Site icon חייל בדור השביעי – יוסל בלוי

פרק שישי – ת.ד. 46 לוד

דברים כהווייתם

בעיצומה של הכנתם הסופית לדפוס של פרקי ספר האוטוביוגרפיה – נדם לבנו עם פטירתו הכואבת בלא עת של נשוא הספר ומחברו, אבינו היקר והאהוב, הרב יוסף בלוי ע״ה הכ״מ. תחושת האובדן קשה מנשוא. מעבר לאבל הכבד שנחת עלינו ועל כל משפחתנו, למרות השבועות שחלפו מאז פטירתו, קשה לנו עד מאוד לעכל את העובדה שמסכת החיים של אדם שכל כולו היה סמל של חיות ודומיננטיות – באה אל קצה.

אחד האתגרים האחרונים שבו היה שרוי אבינו בשלוש השנים האחרונות לחייו (לצד התמסרותו עד אין קץ למלאכתו כיו״ר הממונה של המועצה הדתית בקריית מלאכי ובצל המאבק הפיזי על חייו שגזל ממנו כוחות גוף ונפש, לילות וימים) בא לידי ביטוי במלאכת כתיבת האוטוביוגרפיה הנוכחית. הוא הועיד אותה, כפי שכתב בהקדמתו, לנו ולצאצאינו. לא היו לו בה יומרות מעבר לכך. רוצה הנני, העיד בעצמו כשגמר אומר להתמסר לכך, שצאצאיי ידעו אל נכון מי היה סבא שלהם.

כאמור, המלאכה נמשכה על פני שלוש שנים והדברים עברו הגהות רבות שלו, בכוחות על אנושיים, עד למתכונתם הנוכחית והמושלמת. בשבועות האחרונים, התוודענו למעשה נורא שתחילתו באונס וסופו בפשיעה. חלק מפרקי הספר, במתכונתם הראשונית ביותר ולפני אלפי ההוספות, ההשמטות, התיקונים והשינויים שנעשו בו, דלפו לרשות הרבים.

מעשה זה כשלעצמו היה חמור ביותר אולם הוא חמור שבעתיים כשהתוודענו לכך כי כמו לא היה די בעצם הדלפת הטיוטה הלא מוסמכת – שורבבו לתוכה, בזדון וביודעין, בידי אינשי דלא מעלי, קטעים ופסקאות, שקרים מפורשים וחצאי אמיתות שלא הופיעו כלל אף לא בטיוטה הראשונית. מדובר בלא פחות מעוון פלילי, הן על פי חוקי התורה והן על פי כללי המשפט.

הננו מבקשים אפוא ממי שנחשף לחומר הנ״ל שיואיל להתייחס אליו לא רק כחומר גזול ולא מגובש דיו אלא כעיסה ששקרים נבללו בה בגסות מחפירה ולפיכך אין לייחס לה בשום צורה ואופן אף לא גרסה ראשונית של דברי אבינו הכ״מ.

והאמת והשלום אהבו.

משפחת בלוי

 

 

ת.ד.46 לוד

מרכזיות הכתובת של הרבי בארץ הקודש וביטויים לה, העבודה הסיזיפית והשוטפת

לביסוס ופיתוח לצד עדות אישית ושיתופי פעולה עם: תומכי תמימים לוד, תומכי תמימים כפר חב׳׳ד, קרית חב׳׳ד צפת ומוסדותיה, מוסדות חב׳׳ד ירושלים, ארגון הגג, ישיבת תורת אמת, ישיבת חב׳׳ד קריית גת, צמח צדק, סיומי הרמב׳׳ם ועוד

״מכתבו המודיע אודות נסיעתו צלחה לאה״ק ת״ו הגיעני היום״, פותח הרבי את תשובתו באיגרת קודשו (חלק ז׳ ב׳רכא). "ובאשר האניה שנוסע בה עזבה כבר את ניו יארק, מוכרחתי לשלח מכתב באמצעות האופיס שלי בפאריז״.

״האופיס שלי״, התבטא הרבי ביחס ל׳לשכה׳ בפריז. בצמד מילים אלו ניתן להגדיר, ללא ספק, גם את משרדי הנהלת המוסדות בארה״ק, שקיבלו את המספר שהפך למותג על: תא דואר 46 לוד.

צמרמורת עוברת בגווי בכל עת בה אני מתבונן שוב בזכות העצומה, באחריות הבלתי ניתנת להמחשה ובחרדת הקודש שאפפה את כל מי שזכה לקום מדי בוקר לעבודה ״באופיס שלי״. זו לא סתם שליחות ולא מילוי תפקיד בשירות ממלכת הקודש של הרבי. זוהי עמדה הדורשת ייצוגיות תמידית, עשרים וארבע שעות, והתמסרות מוחלטת לבעל הבית.

חותם נטול גינונים

במקום שאתה מוצא גדולתו של משרד הישיבה בלוד, בראשותו של ר׳ אפרים וולף, שם אתה מוצא ענוותנותו. צמד התיבות ״ת.ד. 46 לוד״ הפך במרוצת השנים למותג-על, בו התכנסה משמעות חובקת תבל, תוך ייצוג ממלכה אדירה שהיוותה כלי הקיבול ומקור ההשראה וההשפעה אל אינספור אפיקי עשייה תוססים ומגוונים.

״ת.ד. 46 לוד״. כך, בפשטות, נכתב על גב מעטפות הדואר שיצאו מבין כותלי המשרדים הצנועים, מכילות רבבות אנקדוטות הקשורות לכל אחת מהמטרות הרבות מספור בפרדסי ׳אילנא דחיי׳, מרחב העשייה של מוסדות ופעילות חב״ד ליובאוויטש בארץ הקודש.

ברבות הימים, בתחנתם האחרונה (שנות הלמ״ד), קבעה העשייה השוקקת את משכנה במתחם צנוע בחצר הישיבה. בית אבן פשוט, עם גרם מדרגות צר וגבוה וחלל המכיל מספר חדרים תכליתיים. שם, חדר לפנים מחדר בקצהו של מסדרון ערום, שכן החפ״ק של הרבי בארצנו הקדושה.

חדרים אלו, על פשטותם הזועקת, היו מקום משכנו של ר׳ אפרים וולף, אנשי המזכירות וצוות עוזריו, שאף אני נמניתי עמהם. המותג הנזכר, שאינו אלא כתובת של תא דואר, ביטא דואליות תמידית ששרתה במקום הזה: מחד, לא היה מוסד ספציפי שיכול להתנוסס על המעטפה, כי תחומים רבים מני ארץ ורחבים מני ים רחשו והתרחשו באותה כתובת. מאידך, הצוות שאייש את המשרדים מעולם לא נטל גדולה לעצמו. היה כאן ויתור מוחלט מראש על כל תואר, גינון או שם שיכול לחתום על המעטפה. כל אלו יחדיו הרכיבו את עוצמת המותג: ת.ד. 46 לוד.

עשינו ולא פרסמנו

בעידן של ירידת הדורות, השתרש מוטו אותו יכול לצטט כל פרח עסקנות עכשווית, לאמור: עשית ולא פרסמת – לא עשית. בזמננו ידעו כי הפרסום יכול להיות מעטפת חיצונית לדברים שבהפצתם מתקיימים דברי קדמונינו שקבעו כי ״מפרסמים עושי מצווה״. ואכן, ידוע ידענו כי פרסום כשלעצמו אינו פסול ולא שם נרדף לנזק, לעתים אף עשוי להועיל למטרה. אבל רוב ככל הפעולות הכבירות שנעשו מטעם ׳ת.ד. 46 לוד׳ היו כמוסות ונסתרות מעין רואים. לא רק ענווה הייתה כאן אלא גם תבונה וכורח של מציאות: אינספור רגישויות כרוכות היו כמעט בכל אקט, על כל צעד ושעל. הפומבי היה להן לאויב.

חובת הפרסום והפיכתו לכלי הערב לעשייה קיבלו על ידי עסקנים חדשים שלא שיערום אבותינו, פרשנות חדשנית שכמעט ואינה מותירה מקום לעשייה עצמה – והמעט שכן עושים אף הוא כפוף לכללי הפרסום, מושפע מהפרסום ומיועד לצורכי פרסום. אני שנאתי ואתעבה עסקנות ועסקנים מסוג זה. בקהלם אל תחד כבודי. בעיניי זוהי תופעה המחללת את השם עסקן שמלכתחילה אמור להינתן אך ורק למי שעוסק בצרכי ציבור באמונה.

במשרדי ׳ת.ד. 46 לוד׳, לא היה מקום לאנשים שנמשכו לסגנון החדשני הירוד. מדי דברי נותן הנני דרור לדמיוני ותוהה: מה היה קורה אילו המשרד שלנו היה מופקד בידי אנשים כאלו. מן הסתם, היה המותג העוצמתי מצידה האחורי של מעטפת הדואר – נמחק לטובת לוגו ענק המשתרע מקצה לקצה בחזית המעטפה ובטבורו מזדקרות היו כותרות בסגנון: מרכז מוסדות חב״ד בארץ הקודש. ובאורח בלתי נמנע השורה שלמרגלות הכותרת הזו הייתה מכילה, מן הסתם, תוספת בסגנון: ״בראשות הרב אפרים וולף – בא כוח כ״ק אדמו״ ר שליט״א מליובאוויטש בארץ הקודש״.

