגת הפועלים הרי חברות בהסתדרות היא למעשה השתייכות מפלגתית. וחב״ד במהותה היא בלתי-מפלגתית ובמהותה אינה מוכנה להצהיר בשום אופן על השתייכות פוליטית. בהשתדלות גדולה ונמרצת הצלחנו להשיג תקדים לפיו השכונה העבירה להסתדרות תשלום עבור שירותי בריאות וזו מצידה ויתרה על דרישת הפנקס האדום. היה בכך משום נקיטת משנה זהירות אולם עד כדי כך אפפה זהירות גדולה כל צעד ושעל בפעילות החב״דית של אותם ימים והתרחקות מכל מה שריח פוליטי דבק בו.

אמת הבניין

תנופת הבנייה נמשכה, עם הקמתו של מקווה טהרה שהכספים שנדרשו להקמתו הושגו במאמץ עצום אך לשמחתנו בחורף תשל״א כבר החל המקווה לפעול; וכן בית הכנסת הגדול, שאת ׳אות המייסדים׳ לו הייתי מעניק לר׳ זושא (׳פרטיזן׳) וילימובסקי ור׳ שליימקה מיידנצ׳יק. הראשון, השיג לשם כך תרומה נכבדה מהפלינתרופ הנודע סר אייזיק וולפסון עמו התיידד ר׳ זושא מאוד.

התרומה הגיעה בעצלתיים, טיפין טיפין לאורך שנים ותוך עמל רב שהושקעו בכדי לקבלה ועל אף שאמורה הייתה לכסות שליש מעלויות הבנייה עד שהגיעה היא כיסתה הרבה פחות. אולם בפועל הודות להסכמה על תרומה זו ניגשנו להתחלת תכנון ובניית בית הכנסת. על שליש נוסף קיבלנו הבטחה ממשרד הדתות ואת יתר המשאבים היינו אמורים להביא ממקורותינו אנו, בעיה נוספת הייתה שעקב מלחמת יום הכיפורים התייקרו מאוד עלויות הבנייה בארץ וכך הפרוייקט התייקר מאוד ומצאנו עצמנו בבור בלי תחתית. פה בא לעזרתנו הרב מיידנצ׳יק בזכות הקשרים שרקם בתבונה רבה עם מר פנחס ספיר.

ספיר היה אחת הדמויות החזקות ביותר בפוליטיקה הישראלית של אותם ימים, שר אוצר שניתן לומר כי בתקופתו עוצבה הכלכלה הישראלית. ר׳ שליימקה השכיל להתיידד עמו ולהכיר בפניו את הממלכה החב״דית ומר ספיר גמל לו טובות לא מעטות. במרוצת השנים, הניבה השתדלנות פרי: אמנם ספיר כבר לא היה שר אוצר, אבל כאשר נחה עליו רוח טובה הוא ייעץ למיידנצ׳יק לגשת לשר האוצר שכיהן באותה תקופה מר יהושע רבינוביץ, וליידע אותו כי באמתחתה של חב״ד ישנה הבטחה ישנה של פנחס ספיר על תקציב של שני מיליון לירות עבור מוסדות חב״ד.

הפעולה צלחה בסייעתא דשמיא ורבינוביץ הגיב כי ״שני מיליון״ הוא לא יכול להעביר אך יעניק בינתיים מיליון אחד. שליימקה ׳זעק׳ כנגד הקיצוץ העצום ויצא למאבק שבסופו של דבר הצליח: שר האוצר אישר גם את המיליון השני. התקציב הועבר ממשרד האוצר אל משרד החינוך והייעוד היה עבור מבני חינוך ומוסדות ציבור.

בשלב זה נקראתי אל הדגל והוטלה עליי המלאכה להצדיק את התקציב, להגיש ניירת מפורטת וערוכה כדת וכדין שתאפשר את קבלת מלוא הסכום בלא כל עילה לעיכובים בירוקרטיים נוספים. השתמשנו בחלק מהתקציב הייעודי הזה גם לבניית בית הכנסת המרכזי בנחל׳ה וגם לבניית בית הספר למלאכה שנוסד בנחל׳ה.

כי אף את זאת זכינו לעשות, במסגרת הייעוד שהציב בפנינו הרבי להיות ״כמו כפר חב״ד״: להקים במקום בית ספר למלאכה. מצבת התלמידים הראשונה של המוסד בנחל׳ה, כללה בין השאר תלמידים שנרשמו לכפר חב״ד אך לא היה באפשרותם לשלם שכר הלמוד והצענו להם לעבור ללמוד בקרית מלאכי – כך הושג גרעין ראשון של 18 תלמידים. גם לטובת ביה״ס למלאכה בנחל׳ה, התגייסו בעמל וללא לאות אברכי הכולל שהקדישו את שבועות הקיץ לטובת ״מבצע חינוך״ ויצאו לרשום תלמידים ולעשות ׳נפשות׳ לטובת ביה״ס למלאכה.

כמשכן עבור בית הספר, בחרנו תחילה מבנה שהיה שייך לחינוך העצמאי אולם השידוך לא עלה יפה – ועברנו לפעול מתוך ארבע דירות מגורים שהוסבו לבית ספר. שתיים שימשו כפנימייה למגורי התלמידים ועוד שתיים ככיתות לימוד עם מטבח ובית כנסת. המנהל והמורה האחראי הראשון היה המחנך ר׳ יוסף הרטמן. המדריך היה ר׳ יחזקאל סופר והמגיד-שיעור בגמרא היה ר׳ אברהם אלתר הבר.

כמובן ופשוט, גם בהקמת מוסד זה נכונו ׳חבלי לידה׳ שדרשו התמודדות מאתגרת והיו כרוכים בקשיים מרובים. כך למשל, סדנאות המלאכה בהם למדו התלמידים היו באזור התעשייה ונדרשנו להסיע את התלמידים הלוך ושוב מידי יום, דבר שהגדיל עשרות מונים את הוצאות אחזקת בית הספר. היינו צריכים לאלתר פתרונות באופן יצירתי עבור כל פרט בהתנהלות השגרתית של המוסד. להמחשת הדברים אציין למשל שאת חומרי הגלם עבור בית הספר היה צריך ידידי ר׳ ברק׳ה וולף להביא ממרכז הארץ במכוניתו, חרף עיסוקיו הרבים.

במוסד זה הושקעה השקעה אדירה, תוך שההתנהלות מסיבה למוסדות גרעון תקציבי ענק ומעיק. יצאנו מתוך נקודת הנחה שהמוסד יקלוט בין שעריו מאות תלמידים – ובהתאם להיקף זה השקענו ברכישת קרקע ותכנון תשתיות, בנייה, הקמת אולמי סדנאות ומלאכה ועוד. בפועל, המוסד די ׳צלע׳ מצעדיו הראשונים, סבל תדיר מגרעון תקציבי עד שהתאדה לימים והוסב למוסד עבור נערים הסובלים מפיגור וכך הוא שרד עד היום.

המוסדות העל-יסודיים

לאורך שנים רבות, המוסדות בשכונתנו הציעו חינוך רק לגילאי יסוד. אמנם, נקטנו בפעולה ייחודית על מנת להקל על בנות השכונה, ודאגנו שבבית הספר היסודי תתקיים גם כיתה ט׳ – דבר שדרש מאיתנו להיאבק בכל שנה מחדש, שנה אחר שנה, על התקן הייחודי והחריג שאפשר את קיומה של הכיתה. הסאגה הסבוכה נפתרה אך ורק אחרי שמשרד החינוך בעצמו הפעיל רפורמה בהפרדה בין מערכת החינוך היסודית לזו העל יסודית. או אז, באה רווחה והתאפשרה הפעלה קבועה של כיתה ט׳ גם שלא במסגרת החינוך העל יסודי, כך או כך, לא היה בשכונה פתרון עבור בנות גדולות יותר ומכיתה י׳ ואילך נאלצו בנות השכונה להיטלטל מידי יום עד לתיכון בית רבקה בכפר חב״ד.

אולם כאשר בתי הבכורה שרה שתחי׳ (קרסיק) הגיעה לגיל תיכון פניתי יחד עם מס׳ הורים מהקהילה ויחד יצאנו להרפתקה חדשה: הקמת תיכון בשכונה שתחסוך לילדות הצעירות את הנסיעה המתישה מידי בוקר וערב לכפר חב״ד. המשימה נתקלה בחומות מבוצרות. בראש ובראשונה היה זה משרד החינוך שלא ראה לנכון לסייע לנו ונדרשה פעילות שתדלנית תוך הפעלת לחץ על כל גורם אפשרי בכדי להבקיע סדק בחומה ולמצוא דרך לקבל היתר עבור מוסד תיכוני חדש.