ואולם, חרף המינימליסטיות התדמיתית הזו, המשרד בלוד היה במשך שנים כתובת מקודשת על פיה יישק כל דבר, קטן כגדול, בממלכת חב״ד ליובאוויטש בארץ ישראל. לא תמצא חסיד חב״ד בארץ ישראל ועוד אלפי יהודים מקהילות עדות וחוגים מגוונים בכל רחבי הארץ, שזכו להתקשר לאילנא דחיי בשנים הטובות – והמושג ׳ת.ד. 46 לוד׳ אינו מרעיד נים בלבבותיהם, בבחינת גדול מרבן שמו.

זמן קצר לאחר כניסתי לעבודה במשרד הישיבה יכולתי להבין היטב במה זכה ר׳ אפרים ודווקא הוא, מכל גוורדיית העסקונה הוותיקה, להפוך לבא כוחו ואיש אמונו המובהק של הרבי. מעבר ליראת שמים הטבעית שלו והביטול המוחלט בפני הרבי, היה הוא איש ארגון מופלא מאין כמותו. חדור מטרה, מונח באופן מלא בכל המטלות הכבדות שרבצו על כתפיו ועם זאת אשף סדר ודיוק מדוקדק לפרטי פרטים עד לצדדים הטכניים הקטנים ביותר.

המלאכה רבתה, גברה, הלכה והתעצמה במשך השנים. עשרות מכתבים זרמו למשרד מדי יום ביומו, במגוון תחומים שדרשו כל אחד תשומת לב מלאה. אבל כל פנייה וכל מכתב זכו לטיפול אישי, להתייחסות שקולה ולמענה מסודר תוך פרק זמן מהיר וסביר. וכמים הפנים לפנים, מדי יום היו יוצאים מכתובת זו מכתבים בנושאים שונים ומגוונים. עותק של כל אחד מהמכתבים היוצאים נשמר, תויק בקפדנות באוגדנים מסודרים לפי נושאים בדרך שאפשרה לכל עניין להתקדם בדרך המיטבית.

לו יחשוב הקורא הצעיר: על מה מדובר כאן, בסך הכל, על משרדי ישיבה. גדולה ככל שתהיה, כמה מרכזי כבר יכולים להיות משרדים של ישיבה. אולם למעשה, מדובר במרכז העצבים, בחדר הפיקוד הקדמי של העשייה החב״דית. ממקום זה התנהלו לא רק מוסדות חב״ד. משרדי הישיבה שירתו כצומת מרכזית ביותר בה עברה כל פסיעה בחיי תנועת חב״ד בארץ הקודש.

על מנת לסבר את האוזן: ביום שגרתי, יכולה הייתה להתקיים במשרד שלנו אסיפה העוסקת בבעיה קיומית של מוסד חב״די כלשהו, ולאחריה דיון בגורלו של תלמיד מהישיבה שחרג מהכללים; תכף לאחר מכן נועדים עם ראש עיר העושה את דרכו לניו-יורק ונקבע לו תור ל׳יחידות׳ ואחר כך ישיבת עבודה עם שליח או מנהל מוסד שמבקש תמיכה כספית; עוד באותו יום התכנס ועד שמטכס עצה כיצד לקדם מבצע מסוים שעליו הכריז הרבי וחתימה חגיגית על הזמנת עבודות בנייה של שכונה או מוסד חב״די.

כל פרט, קטן כגדול, הקשור עם תנועת חב״ד בארץ הקודש – עבר דרך ׳הישיבה׳, מרכזיות משרדי הישיבה בחיים החב״דיים לאורך השנים הייתה כה דומיננטית עד שכמעט ולא חלף יום מבלי שקיבלנו טרוניה קולנית ממישהו שמצא עצמו פגוע מהחלטה עניינית כלשהי או פעולה שנעשתה על ידינו. מיותר לציין כי לא מעט מאותם אנשים שחשו פגועים מיהרו להשמיץ אותנו בקולניות וחמור מכך לנסות להבאיש את ריחנו בפני כ״ק אדמו״ר זי״ע.

בהקשר לכך, כפי שכבר תיארתי, עבורנו שזכינו להימנות עם עבדי המלך, אחת ויחידה הייתה השאיפה: להוציא אל הפועל את רצון קודשו, ליישם את הוראותיו הרבות בכל מגוון תחומי העשייה החובקת עולם ומלואו, לדווח בפרוטרוט על כל פרט ופרט ולקדם במרץ ובהתמדה את כל היעדים בכל המישורים. ידענו לספוג את העלבונות באהבה, מתוך ידיעה והכרה את מי ואת מה אנו מייצגים. ר׳ אפרים שימש עבור כל אחד מעמנו דוגמה חיה לאבחנה בין טפל לעיקר. הוראה והנחייה מלמעלה – הן משאת הנפש והדבר אותו עלינו ליישם בכל מחיר ובכל הכוח והמרץ; כל היתר, חשובים רק בהקשר הענייני שאבן בוחן אחת חורצת את גורלם: האם עומדים הם בקנה אחד עם רצון קודשו, הוראותיו הברורות והנחיותיו של הרבי.

לולא דמסתפינא הייתי מעז להוסיף כי האמון הבלתי מסויג לו זכה ׳ת.ד. 46 לוד׳ מאת הרבי, השתרש והתחזק גם בזכות יכולתנו להציב סכר בפני הבעיות הקנטרניות, זוטות של עניינים פרסונליים, כבוד ומאוויים גשמיים שונים ומשונים, הטרדות שהקשו במידה רבה על פעילותנו אך נחסך הצורך של מזכירות הרבי לבזבז זמן יקר ולהתייחס לכל אלו.

לא זו אף זו: ההצלחה ששרתה במעשה ידינו, הייתה שמימית וללא ספק בזכות היותם פעולות של הרבי ומעשים שנעשו מטעמו ועבור ענייניו הקדושים. אין הסבר אחר לברכה ולהישגים העצומים שהושגו ללא תנאים גשמיים, ללא אמצעים מספקים, כאשר ברור שהעיסוק בתכסיסי פוליטיקה המאפיינים את עולם העסקנות לבד לא היו יכולים להביא להישגים כה כבירים. ומצד שני – השפעתו הישירה של הרבי הייתה נוכחת ומורגשת על כל צעד ושעל, ובאופן הגשמי והמוחשי ביותר. כך למשל אישי ציבור שזכו להיכנס ליחידות – יצאו חדורי מטרה לסייע לענייני חב״ד ליובאוויטש ועשרות פעמים יזמו את הקשר עמנו. במאמר מוסגר אציין כדוגמא להשפעה העצומה של יחידות אצל הרבי את ראש עיריית לוד מר איצקוביץ – חבר מפלגת העבודה, שלאחר חזרתו מיחידות החל לשלוח את בנו לשיעורי יהדות בישיבה. אינספור פעמים נוספות קיבלנו הוראה, בעקבות קשר שנוצר בין הרבי ובין אנשי מפתח במגוון תחומים, לגשת ולהמשיך את הקשר והדברים נשאו פירות רבים לתועלת העשייה החב״דית, המוסדות והפעילויות השונות.

המורם מכל זאת: ידענו וחשנו היטב, שאיננו אלא כחומר ביד היוצר. כלי עבודה בידיו של האמן הגדול, היוצר והמנווט שהוא היודע, הוא היוזם, הוא העושה והמעשה. ומתוך תחושה זו – על הזכות הבלתי רגילה להיות כלי, שליח ו׳ידא אריכתא׳ בידי הרבי לפעול באמצעותנו את פעולותיו – באה גם תחושת האחריות ונקיטת הזהירות העצומה: שלא נקלקל. רק שלא נזיק. שלא נפריע לעוצמה הרוחנית והגשמית הזו, לפכות כמעיין המתגבר, להאיר את העולם ולצמוח כגן רטוב ושדה רווי ברכה בכל רחבי ארץ הקודש ובכל המישורים.

עיניים צופיות למרחוק

לא אחת, לא פעם ולא פעמיים, גם ננזפנו – ובעוצמה וחריפות שחידדו את התובנה הזו. עבור הקורא הצעיר, נדמות נזיפות שונות שניחתו לאורך השנים על ראשי העושים במלאכה, כעדות לחוסר שביעות רצון מהמאמצים או המעשים. לאמיתו של דבר, הביקורת הנוקבת הייתה חלק אינטגרלי ויורשה לי לומר גם מרכיב הכרחי במכלול היחסים שנרקמו בין הרבי לבין עושי דברו הנאמנים והקרובים בארץ ישראל. בלעדיהן לא יכולנו לדעת לבצע אל נכון את מגמתו הקדושה, להשיג תוצאות טובות יותר ולקדם את מפעליו הכבירים בדרך הרצויה והישרה – להוביל את המרכבה למחוז חפצו של מי שראייתו הייתה עילאית, רחבת אופקים וצופה למרחוק הרבה מעבר למה שיכולנו לראות בעצמנו.

גם בשעת מעשה, אך הרבה יותר מכך במבט לאחור, מדהימה ההבנה והשליטה המוחלטת של הרבי בנעשה ובנשמע רבבות קילומטרים הרחק ממקום מושבו הגשמי. נהירים היו לו שבילי ארעא דישראל, לא רק במובן הגיאורגפי אלא במובן האנושי, החברתי והתרבותי. וזאת עשרות שנים טרום עידן הכפר הגלובלי, המחשוב והאינטרנט. תקופה בה המרחב הציבורי דמה יותר לרשות יחיד; קל וחומר המרחב הפרטי שהיה רחוק מעין רואים וללא רישות מצלמות במעגל סגור אבל היה גלוי לחלוטין בפני ראייתו המפוכחת והמדהימה של הרבי. הרבי הבין את מתכונת החיים, הבירוקרטיה, הכוחות השולטים, המנטרות הדומיננטיות, הלך הרוח הציבורי והשיג והשיח היום יומי.

אך לא רק זאת: כל מה שנעשה ונשמע בתוככי מסדרונות המוסדות, המשרדים, השכונות ומשעולי החיים החב״דיים, הציבוריים והפרטיים – הכל היה גלוי וידוע לפניו באופן המוחשי כאילו נוכח הרבי באופן פיזי בינותינו. ידיעות רבות זרמו מחסידים שונים ויהודים שכתבו או ביקרו אצל הרבי; אך אלו היו רק בבחינת השלמת תמונה. ראייתו של הרבי חדרה אל תוככי נבכי הנפש, המחשבה, הדיבור והמעשה. הדבר היה מוחשי ויום יומי עבור כל אחד מאיתנו וכשאתה עובד אצל הרבי אתה יודע בדיוק לפני מי אתה עומד ולפני מי אתה עתיד לתת דין וחשבון על כל שגגה וחריקה ח״ו אם ח״ו תצא תקלה תחת ידיך.

לפיכך, הדיווחים הפרטניים אותם כתבנו מידי יום ביומו, כללו לא רק את המעשים והפעולות שנעשו אלא גם את ההווא-אמינא שעלה סביב כל פרט ופרט. יכולני להעיד כי מאום לא הוסתר מעולם מבעל הבית. הרבי לא רק קיבל דיווח על שלב הדיבור והמעשה שנעשה על ידי צוות ׳ת.ד. 46 לוד׳. אלא גם למחשבה, לדיונים ולסברות המקדימות, לאופציות שנדחו ואלו שנבחרו – מה נעשה, מה בדעתנו לעשות וכיצד ברצוננו לכלכל את הצעדים הבאים. ובכל עת, כשעלה ברצון קודשו להתערב ולהכריע, זכינו לאלתר להוראת קודש ברורה: אם באמצעות מענה ישיר בכתב יד קודשו, אם בכתב או בעל פה באמצעות הרב חודוקוב או באמצעות בא כוחו של הרבי הר״ב גורודצקי.

אגב, גישתו של הרב גורודצקי שונה הייתה מהשיטה המתוארת שהנהיג ר׳ אפרים במשרדנו. לשיטתו, הרבי מצפה לכך שאנשיו יתבגרו ויפסיקו לדווח בפירוט כה מדוקדק על סברות, מחשבות שלא הבשילו ורעיונות שנדחו. יתרה מזו: ר׳ בנימין סבר כי יש לדווח לרבי על מסקנות ופעולות האמורות לצאת לידי פועל בלבד. פעמים אחדות נזף בי במפורש, באומרו: מה אתה מטריח את הרבי עם הווא-אמינ׳ס וסברות כרס שלך?

לדידו, לא רק שהייתה בכך טרחנות מיותרת אלא שטמונה בכך סכנה שנגרום ח״ו מורת רוח, עגמת נפש על נקודות שהחמיצו ואף הזמנת ביקורת על רעיונות שלא יושמו או הזדמנויות שהלכו לאיבוד – וכתיבתם דרשה לעתים הוספת דברי הסבר או הצטדקות המשווה לנו פנים כמי שמבקשים לתרץ את כישלונותינו.

קטונתי מלשפוט מה מבין הגישות של שני אישים דגולים אלו מועדפת. אם כי על בשרי נצרבו לא מעט הלקאות (חלקן תוארו בפרקים הקודמים) על כישלונות, רעיונות שנגנזו ומעשים שלא השיגו את התוצאה המלאה והמיוחלת. האחריות הייתה מוטלת באופן מלא על מי שדיווח ופעל והרבי לא הותיר מקום לספק בכך. הוטל על שכמך לנהל מוסד? שא באחריות מלאה לכך. אם מגיעה טרוניה מלקוחות המוסד, אות היא כי אופן הניהול שלך אינו משביע את רצונם וממילא כשלת. ואם הנך מייצג את בעל הבית האמיתי, היעדר שביעות רצון היא כביכול רח״ל טרוניא כלפי מעלה – דבר המעצים עשרות מונים את כישלונך. לפיכך, גם על מאוויים ומאמצים או מעשים שנעשו בחרדת קודש ומתוך כוונה הכי טובה, יכולנו להינזף אפילו בחריפות – כי טמונה בכך התייחסות למשמעות הנרחבת של הכישלון הנקודתי.

לדמותה של אחריות אמיתית

נגד עינינו עמדה תובנה מאוד פשוטה, חדה כתער וברורה כשמש: התקבלת לעבודה ב״אופיס״ של הרבי? אתה משמש, אפוא, כ׳ידא אריכתא׳ ומוציא לפועל של רצונו הקדוש. אם במוסד שנמסר לניהולך התבצעו פעולות שתוצאותיהן אינן רצויות, ברור לחלוטין שלרבי לא יכול להיות ׳חלק׳ בכך ומי שכשל כאן הוא אתה! גרמת במעשיך, שפעולה של הרבי שאמורה הייתה להצליח – כשלה, אופן ניהולך העניק ׳נתינת מקום׳ להיווצרותה של השגיאה וממילא המשגה רשום על שמך וראוי הנך לנזיפה, גם אם באופן אישי שאפת ופעלת למלא את רצון קודשו של הרבי בדרך הטובה ביותר; וגם אם לא ביצעת את הפעולה הכושלת בעצמך והדברים נעשו תחת ניהולך על ידי עובדיך. וזו משמעותה של אחריות אמיתית.

לדוגמה: כאשר התארגנו הורים והציעו להפקיד בידיי את הניהול הרוחני של הזאל בישיבה הגדולה בכפר חב״ד, הרבי נזף בי בחריפות וראה בי כמי שאחראי ל״יוזמה״ זו (כפי שתיארתי בפרק הקודם) – זאת לא בגלל שנקטתי פעולה אקטיבית לקידום יוזמה שכזו. אלא בגלל שמעשיי הם שנתנו מקום ואפשרות לאותם הורים לנקוט את היוזמה. אם הבעתי דעות קולניות בכיוון מסוים; אם באסיפות הנהלה נקטתי עמדה נחרצת בכיוון כלשהו, עליי לשאת באחריות לתולדותיה ותולדות תולדותיה של העמדה שלי; ואם היו מי שתרגמו את הוויכוח הפנימי לגיבוש יוזמה אופרטיבית העולה בקנה אחד עם דעתי המוצהרת, האחריות על כך עליי ועל צווארי.

האחריות, אם כן, לא הסתכמה ולא הסתיימה בעת ביצוע החלטה ובתום הצד המעשי שלנו. אלא הרבה לאחר מכן: כשהגיעו לסיומם בהיקף הנרחב, כולל תוצאות לוואי במרחבים החיצוניים והציבוריים.

בחר לך אנשים

וכשם שנכונים הדברים ביחס למעשים, החלטות, יוזמות ונקיטת פעולה אופרטיבית – כך ואף יותר מכך ביחס לכוח אדם. נדרשנו לאייש את המשרות השונות, אם במוסדות או בארגונים השונים של הרבי בארה״ק, בפקידים מתאימים ואנשי מקצוע שיוכלו לבצע את תפקידם כראוי. וגם כאן האחריות הייתה ונותרה על כתפינו. אם בחרנו מורה בכיתה כלשהי – והגיעה אל הרבי טרוניה על עבודתו, סגנונו או איכות מילוי תפקידו – לא העובד נשוא התלונה הוא שננזף. האחריות לפועלו ותוצאות מעשיו של העובד מוטלת הייתה על כתפינו ו׳שארפע-צעטלאך׳ לא מעטים נסבו סביב הגורם האנושי.

ואף את זאת עליי להעיד: רוב ככל האישים שנבחרו לכהן בתפקידים שונים בהיררכיית הממלכה החב״דית בארץ הקודש, אותרו ונבחרו והתקבלו לתפקידם אחר הפעלת שיקול דעת ענייני של ההנהלה והעסקנים במשרדי ת.ד. 46 לוד. ההחלטה דווחה כמובן בדיווח היומי לרבי ובמידה ולא הגיעה תשובה המבטלת את ההחלטה, היה בכך אות וסימן להסכמתו וברכתו הקדושה של הרבי.

סביב אחדים מבין האישים שנבחרו למלא תפקידים שונים במוסדות ובארגונים של הרבי, צמחו ברבות הימים שמועות שונות ומשונות באשר למידת מעורבותו הישירה של הרבי בבחירתם לתפקידם. לרוב, נעשו הדברים על מנת שנושא התפקיד יוכל לנכס לעצמו השפעת יתר או כדי שהוא יתיר לעצמו לשאת את שמו הקדוש של הרבי בבואו לקדם את עצמו או לדרוך ח״ו על זולתו.

המינויים אושרו ע״י הרבי בכך שלא נשללו על ידו כאשר קיבל את דו״ח ההנהלה בו נכלל שמם והתפקיד שהועד להם. במרוצת השנים מסיבות אינטרסנטיות פרחו המצאות כאילו הרבי יזם מינויים פרסונליים ובאתערותא דלעילא בחר אנשים אלו לתפקידיהם. אלו בדותות, אף כי כאמור ידענו אל נכון כי כל דיווח שמתקבל ללא עוררין הוא בבחינת הסכמה וברכה של הרבי לתוכנו.

כיצד מדווחים?