אולם קשה יותר היתה המלחמה הנחרצת של הנהלת ׳בית רבקה׳ שהזדעקה כנגד מה שהיא ראתה כהשגת גבול. האינטרס שלהם היה ברור: הם לא רצו להפסיד את התקציב שהביאו עימם בנות נחל׳ה. אולם המשמעות עבור תושבי נחל׳ה היתה עול כבד מנשוא שהוטל על כתפי ההורים שנאלצו לא רק לשלם את שכר הלימוד ויתר ההוצאות השוטפות ככל יתר התלמידות, אלא גם עלות אדירה של הסעה בטנדרים ו״מוניות״, הסעות פרטיות מידי יום הלוך ושוב, שכן תחבורה ציבורית סבירה לא קישרה בשום דרך את קרית מלאכי וכפר חב״ד. וזאת מעבר לקושי על התלמידות עצמן, שנאלצו להיטלטל זמן רב בנסיעה מתסכלת יום-יום למרחקים. לשמחתנו המאמצים נשאו פרי והוקם תיכון הפועל עד היום בבעלות ועד נחלת הר חב״ד – זהו כלי מחזיק ברכה המקל על כל בת וכל משפחה ואף מניב הכנסות נאות לקופת הוועד השכונתי.

בקשר לבנים, רק בחלוף שנים רבות נוספות הוקמה הישיבה בנחלת הר חב״ד. את בניין הישיבה תרם הרב בנימין גורודצקי, שהטיל עליי את מלאכת התיאום והבנייה. הוא בחר לקרוא למקום ׳בית הר״מ׳ ככל הנראה על שם אביו ר׳ מרדכי גורודצקי.

הישיבה קמה בתחילה כישיבה גדולה וגם כאן, היוזמה נתקלה במלחמת-עולם מצד ההנהלה הרוחנית של הישיבה בכפר חב״ד. אנו סברנו כי כדברי חז״ל ״קנאת סופרים תרבה חכמה״, דווקא תחרות איכותית בין הישיבה בכפר לישיבה בנחל׳ה והיות שניהם כפופים לאותה הנהלה וקו ישיבתי יגרמו לעלייה דרסטית באיכותן של שתי הישיבות.

כראש ישיבה ראשון מונה הרב סגל ששימש בו זמנית כראש הישיבה קטנה בלוד והישיבה גדולה החדשה בנחל׳ה. נוכח המתח האדיר שנוצר עם הישיבה בכפר חב״ד, החלטנו כי נכון יהיה לגייס לישיבה בנחל׳ה את הרב מאיר-צבי (מאנקע) גרוזמן, שבעצמו נמנה עם ראשי הישיבה הגדולה בכפר חב״ד. פעולה זו הנמיכה באופן משמעותי את הלהבות והאש שככה.

משגיח הישיבה היה ר׳ אליהו וילהלם וראש הישיבה האחרון היה הגר״י כץ. קשיים שונים ומשונים צצו בדרכה של הישיבה ולבסוף קיומה לא הצדיק את עצמו במתכונת הראשונית.

כיום בשכונה פועלת ישיבה-קטנה (לגילאי 15-17) ועל אף איכות צוות ההוראה בה היא מתקשה להתמודד עם הישיבות החזקות והגדולות יותר בכמות, מה גם שילדים בגילאי ישיבה קטנה במחוזותינו נוטים להעדיף מוסד פנימייתי, למרות העלויות הגדולות הנגזרות מכך להוריהם.

זכיתי לימים להקים גם את מעון-היום הראשון לתינוקות ופעוטים בנחל׳ה – אותו מנהלת בהצלחה מיוחדת רעייתי שתחי׳, המטרה היתה ליצור מקום ראוי ואיכותי עבור בת הזקונים שלנו שושי (ניימרק) מאחר ובשכונה עד אז, במשך כל השנים, לא הוקם מעון יום חב״די.

המעון, שפועל תחת ארגון חמ״ה, נחשב בין המוסדות המוצלחים ביותר בשכונה. תודות להקמתו הפכה זוגתי למומחית-על בנושא הפעלתם הדידקטית והפדגוגית של מעונות יום וכיום הזה היא עושה חיל בתפקידה רב האחריות כמפקחת ראשית של מעונות היום בכולל חב״ד הפזורים בכל רחבי הארץ.

אפילו הקמתו של המעון לא עברה על מי מנוחות: באותם ימים הייתה קיימת מסגרת יחידה פרטית לילדים צעירים מגיל גן, בה ההנהלה הרשתה לעצמה להפקיע מחירים וגבתה מכל הורה מחיר מפולפל. באתי איתם בדברים וביקשתי שהם יתחשבו בהורי הנחל׳ה ולא יטלטלו אותם עם דרישות כספיות נוספות חדשים לבקרים. הם אטמו אזניהם וסירבו להפצרותיי ויזמתי הקמת מעון-יום מסודר לטובת כל ילדי השכונה. הנהלת המסגרת הפרטית עשתה כל שביכולתה להצר את צעדנו ולמנוע בעדנו להקים את המעון ולשיא הגיעו הדברים כאשר פנו ולחצו על הרב ירוסלבסקי שיאסור עלינו להקים את המעון. הבהרתי לו כי אסכים לדון בכך אך ורק ע״פ דין תורה ובהתאם להלכה בלבד.