על חובת הדיווח המפורט והתדיר לרבי – לא היו עוררין. קשה לתאר בפני הקורא הצעיר, עד כמה חובה מקודשת זו הייתה משמעותית, משפיעה באופן יום יומי וחלק אינטגרלי ממסגרת עבודת הקודש של כל עסקן בממלכתו הקדושה של הרבי. המילים ״סוף מעשה במחשבה תחילה״ – מתאימות להמחשת הקוד האתי אליו מחויב כל מי שזכה למלא תפקיד בממלכה. שכן כאשר אתה מודע לחובת הדיווח, הדבר מחלחל ומשפיע עליך כבר בשלב התכנון, המחשבה הדיבור והמעשה.

אולם כפי שציינתי, היו גישות שונות ביחס לשאלה מה מדווחים. בדומה לכך, היו גישות שונות ביחס לשאלה: כיצד מדווחים. אינה דומה גישתו של עסקן אחד ביושבו לדווח לרבי, לגישה של עמיתו. כל עסקן והעט שלו; כל עסקן ומשקפיו, וסגנונו, וניסוחיו ותכני דו״חותיו. והדברים קיבלו משמעויות מרחיקות לכת.

כך למשל היה נוהג אחד מראשי העסקנים לכלול בדיווחיו, בין בכתב ובין בעל פה, תלונות וטרוניות על עסקנים אחרים שהיו מתועלות, ללא כל עכבות או סנטימנטים, אל הקודש פנימה. לעומתו עסקן בכיר אחר, נזהר ונמנע לכתוב לרבי באופן שלילי כלפי אחרים אם כי לא אחת שלח אחרים שעבדו בשירותו שיעשו זאת במקומו. מנגד, בדו״חות שאנו כתבנו ממשרדי הישיבה בלוד מעולם לא הופיע מאום בגנות עסקן או אדם כלשהו ח״ו.

מעל לכול נבע הדבר מאופיו של ר׳ אפרים שהיה ירא שמים מרבים, הקפיד על קלה כחמורה וממילא נזהר עד הקצה האחרון מלשון הרע ורכילות – ותבע אמות-מידה אלו מכל עובדיו. בד בבד הוא אכן יכול היה להסתדר עם כל אדם, ויתר מעצמו ומסמכויותיו ומעולם לא פיתח טינה או אינטריגה עם מאן דהוא.

עם זאת, המכנה המשותף בין כלל עסקני האמת – היה זהה: בדו״חות ששוגרו אל הרבי, לא ניסינו לייצר מציאות מדומה, לייפות את המציאות או חלילה להפוך דו״ח לקרדום לקידום אינטרסים שלנו או קידומנו האישי. בוודאי שלא לנסות לשאת חן, לטפח את תדמיתנו או להרבות רהב. דברים כגון אלו לא עלו על דעת איש מהעסקנים מעולם. בין אם נכללו דברים ׳קשים׳ יותר או פחות, הצלחות או כשלונות – דיווחנו על המציאות כהווייתה, ללא כחל וסרק.

וכאשר הגיעו ימים בהם שמענו שיש מי שהחל לעשות כן – הבטנו זה בזה כלא מאמינים. משוכנעים היינו כי יש גבולות אותם אין חוצים בשום אופן וגם הרודף האובססיבי ביותר אחר כבוד, חייב לעצור ובוודאי יעשה כן כשמדובר על הגשת דו״ח העתיד לחצות את מפתן היכל קודשו של הרבי. מסתבר כי פתאים היינו ושגינו באשליה.

בשלהי שנות המ׳ דרך כוכבו של עסקן חדש שבהדרכתו והכוונתו הישירה של המזכיר ר׳ לייבל גרונר, שפרש עליו חסות, הפר את ״שבועת הקולמוס״ של כתיבת הדו״חות, שיכלל את התכנים בדו״חות ובמכתבים אותם שיגר אל הרבי, תוך שהוא מעצב למעשה את אופי פעולת עסקני הפח אותם תיארתי לשלילה בפתחו של פרק זה.

בסיום כל דו״ח או מכתב ששלח, השקיע הנ״ל פיסקה שלמה שבה התפייט וציין את מאמציו העצומים לעשות ולפעול עבור הרבי. הוא קיווה בכך להצליח להפוך כל התייחסות לדיווח – לצל״ש אישי שיבסס את מעמדו והוא יוכל להציג זאת לראווה ביום מן הימים כפרק מתוך מסכת של קירוב המטפח את רוממותו; אנטיתזה מוחלטת לעסקנות החסידית הטהורה על ברכיה גדלנו וחונכנו מאת הרבי כל השנים.

במבט לאחור, ניתן לקבוע בוודאות כי מאז שתמו היחידויות הפרטיות, התחולל מפנה גדול ביחס הרבי לעסקנים שונים. עד אז, תוכנם של מכתבים קשים שהגיעו לרבי כלפי עסקנים שונים היה מוטח בפניהם עצמם, בעת עומדם לפני הרבי ביחידות. גם אם רובם ככולם לא ההינו להשיב דבר בקודש פנימה – וכי מי יעמוד לפני המלך – הם היו מודעים באופן בלתי אמצעי לתלונות שיש כלפיהם ויכולים היו להתייצב בהתאם. כשתמו היחידויות, המריבות בתוככי העסקונה, בינה לבין עצמה, ובינה לבין הרבנים שנשאו ראש – יצאו מכלל שליטה. הלהבות עלו עד לב השמים.

מפנה נוסף שהתחולל בד׳ אמותיו של הרבי והעניק קרקע לכל מי שרצה לגדול ולהתבלט על חשבונם של אחרים ותוך כדי הוצאת שם רע שלהם, היה דחיקתו ההדרגתית של הרב חדקוב מן הזירה, לנוכח גילו המתקדם. הרב חדקוב היה איש של עקרונות נאצלים, עדין נפש, לצד סגנון ניהול תקיף בו ניווט הכל בשם הרבי. את כל המשגים והטעויות, את כל התקריות והמבוכות, ידע ליטול על עצמו ועל כתפיו, מבלי שאיש יינזק מכך.

וראויים הדברים להיכתב הן משום כבודה של העסקנות החב״דית – שבלטה בייחודיותה כבר באותם ימים וידעו והכירו בכך עסקני כל שאר החצרות, המפלגות והקבוצות החברתיות בישראל; ולא פחות מכך – מתוך תקווה שיבוא יום וגם עסקנים-חסידיים צעירים ישובו לדרך העסקנות הטהורה, האוטנטית, זו המציבה את הרבי ושאיפותיו הקדושות בראש ומסלקת הצידה כל גינון אינטרסנטי אישי. כי מוסדותיו ומפעלי קודשו של הרבי אינם קרדום לקידום גשמי או רוחני של איש. אלו אבני הדרך של הפצת מעיינות וקירוב הגאולה השלימה: מי שמנצל זאת לבנות לעצמו יד ושם גשמיים, מוציא עצמו מן הכלל ואינו ראוי לשאת בדגל עסקנות בשירות ממלכת הקודש של הרבי.

משרד האוצר

אולם ת.ד. 46 לוד לא נשא רק באחריות לצדדים האופרטיביים של הפעולות והמעשים, קטנים וגדולים; ולא רק באחריות על פועלם ומעשיהם של ׳הפקידים׳ ונושאי המשרות במוסדות ובארגונים השונים – אלא גם באחריות התקציבית. ואת מה שכל כך קל לומר, קשה עד מאוד לתאר.

השגת תקציב היא מלאכה מפרכת. כל פרוטה, בין אם היא הושגה ממקורות ממשלתיים ומתקציבי הרשויות ובין אם הושגה ממקורות פרטיים, נדבנים ותורמים – עמל בלתי ניתן לתיאור הושקע להשגתה. עד שראינו מטבע בקופה, ירקנו דם ויזע. ובצד השני של המטבע – ההוצאות השוטפות והיום-יומיות היו עצומות ומחייבות.

האחריות להשגת תקציבים הוטלה אך ורק על שכמנו. עמלנו יום וליל על השגת התקציבים הדרושים להתנהלות השוטפת של המוסדות והארגונים וראינו כזכות מיוחדת לשאת עול זה בגאון, אף שכאמור לעיל ההצלחה השמימית שלנו, בבחינת ״המחדש בטובו בכל יום תמיד״, הייתה בכוחו בברכתו ובהשפעתו הישירה של בעל הבית: הרבי זי״ע. וכמתואר לעיל לא רק במובן הרוחני. אלא אף זכינו פעמים רבות שהרבי יזם פנייה לגורמים שונים, שוחח עם אישים שהתקבלו ליחידות ובירך נדיבי עם ותורמים שהואילו לסייע תקציבית למוסדות ולפעילויות הקדושות של הרבי.

אין מדובר רק על המשכורות ותקציבי העתק שנדרשו להתנהלות הישיבה ומוסדות החינוך, הארגונים הציבוריים כגון צא״ח, אגו״ח או נשי חב״ד. אפילו הוצאות עבור הדפסת ספרים, עלוני עשרת המבצעים וסבסוד נסיעה של חסידים מסוימים אל הרבי – כתובת אחת הייתה למשלוח חשבונית: ת.ד. 46 לוד. אפילו סקירה שנתית בעיתונות (הבלתי מפלגתית) אודות פעילות חב״ד, על פעולות ציבוריות שונות ומגוונות ועל כלל מוסדות חב״ד- שולמה על ידינו.

בהקשר התקציבי היה רק יוצא מן הכלל אחד: צוות עובדי המשרד עצמו. ר׳ אפרים, עובדיו ועוזריו, לא העלו מעולם על דעתם להגיש חשבונית כלשהי עבור הוצאותיהם. ובכך שימש הוא עצמו דוגמה אישית חיה ומוחשית ונזהר בפרוטה ובשווה פרוטה שלא להשתמש אף לא בחלקיק פרוטה מההקדש. נסענו לחצרות קודשנו – נסיעות שללא ספק ניתן להגדירן כנסיעת עבודה מאחר והם נוצלו גם לשמירת הקשר עם משרדי הישיבה בארה״ב שהתנהל בביקורים אלה. אך מעולם לא עלה על דעתנו לבקש מהישיבה לממן את נסיעותינו.

אני נזכר, למשל, כאשר הרבי העניק את ברכתו הקדושה לי ולידידי ר׳ בערקה וולף לעבור עם משפחותינו להתגורר בנחלת הר-חב״ד וכתוצאה מכך נאלצנו לצאת מוקדם יותר מהעבודה כדי לנסוע לקריית מלאכי, אך ר׳ אפרים שחרד לכל שקל שיצא מקופת המוסדות ניסה בכל דרך להימנע מלהוסיף עוד עובד במשרד שיסייע לו בשעות הערב בהן לא יכולנו להיות במשרד. חלף זמן רב עד שכורח המציאות גבר.

גם בהיבט התקציבי, ידענו היטב למי שייכת כל פרוטה – והיה לכך תרגום מעשי, בדמות תקציבים שהתקבלו עבור המוסדות ואחוזים ניכרים מהם הועברו למטרות ויעדים שונים כגון קופת ׳המרכז לענייני חינוך׳ ולמימון הוצאות שנכללו בהוראות שניחתו מלמעלה, נכללו בממסרים השוטפים של המזכיר הרב חדקוב ע״ה (כגון: מתן תמיכה לחסיד כלשהו; הדפסת ספר או מנשר; השתתפות בנסיעותיהם של חסידים אל חצר הרבי; תמיכה במוסדות חבדי״ים שונים, וכיו״ב במאות רבות של מקרים לאורך השנים).

דוגמא לכך ניתן למצוא בסיפור הבא: באחת מנסיעותיי אל הרבי, נקראתי למשרדו של הרב חדוקוב והוא מספר לי כי על שולחנו של הרבי מונח כעת מכתב שהגיע משליח מסוים באחת מערי ארה״ק, השופך את ליבו על מסכת הצקות שמציקים לו וכי באו מים עד נפש והוא מבקש את רשות הרבי לעזוב את העיר. ״יוסל, מ׳דארף זע׳הן ווי צו אראפנעמען די בריוו פון דעם רבי׳נס טיש״ (יוסל, צריך לראות כיצד להוריד את המכתב משולחנו של הרבי), מסיים הרב חדוקוב בנימה מעשית, כאשר כוונתו היא כמובן: מציאת פתרון הולם שניתן יהיה לבשר לרבי באופן מיידי על סילוק מצוקתו של השליח.

שיתפתי את הרב חדוקוב בנסיבות שהיו ידועות לי, והוספתי הערכה כי מאחורי הדברים עומדת מצוקה כלכלית מוחשית של השליח, שהתברך במשפחה גדולה ועל שכמו נשא את עול ההוצאות לא רק של ביתו ומשפחתו אלא של הפעילות החב״דית באותה עיר. הוספתי גם שיתכן והעובדה שדווקא האיש שמציק לשליח גר בשכנותו וכן מתפרנס בכבוד ממשרה מכובדת, אף היא תורמת תרומה לא מעטה לתחושת המצוקה של השליח.

הרב חדוקוב הגיב לדבריי בנחרצות: ״אם כך, אתם צריכים להעניק לו משכורת חודשית״. הדברים יצאו מפי המזכיר – כאילו יצאו מפי הגבורה. הייתה זו החלטה וידעתי כי בזה הרגע הוטלה על שכמנו משימה תקציבית חדשה. עם שובי ארצה, דיווחתי לר׳ אפרים: יש לנו ׳חתן חדש׳ שיהיה סמוך מעתה על שולחננו. הרב חדקוב הורה לשלם משכורת חודשית לשליח המדובר.

עד כמה סבוכה ומורכבת יכולה להיות תמונת מצב שכזו, תעיד העובדה שזמן לא רב קודם לכן – בהשגחה פרטית נודע לי כי התפנתה משרת רב בית ספר בעירו של אותו שליח וביקשתי מהגורם הרלוונטי במשרד החינוך שיציעו את המשרה לשליח. כך אכן נעשה, אך האברך שלא עשה מאום בלי לשאול את הרבי, קיבל תשובה מהרבי לדחות את ההצעה. לא עלה בדעתי בשום אופן לתהות באוזני הרב חדקוב מדוע, נוכח הקושי הכלכלי של השליח, לא ניתנה לו רשות לקבל את המשרה. אך את זאת ידעתי היטב: על ״ת.ד. 46״ מוטל מעתה לגייס ולשלם עוד משכורת מדי חודש.

וכך, לעתים קרובות, ניחתו הוראות כספיות ותקציביות שונות – שבתרגום מעשי מדובר בעצם על צורך לגייס יותר ויותר כסף. פעם זו העברה חד פעמית של סכום מסוים לפלוני; לעיתים – הוראה להתחיל לתקצב מעתה ואילך פעילות כלשהי; הוראה לתקצב יוזמה מסוימת, העברת כסף למטרה חד פעמית או קבועה – הכול הונח על כתפיה הרחבות של ת.ד. 46 ובנאמנות בלתי מסויגת ובביטול שאין דומה לו, התקבלו הדברים בחרדת קודש ומילאו את ליבנו בחדווה בבחינת ׳אנא נסיב מלכא׳.

הדיווחים אודות מילוי הוראותיו הקדושות של הרבי בנושאים הכספיים – נכללו בצורה כוללנית ותכליתית בדו״חות היומיומיים שהעליתי על הכתב. בהזדמנות ראשונה, כאשר ר׳ אפרים עצמו או אני נסענו לרבי. אזי הוגש לרבי – בדרך כלל באמצעות המזכיר הרב חדוקוב – דיווח מפורט ומלא אודות כל פרוטה ומשימה תקציבית שהרבי ביקש מאיתנו לבצע. מדי שנה, היה ר׳ אפרים נוסע לרבי בי״ט כסלו ובמהלך ביקורו נועד לפגישות ממושכות ופרטניות עם הרב חדוקוב, מלבד כניסתו ליחידות אצל הרבי. אני עצמי נסעתי לרבי בדרך כלל בסביבות חג השבועות או ליו״ד שבט ולעתים רחוקות גם לחודש תשרי. גם אני הגעתי מצויד בדיווחים מפורטים אודות מילוי ההוראות שהתקבלו מהרבי במשך החודשים האחרונים – ובפגישותיי היה הרב חדקוב עובר בעיון ותשומת לב על כל מה שנעשה במישור זה, ומעניק שורה של הוראות עדכניות וחדשות.

שעות אלו במחיצת אישיות נערצת זו, היו עבורי בבחינת בית ספר להתקשרות, עסקנות חסידית וחשיבה בהירה של מי שזכה לעמול בשירות כ״ק אדמו״ר זי״ע על ניהול ממלכת ליובאוויטש האדירה והעוצמתית, הכלל עולמית. גם מולו לא יכולת שלא לעמוד נפעם מעוצמת הביטול המוחשי והמוחלט שלו לרבי. וכגודל אישיותו, תבונתו וכישרונותיו המצוינים והבלתי מצויים, כך ויותר מכך גודל התבטלותו והתקשרותו.

זכורני כיצד פעם תוך כדי שיחה באחת מאותן ׳פגישות עבודה׳ להן זכיתי להתקבל בקיתון הצנוע ששימש כמשרדו, העזתי לגלות את צפונות ליבי: יש לנו בארץ שלושה מוסדות חינוך עיקריים – הישיבה, בית הספר למלאכה ו׳בית רבקה׳. מדוע הנהלת ׳בית רבקה׳ מקבלת מהמזכירות כספים עבור פיתוח המוסד ואילו אנו בישיבה ובביה״ס למלאכה לא מקבלים שום פרוטה ועלינו לכתת את רגלינו במשרדי ממשלה ובין נדיבים כדי לקושש בזיעת אפיים את לחמנו.

הוספתי ואמרתי כי אין להשוות בין תלמידי הישיבה השוקדים על תלמודם כל היום ולנים בלילה בפנימיית הישיבה, לבין הבנות הלומדות חצי יום ושבות לביתם. הרב חדקוב הישיר מבט נוקב אל תוך עיניי ואמר: צא מהחדר שלי, לך ישר ואז תפנה ימינה, הקש בדלת הראשונה משמאל – ותשאל את השאלה שלך. בכך הבהיר לי שוב מי קובע את הכללים, ומי הכתובת לכל תהייה, טענה או מענה.