בית וועד לחכמים

תמה תקופת ההתבססות הראשונית. לקראת סוף שנת תשל״ב, הוחלט לייסד את ׳וועד נחלת הר חב״ד׳ שיחליף את מקום המינהלת אשר בראשה עמד ר׳ אפרים וולף (והיו חברים בו, כאמור, הרי״מ ליס ואנוכי). הרב בנימין גורודצקי בחר מקרב התושבים המקומיים את מי שראה כמתאימים לעסוק בפעילות במסגרת הוועד ובראשו מינה את ר׳ מוטל גורודצקי.

ר׳ בנימין ביקש כי אצטרף אף אני להיות חבר בוועד המקומי. היות והיה לי ברור שמעשיו נעשים, בתיאום ובהוראה מגבוה, לא יכולתי לסרב אבל כן ביקשתי רשות לפרט באוזניו הסתייגות לאור תחושותיי ביחס להצעה זו – ולאחר ששמע אותי הסכים כי אכתוב לרבי וכפי שיורה הרבי כך נעשה.

ישבתי אפוא וכתבתי לרבי ופירטתי בכנות רבה את הרגשתי שבמידה ואהיה חבר פעיל בוועד הדבר יהיה לצנינים בעיני חברים אחרים, מאחר ולי ניסיון רב מהם בניהול מערכות מסוג זה. חשתי כי זה עלול להיות לרועץ גם בוועד ועלולה לצמוח מחלוקת פנימית שלא תעשה טוב לאף אחד. הצגתי את מכתבי המפורט גם לר׳ בנימין ושלחתי אותו אל הרבי. ימים חלפו ותשובה לא התקבלה, ראיתי בכך אות וסימן שהדברים התקבלו והרבי מקבל את רצוני שלא להימנות בין חברי הוועד.

הוועד קיבל לידיו שכונה מאוכלסת לתפארת עם מאות משפחות, מוסדות חינוך בנויים לתפארה, מבני מגורים תוססים בהם מתנהלים חיים חסידיים בשילוב עבודת-קודש של קירוב עולים חדשים וותיקים שנקלטו במקום; הוועד החדש נכנס מיד לפעילות כשמשימתו העיקרית היא לדאוג לשימור המצב הקיים ובמבט לאחור עליי לשבחם על כי הצליחו בכך יפה. מבלי למתוח ביקורת אוסיף בכנות ואומר כי לטעמי יכול היה הוועד לקדם ולהצעיד את השכונה קדימה הרבה יותר ממה שנעשה בפועל.

גם אחרי שהוועד הוקם, המשכנו אנו בהנהלת המוסדות לטפל במגוון משוכות סבוכות, תקציבים לבנייה, בעיות שצצו כפטריות לאורך השגרה, להשגת שעות הוראה עבור בתי הספר ותקציבים לקיומם ותפקודם השוטף ועוד כהנה וכהנה משימות קודש רבות מיני ספור. כתושב הנחל׳ה זכיתי להימנות בין העוסקים בצורכי הציבור, כברכתו הקדושה של הרבי וכפי שהוטל עליי מאת הרבי ואסיר תודה הנני על זכות עצומה זו.

פוליטיקה לא כאן

במשך כל השנים התרחקה נחלת-הר-חב״ד כמטחווי קשת מכל מה שריח פוליטיקה נדף ממנו. זוהי שכונה של הרבי שהנהגה זו הייתה דרישה נחרצת וחד משמעית שלו. נזהרנו שלא להתקרב ולא להתערב במאבקים פוליטיים פנימיים בעיר ובסביבותיה, הדפנו שוב ושוב כל ניסיון לערב את התושבים בתהליכים מפלגתיים ופוליטיים וכאשר בשנה מסוימת עלתה מחשבה ע״י ועד נחלת הר חב״ד להריץ בבחירות המקומיות רשימה שתייצג את השכונה או שתשבץ נציגים מתוככי השכונה במפלגה מקומית – חשתי שזו חציית קו אדום הנוגד את המהות והיסוד שעליו הושתתה שכונת-קודש זו.