באין ׳יחידות׳: קושי בלתי עביר

ממרחק השנים ובפרט עבור בני הדור הצעיר, קשה להמחיש את שני הקצוות והדואליות הקוטבית שאפיינה את קשרי העבודה היום-יומית של ׳ת.ד. 46 לוד׳ מול מזכירות הרבי: מחד, כפי שתואר לעיל, בקיאות מופלאה והבנה עילאית של הרבי בכל פרט על משמעויותיו ונבכי פרטי הפרטים שבדברים; ומאידך – הצורך להמחיש, לפרט עניינים בדרך שתבטא אל נכון את העובדות כהווייתן: לו ניתן היה להיכנס ל׳יחידות׳ באופן שגרתי ולמסור את הדיווחים אך ורק אל הרבי באופן בלתי אמצעי, זו הייתה יכולה להיות עבורנו מלאכה קלה. משפט תמציתי או שניים – והרבי כבר קלט לא רק את מה שכתבת, אלא את השאיפות, המשמעויות וההשלכות לטווח הקצר והארוך. כאשר זכיתי להתכונן ליחידות – הכנתי את שאלותיי בתמציתיות גמורה (וכבר ציינתי עד כמה חדורים היינו בתודעה על יוקר הזמן של הרבי; כל חלקיק שנייה של הרבי היו בעלי ערך שלא יסולא בפז ועשינו כל מאמץ שלא לגזול שנייה במחיצתו).

אולם בפועל הופסקה היכולת להיכנס ליחידות והקומוניקציה היחידה נותרה באמצעות המזכירות. כאן נדרשו מאמצים עילאיים להתנסח בדרך שהמסרים יועברו באופן הנכון ולא יעוותו מבלי משים בדרך אל הקודש פנימה. שוו בנפשכם: מדובר על מציאות חיים במערכת כה רחוקה מעולמם של המזכירים; סבך בירוקרטי, אינטריגות מסועפות ואינספור פרטים עדינים שאי אפשר להנחיל לבר-שיח שחי בסביבה שונה לבלי הכר מכל הבחינות. שלא לדבר על מונחים מקצועיים וסעיפים הקשורים לתחומי ידע, מנהלתי, בירוקרטי או אקדמי, שהעלאתם בשיחה עם אחד מחברי המזכירות צריכה להיעשות עם הסברה מתאימה כדי שהדברים לא יוצאו מהקשרם הנכון ולא יקבלו משמעות מעוותת.

כיום עליי להודות כי נוכחתי במו עיניי בפעמים רבות מספור, כיצד עסקנים ואנשי מעשה שונים התקשו להתמיד ולדווח באופן קוהרנטי לנוכח העובדה שהתקשורת עברה דרך המזכירות – וקשה היה להם לתמצת את הדיווחים באופן שיותיר את התכנים על מכונם.

דוגמה קטנה להמחשה: הרבי הדריך וחינך אותנו ואף דרש שכך יהיה בפועל, שהבעלות במוסדות לא תהיה ממשלתית אלא של המוסדות. בהתאם לעיקרון זה, מתעוררות בהתנהלות השוטפת שאלה מה דינו של מינהל מקרקעי ישראל, מה עניינה של רשות מקומית בהקשר זה. לרבי בכבודו ובעצמו די היה שאמרת מינהל מקרקעי ישראל והרבי ידע היטב את ההבדל. לעומת זאת, לך תסביר כל זאת לחבר במזכירות, שאינו מודע כלל למהותם של רשויות אלו ונבכי מסתורי הבירוקרטיה הסבוכה שקשורה לרשות המדוברת וההבדלים בינה לבין רשות אחרת ואופציות התנהלות שונה. מחד, אי אפשר להגיש שאלה ולקוות שהמזכיר ישכיל לדקלם אותה כלשונה וכדבעי. מאידך, אי אפשר בכל שאלה ללמד את המזכיר את כל התורה על רגל אחת.

פעם עלתה שאלה שחייבה אותנו לבקש את הכרעתו וברכתו הקדושה של הרבי בנושא סבוך ומורכב. לקראת הכנת השאלה, שוחחתי עם ר׳ בנימין גורודצקי שהיה מצוי בפרטי העניין המדובר – והסברתי לו את הקושי שיש לי, ספציפית באותה שאלה, לנסחה ולהעבירה בתמציתיות כראוי כך שהדברים לא יתעוותו בדרך. ר׳ בנימין חייך ואמר לי כי אפילו לגבי עצמו ניסה להמשיך ולמסד סוג של תקשורת ישירה ובלתי אמצעית עם הרבי, מבלי לעבור כלל דרך המזכירות, אך הדבר היה למורת רוחו הקדושה של הרבי אשר הורה לו להעביר את הדיווחים השגרתיים באמצעות המזכירות.

ראה ראיתי, במו עיניי, לא פעם ולא פעמיים, כיצד דיווחיהם של עסקנים ואישים שונים קיבלו תפנית קטנה בדרך אל הקודש ונולדה תסבוכת. מי שיצליח להבין את עוצמת הקושי הזה שעמד בפני העושים במלאכת הקודש, אולי יוכל להבין מעט מזעיר עד כמה שונה ומיוחדת הייתה תפיסת העבודה של צוות ת.ד. 46 לוד, בהקפדתם לדווח מדי יום על הנעשה והנשמע בממלכתו המופלאה של הרבי בארה״ק.

עמל הניהול השוטף והיומיומי

ככלות הכל ולפני הכל, המשאב הראשון במעלה עבורנו היה תמיד המשאב האנושי. זכינו לגייס ולנהל למעלה מ-700 עובדים יקרים שאיישו את המשרות השונות במוסדותינו. על יתר תחומי האחריות הכבדים והסבוכים שמונחים היו על כתפי ׳ת.ד. 46 לוד׳, הופקדו גם כלכלתם ומטה לחמם של שבע מאות משפחות.

את האחריות הזו נשאנו במשנה זהירות ויתר שימת לב חרף הקשיים שצפו ועלו בדרך, בכל חודש ובכל יום מחדש. התקציב הדרוש רק עבור המשאב האנושי היה עצום וכבד מאוד. התמסרתי אפוא בכל כוחי וזכיתי בסייעתא דשמיא ובברכתו הקדושה של הרבי, לעשות את הבלתי אפשרי, להשיג תקציבים שוטפים ממשרדי ממשלה עבור עובדי מוסדותינו הקדושים.

אין בכוונתי להלאות את הקורא, לפרוש את היריעה ולפרט את תמונת המצב ואת החריש והזריעה המייגעים שנדרשו לניהול המערכת הכספית וניהול כוח העבודה. הדברים יכולים למלא כרך עב כרס בפני עצמו. אולם אמנה באופן תמציתי מספר עוגנים מרכזיים שזיכתה אותי ההשגחה העליונה ליישם והנני יכול לזקוף אותה לזכות השתדלותי מתקופת הייסוד הבראשיתית ולאורך שנות עבודתי במשרדי ׳ת.ד. 46 לוד׳.

זכיתי להטביע חותם ולבסס עיקרון, שלשמחתי הרבה גרם נחת רוח רבה לכ״ק אדמו״ר זי״ע: הייתי משוכנע, והצלחתי גם לשכנע בכך את ר׳ אפרים, כי התנהלות סדורה ושקיפות מלאה תוך תיעוד מדוקדק ומסודר של כל הוצאה והכנסה באופן הכי רשמי, תהיה לתועלת גדולה עבורנו, תעניק לנו כלים להתנהל נכון יותר וככל שנשלם יותר הוצאות באופן רשמי – כך תגדל האפשרות שלנו להציג את ההוצאות לכל גורם אפשרי (משרדי ממשלה או תורמים) ולהשיג סיוע תקציבי.

מחוץ למוסדותינו, התפיסה הרווחת בעולם המושגים ובמתודיקה הניהולית בשנות החמישים, הייתה עם מושכל ראשון שונה ולעיתים הפכי. אנשים ומוסדות דגלו בכך שהברכה תשרה רק אם הדברים ייעשו באופן הסמוי מן העין (׳כסף שחור׳), אז אין יכולת לתעד, להבין ולהסביר כל פרוטה.

ראוי לציין אפיזודה הממחישה אף היא את גודל החשיבות בתיעוד ותיוק כל פעולה כספית – ואת הקפדתו של הרבי על קוצו של יו״ד ביחס לתרומות וייעודן המקורי והמדויק.

יום אחד, בדיווח שנשלח אל הרבי צוינה גם העובדה שהתקבלה תרומה בסך 180 דולר מאת ר׳ משה דולצ׳ין (חסיד חב״ד ואביו של אריה דולצ׳ין, יו״ר הסוכנות בשנים תשל״ז-תשל״ח). חלפו ימים אחדים והתקבל ׳שארפע צעטל׳ בו הרבי מתייחס לתרומה זו ומעיר כי בטח אין זו הפעם היחידה שהרשיתם לעצמכם לקחת כסף מבית הספר למלאכה ולהכניסו לקופת הישיבה – ומכיוון שמר דולצ׳ין לא תרם לישיבה אלא לבית הספר למלאכה יש להקפיד שלא לערב בין הקופות. לא פעם ולא פעמיים עמד הרבי על המשמר והקפיד שנשמור על התיעוד המסודר והקפדני שלא יתערבו דיווחי ההכנסות בין בית הספר למלאכה והישיבה.

חשתי כי מגיע לנו תקציב ופתחתי במסכת עניפה של שתדלנות ופעלתנות רבת זרועות, על מנת שנצליח לבסס את העול הכספי העצום של אחזקת ישיבותינו הקדושות על תקציב קבוע ממשרדי הממשלה. ואכן המאמצים נשאו פרי וכפי שאספר להלן.

באותם ימים לא היה מושג של תקציב ממלכתי לתמיכה במוסד מסוג ׳ישיבה קטנה׳. כמעט ובלתי אפשרי היה לגבות שכר לימוד, בוודאי שלא באופן מחייב וגורף כמו היום – נוכח דלות יכולתם ומצבם הכלכלי הקשר של רוב ככל ההורים. פניתי אפוא למשרד החינוך, באמצעות ידיד נפשי כאח לי ר׳ בנציון דל, שהיה אז עוזרו של ר׳ זבולון המר ז״ל.