לא יכולתי לחשות נוכח הרעיון וכתבתי מכתב לרבי בו התרתי לעצמי לפרט את תחושתי וכאבי – כי את זאת יש לציין ש״אין הצר שווה בנזק המלך״, אי אפשר להשיג שום הישג פוליטי ששווה בערכו למעמד המופלא והמיוחד של היות חב״ד תנועה א-פוליטית ובלתי מפלגתית.

לעומתי, ישבו חברי ועד השכונה וכתבו לרבי את דעתם, מהי הרווחיות שהם מבקשים להשיג ע״י ייצוג בעירייה ויכולת לשלוט ולהשפיע בתוככי המדמנה הפוליטית המקומית שיש בה הזדמנויות בעלות השלכה לחיי התושבים וכו׳. עד מהרה התקבל מענה קודשו, בזו הלשון: ״א. הישתנה חב״ד ויעשה גוף פוליטי. ב. היעשו צעד חדש שקרוב לוודאי שיכניס מחלוקת גדולה בין אנשי חב״ד וגם הזהירו אותם בפירוש ע״ז. ג. בענין שסברות לכאן ולכאן – יעשו צעד חריף שאין להם כל ניסיון בו, שאין איש יכול להבטיח כלל התוצאות לבד תוצאה אחת – שאלו שסייעו להם ע״ע ולפעמים רבות בס(בר) פ(נים) י(פות), ומבלי להתערב כלל ברוחניות, והפכו להיפך דסיוע וכו׳״.

והרבי אף הואיל להוסיף ולכתוב כך: ״מהנעשה ע״י מכתבם כיון שבכהנ״ל יש הוראות ברורות מנשיאנו ז״ל – רק אחת, שפרסמו (מיט א טראסק כמובן) שכתבו אלי ובמילא אני הפוליטיקאי וכו׳ וכו׳״.

היוזמה ירדה כמובן מהפרק באותה שעה, אולם לגודל דאבוני ארכה לנו הישועה ואירעה ההסתלקות של ג׳ תמוז תשנ״ד ולקראת הבחירות המוניציפליות, כמדומני בשנת תשנ״ח – התאספו להם שוב חברי וועד השכונה, יחד עם הרב ובעזות רבה החליטו כי המענה הברור והחד משמעי של הרבי ״איננו רלוונטי״ יותר וכעת כבר ניתן להשתתף בבחירות ע״י שליחת נציג מהשכונה שיצטרף למפלגות מקומיות אחרות.

בבחירות עוד יותר מאוחרות, הם כבר הסכימו אפילו לציין על גבי הטופס את שם ׳חב״ד׳ – דבר המחלל את הקודש ממש. מניין שאבו את ההיתר, ומהם הנימוקים שהצדיקו הורדת כתר המלך אל עברי פי פחת ומי לקח על שכמו את התעוזה לשנות מדעתו המפורשת של אבינו רוענו זי״ע כפי שציין באותיות שחור על גבי לבן ובשפה ברורה וחד משמעית – אינני יודע ולהם הפתרונים. למיטב הכרתי וידיעותיי, רק אחד ויחיד מכל רחבי ארה״ק קיבל הסכמה מהרבי להתערב ולרוץ בבחירות מוניציפליות בעיר פועלו, והוא ר׳ לייבל קפלן ז״ל, הוא ואין בלתו.

כמשוך היובל המה יעלו בהר

קרוב לחמישים שנה מלאו מאז הוקמה שכונת המלך נחלת הר חב״ד. כיום הזה, אין מי שאינו מתגורר, פוסע ומתהלך בה – ולא נפעם מעוצמתה כנחלה מלכותית שוקקת חיים ופעילות. השכונה התברכה באוכלוסייה איכותית, חסידית, תוססת ומגוונת. מוסדות חינוך לכל הגילאים, בתי כנסת מלאים מפה לפה, שיעורי תורה וחסידות, פעילות אדירה ועניפה של הפצת המעיינות לכל הקהילות ובכל הרמות והשפות, עתידה מזהיר ואיכותה הולכת ומתחזקת בלי עין הרע.

כשאני מתבונן בכל זה וזיכרון הימים הראשונים צף ועולה נגד עיניי, איני יכול שלא להרהר באותם ימים מאתגרים, ימי אמונה וקושי שחווינו בצעדים הראשונים – כאשר רק דבר אחד ויחיד העניק לחבריי ולי את הכוחות: העובדה שאנו זוכים למלא את רצון קדשו של הרבי ואת יוזמתו ושאיפת לבבו הטהור – ואף מעמידים יד ושם וזכרון נצח לאמו הצדקנית ע״ה. לנגד עיניי כמו מתנוסס הכתוב בספר איוב (ח,ז): ״והיה ראשיתך מצער ואחריתך ישגה מאוד״.