פרשתי בפניהם את תמונת המצב והוכחתי, באמצעות הסברה פרטנית ומסמכים מסודרים, את העוולה הזועקת: אין כל סיבה, טענתי, שלא להשוות את הישיבות לכל מוסד על-יסודי ולהעניק גם לישיבות תקציבי קיום הכרחיים, כמו כל בית ספר תיכון. הדברים נשמעו באוזן קשובה, והתקיימו פגישות עבודה נוספות בנושא. לחצתי והתמדתי בהעלאת דרישה זו. עליי להזכיר לטובה גם את ידידי ר׳ שאול יהלום (לימים מזכ״ל המפד״ל וחבר כנסת מטעמה) שסייע אף הוא רבות להעלאת הנושא והשארתו על השולחן. לא ארכו הימים – והעניין התקבל. מעטים יודעים כי ישיבת תומכי-תמימים בלוד הייתה המוסד הראשון במדינת ישראל שנכנס לקריטריון והוכר בסעיף תקציבי ממנו, עד עצם היום הזה, ישקו כל העדרים של מאות ואלפי ׳ישיבות-קטנות׳ בכל רחבי הארץ.

פעולה נוספת שזכיתי ליישם בס״ד ובברכתו הקדושה של הרבי, הייתה מיסוד התקצוב הפנימייתי – סיוע לאחזקת כל ילד בפנימייה. בהקשר לכך ייזכרו על הטוב ידידיי ר׳ לייבל הלפרין ור׳ אפרים מינצברג, פקידים בכירים במשרד הסעד (שהפך ברבות הימים למשרד הרווחה): בניתי תכנית פרטנית עם ניירת מסודרת וניסחתי בקשה ברורה שאי אפשר היה להתעלם ממנה – והם אימצו את הפרויקט והגישו את הבקשה ודאגו לקידומה עד שהנושא אושר ונכנס לרשומות כדת וכדין.

בתחילה היה ר׳ אפרים סקפטי ולא האמין שניתן יהיה להשיג תקציבים כה גדולים. היה קשה לשכנע אותו להשקיע את התקציב הקטן-יחסית בכדי שיתאפשר לקבל סכומים עצומים בסופו של תהליך. ולדוגמה: באותם ימים, כל חוזה עם גורם ממלכתי (משרד ממשלתי או רשות מוניציפלית) חויבה באגרת ביול. עלות הביול נגזרה מתוך סכום התקציב שהגורם הממלכתי עתיד לאשר ואת סכום הביול היה צריך להוציא מקופת הישיבה מראש, עבור כספים שעתידים היו להתקבל בסופו של תהליך בירוקרטי ארוך וממושך.

ר׳ אפרים לא שש להשקיע כסף מתוך הקופה המדולדלת, עבור סיכוי לקבל בעוד פרק זמן לא ידוע תקציב משמעותי. אולי בדומה לפתגם ״טוב ציפור אחת ביד משתיים על העץ״. אולם בסופו של דבר ר׳ אפרים שוכנע והעניינים התקדמו.

בסיפוק רב ביכולתי לסכם כי ביום שבו עזבתי את תפקידיי בהנהלה, קרוב ל-80 אחוזים מההוצאות השוטפות זכו לכיסוי תקציבי ממקורות ממשלתיים. עוד כ-20 אחוזים גייסנו מתרומות ותמונת המצב הכספית הייתה משביעת רצון, חרף העמל והיזע העצומים שנדרשו כל העת כדי לתחזק הן את התקציבים והן את קבלת התרומות.

לסיכומו של נושא זה, בו נגעתי רק באופן כללי ותמציתי, אציין כי נוכחתי על בשרי והנני משוכנע בכך בוודאות כי כל מוסד בישראל יכול להחזיק את עצמו באמצעות תקציבי המדינה והשלמה מגביית שכר לימוד. כמובן, דרושה לשם כך שיטת ניהול מקצועית וחסכונית, אכפתיות אמיתית והקפדה על סדר ושקיפות, עם ידיים ורגליים – ומובטח לעוסקים בצרכי ציבור באמונה כי יוכלו להתנהל על מי מנוחות מבלי שייקלעו לחובות.

כאמור, משרדי ׳ת.ד. 46 לוד׳ היו הכתובת המובהקת של ענייני הרבי בארץ הקודש. ומדי דברי אודות משרדים צנועים וחשובים אלו, ראוי לתת במה למוסדות ולפרויקטים העיקריים שהתנהלו מתוך המשרד. אנסה לשרטט בזאת אי אלו קווים לדמותם של מסגרות עשייה שהמשרד בלוד היה עבורם מוקד וחדר פיקוד, מלבד פרויקטים עיקריים שזכיתי ליטול חלק חשוב בניהולם ואי״ה אפרט אודותיהם בהרחבה בפרקים הבאים.

סניפי ׳תומכי תמימים׳

הישיבה בקריית גת הוקמה תחילה בידי ר׳ יעקב פלס. הייתה זו הוראתו המפורשת של הרבי שהישיבה תסונף לישיבת ׳תומכי תמימים׳ המרכזית. אם זכרוני אינו מטעני הקרקע נרשמה תחילה על שם בית הספר למלאכה. בהמשך תפס את ניהול הישיבה ר׳ דב טייכמן והנהלת הישיבה בלוד השתתפה בחמישים אחוז מההוצאות. הנהלת הישיבה בקריית גת הורכבה מחברים מקומיים בדמות ר׳ דב טייכמן, ר׳ זלמן אבלסקי (שהיה מנהל בית הספר של ׳הרשת׳ במקום) ור׳ אפרים. לכל אחת מישיבות ההנהלה נסענו, ר׳ אפרים ואנוכי, לקריית גת.

הקמת הישיבה במגדל העמק הייתה מלכתחילה יוזמתו האישית של הרב יצחק דוד גרוסמן, שהגיע ראשון אל העיר כשליחו של האדמו״ר מלעלוב. בכריזמה הנודעת שלו ובכישוריו הברוכים הצליח בפועלו ועד מהרה גם נבחר לכהן כרב העיר.

הרב גרוסמן הקים את ישיבת ׳מגדל אור׳, מתוך שאיפה שזו תהיה ישיבה חב״דית. הוא אף מינה את ר׳ מענדל פוטרפס למשפיע רוחני בה. לבקשתו, נשלחו שלוחים לישיבה, בדמות שלוחי הקודש, הרבנים גולדברג, גורביץ׳, סגל והנדל. הרבי הביע את רצונו הקדוש שהרב ישראל גרוסמן, אביו של הרב גרוסמן, יהיה מעורב בניהולה הרוחני של הישיבה. כעבור מספר שנים התגלע סכסוך מר ונוקב בין השלוחים לבין הרב גרוסמן והם פרשו והקימו ישיבה נפרדת. למיטב זכרוני, הרב גרוסמן התנהג בצורה אצילית במריבה העזה שפרצה ונקט בוויתור ובהבלגה, למרות שיכול היה בקלות רבה לנצח ולהרחיק את הפעילות החב״דית מהעיר – לו רק היה חפץ בכך.

בחייו של המשפיע ר׳ חיים שאול ברוק, נוהלה ישיבת ׳אחי תמימים׳ בראשון לציון עצמאית בידיו, כמנהלה ומייסדה, הן ברמה הרוחנית והן ברמה הגשמית. אולם מיד לאחר פטירתו (בי״ב בניסן תשכ״ה), בעוד שארי בשרו מתכננים להמשיך לנהלה במקומו, הגיעה הוראה חד משמעית מהרבי להעביר את הישיבה לאחריותה הבלעדית של ׳תומכי תמימים׳ המרכזית על כל המשתמע מכך. וכך היה.

אודות ר׳ חיים שאול ואישיותו החסידית המיוחדת, מיותר להרחיב כאן את הדיבור, אולם אנצל את ההזדמנות על מנת לספר אפיזודה אופיינית אותה שמעתי מפיו: כפי שתיארתי בהרחבה בפרק ׳אחת שאלתי׳, אחד הרגעים המיוחדים ביותר בחודש החגים היה בעלות השחר של שמחת תורה עת בה הרבי הואיל לצאת ולהקדיש מזמנו היקר על מנת לעודד את החסידים ובמיוחד את תלמידי התמימים לקבל על עצמם הוספה בלימוד ובשקידה והתמדה – ובסיום מעמד מרטיט ומיוחד זה, היה מלמד ניגון חדש. הניגון ׳שלי׳ (בשנה בה זכיתי להימנות עם תלמידי ה׳קבוצה׳) הוא ׳סטאוו יא פיטו׳.

שח באוזניי הרח״ש ברוק, כי כאשר באותו ליל שמחת תורה הודיע הרבי כי מי שיקבל על עצמו הוספה בלימוד התורה רשאי יהיה לגשת לקבל ׳לחיים׳ מידיו הקדושות – הוא תפס קרן זווית והתייגע, בהתבוננות אישית במשך דקות ארוכות, סקר במחשבתו את הלו״ז העמוס שלו, נשא ונתן עם עצמו עד שהצליח להגדיר ולקבוע בנפשו תוספת זמן ברורה של עוד חמש דקות לימוד בכל יום. או אז, ניגש ועמד בתור כדי לזכות ולקבל ׳לחיים׳ מהרבי. הדבר הותיר בי רושם עז, שכן למותר לציין כי מרבית הנוכחים מיהרו ועמדו בתור ועברו בסך לקבלת המשקה, אותו הרבי העניק להם בטובו, מבלי שיתבוננו יתר על המידה אודות אופן קיום התנאי שהציב הרבי קודם למעשה.

המוסדות הירושלמיים

המוסדות בירושלים התנהלו בצורה עצמאית, אם כי הוראות רבות בתחילת הדרך ניתנו להם באמצעות ׳ת.ד. 46 לוד׳. כבר דובר אודות הוראת הרבי לר׳ חנוך גליצנשטיין לעבור לירושלים, כדי למלא את מקום אביו במזכירות הישיבה. לאחר פטירת ר׳ זעליג סלונים, מינה הרבי להנהלת מוסדות ׳בית חנה׳ את אחי ר׳ טוביה ועמו את ר׳ חנוך. יש לציין כי ר׳ טוביה עצמו היה שותף לשלבי הבראשית בהקמת וביסוס ׳בית חנה׳ ועבד ב׳בית חנה׳ עוד בימיו של הרב סלונים.

ר׳ זעליג סלונים עצמו, נשא בתפקידים נוספים בממלכת חב״ד הירושלמית – ולאחר פטירתו כונן הרבי הנהלה למוסדות, בה היו חברים הרב יהוסף רלב״ג (חתנו של הרב סלונים ורב שכונת ׳קרית יובל׳ ירושלים), אחי ר׳ טוביה והרב חנוך גליצנשטיין.

בשלב מסוים נכנסו המוסדות בירושלים לפלונטר כספי גדול מאוד והעול הלך והכביד על כתפיהם. נכנסתי לעובי הקורה ועשיתי רה-ארגון בכל המוסדות, חלקם הועברו למסגרת ממ״ד (ממלכתי-דתי) וחלקם למוכש״ר (מוסדות המוכר שאינו רשמי). הצלחתי לפעול שמשרד החינוך יסכים לקלוט את העובדים ולקחת על עצמו את כל המחוייבויות כלפי העובדים רטרואקטיבית מתחילת העסקתם. כך למשל גב׳ סימה רלב״ג (וכמוה גם העובדים והעובדות האחרים) מקבלת עד היום פנסיה ממשרד החינוך שאני דאגתי לה לפניי ולפנים משורת הדין, למרות שהדבר לא עלה בקנה אחד ובשום צורה עם הכללים היבשים.

באחד מחילופי הגברי של ׳תורת אמת׳, שידעה אינספור טלטלות, ביקש ר׳ נחום רבינוביץ (שהיה אחראי על צא״ח בירושלים, כממלא-מקומו של ר׳ צבי גרינוולד שעבר לכפר חב״ד; ואחריו היה ר׳ הרשל אייזנבאך) לנהל את ישיבת ׳תורת אמת׳. כשר׳ שמואל אלעזר הלפרין הגיע לרבי בפעם הראשונה, אמר לו הרבי בקשר לר׳ נחום רבינוביץ שהעגלה של תורת אמת גדולה וכולם רוצים לעלות עליה (על דבריו הנוספים של הרבי אליו, באותה יחידות, באשר לדחיקת רגליו של ר׳ משה וובר והציות המלא שבו קיבל את הדברים, סיפרתי בפרק ׳אחת שאלתי׳).

הישיבה ב׳תורת אמת׳ ידעה, כאמור, כמעט כל ימיה ובכל גלגוליה סכסוכים רבים מספור בין ראשיה ומנהליה ובינם לבין עצמם. עדות נגטיבית למרכזיות הדומיננטית של המשרד בלוד בחיי המוסדות בארץ ניתנה בכתבי הפלסתר (פשקווילים) שהפיץ נגדנו, במסגרת אחד מפרקי סכסוכים אלו, אחד מראשיה, בעת שכיהן כראש הישיבה לתקופה בה לא היה ולו יום אחד של שקט ושלווה בינו לבין ההנהלה שם, לרבות חברי ההנהלה הרוחנית ואפילו שארי בשרו.

את תסכולו פרק אפוא כנגד צוות ׳ת.ד. 46 לוד׳ המושמץ – שלדאבוני הפך לא אחת לכלי ניגוח בידי מי שלא אהב את הסדר ההיררכי, למרות שהכל מכל-כל היה בהורמנא דמלכא ובהוראותיו הישירות והכמעט יומיומיות של הרבי. מיותר לציין כי בנדון זה של ׳מלחמות תורת אמת׳, לא היה כל צידוק לטרוניות כלפינו שכן לא היה לנו קשר להתנהלות השוטפת שם.

לימין המוסדות בצפת

כאשר שיגר הרבי את ר׳ לייבל קפלן כשליחו האישי לעיר הקודש צפת, הורה לו הרבי להיוועץ בכל דבר עם ר׳ אפרים. במקביל הורה הרבי לר׳ אפרים לעזור לו בכל המצטרך. ר׳ לייבל היה פוקד את המשרד בלוד לפחות אחת לשבוע ודן עמנו בפרוטרוט בדרכי ההקמה של קריית חב״ד בצפת על מוסדותיה. המבנה החב״די היחיד שהיה קיים לפני בואו של הרב קפלן היה בית הכנסת ׳צמח צדק׳ ששכן תחילה בחורבה בעיר העתיקה.

בשליח יקר זה, הרא״ל קפלן, מצאנו בר-שיח: יהודי פיקח, חסיד ומקושר לרבי שבתבונה השכיל לפתח את ענייני חב״ד בצפת והשפעתו גדלה והתרחבה לימים לנושאים ותחומים רבים בכרם חב״ד בארץ הקודש. שיתוף הפעולה עמו היה פורה והדוק. נסעתי עמו תכופות לפגישות במשרדי ממשלה שונים, הכספים לאחזקת כולל האברכים – ראשון המוסדות אותן ייסד הרב קפלן בעיה״ק צפת ואשר אויש ע״י שלוחי הקודש ששיגר הרבי לארץ הקודש – עברו דרך המשרד בלוד. בשונה משכונת ׳נחלת הר חב״ד׳, שם סוכמו הדברים העקרוניים מראש עם הממשלה והושגו תקציבי בנייה ממקורות ממשלתיים, בצפת נדרש ר׳ לייבל קפלן להקים הכל, מן המסד ועד הטפחות, בעשר אצבעותיו. בקשר לכך התייצבנו לימינו והוא זכה לגב איתן, עזרה רבה ואינטנסיבית שלנו.

עבור הקמת בניין פנימיית ׳בית חנה׳ בצפת – זכיתי באופן אישי לדאוג לתקציב. בפניי עמדה משימה, למצוא בנק שייעתר לבקשת הלוואה בפרישת תשלומים נוחה. לעזרתי התגייס ר׳ דוד דייטש, ששמו הטוב הלך לפניו, הוא היה בעל אשראי גבוה ורכש את אמונם המלא של הנהלת ׳הבנק למסחר׳ בתל אביב. ר׳ דוד יצר עבורי קשר עם הנהלת הבנק שבחנה את הבקשה ולבסוף הודיעה כי תסכים לכך במידה ומדובר במוסד להכשרה מקצועית. הדרכתי אפוא את האדריכל לתכנן את המבנה כך שיהלום את הדרישה הזאת.

על מנת שלא לסכן את מוסדות חב״ד האחרים, פנינו לעיריית צפת בבקשה כי היא תיכנס למעמד ׳לווה׳ מול הבנק ותתחייב להחזיר את ההלוואה. הנהלת העירייה חששה אך מעוניינת הייתה לסייע – ולפיכך פנתה למשרד הפנים לקבלת אישור להיכנס למעמד לווים. כאן, נכנס לתמונה ר׳ ברקה וולף שנפגש יחד עמי עם מנכ״ל משרד הפנים דאז אריה דרעי, בעת שמחה משפחתית של ר׳ מנחם פרוש, על מדרגות מלון ׳המרכז׳ בירושלים. דרעי שמע על הפרויקט ונחיצותו והביע את הסכמתו לעזור: כך הצלחנו להשיג את ההלוואה הנחוצה והקמת הבניין יצאה אל הדרך.

כולל האברכים שהקים ר׳ לייבל קפלן בהוראת הרבי פעל תחת המזכירות. הוא עצמו עבד קשה יומם ולילה לקימום הקריה והמוסדות. ואז, ביום מן הימים, הוא נכנס ליחידות ושואל על מינוי רב לקהילה, להפתעתו, נקב הרבי בשמו של הרב לוי ביסטריצקי, משלוחי הקודש שנמנו עם אברכי הכולל, וקבע שהוא יהיה רב קהילת חב״ד בצפת.

על אף שר׳ לייבל היה תלמיד חכם מובהק ועמד בראש הקריה ובדעת תחתון לא היה מתאים ממנו לשמש כרב הקהילה, כמו חסיד אמיתי שאינו מהרהר אחר רבו אפילו כמלוא נימה, שב ר׳ לייבל ארצה, שינס מותניו ועשה הכל למען הכתרת הרב ביסטריצקי. לימים הוא גם עבד ולחם בכל הכוח למען בחירתו כרב העיר.

על אלה וכאלה אני מחיל את דברי הנביא ישעיה המובאים בגמרא (ברכות י, ע״א): ״בהדי כבשי דרחמנא למה לך, מאי דמפקדת איבעי לך למעבד, ומה דניחא קמיה קודשא בריך הוא לעביד״. מה לך לחשב בסתריו של הקב״ה; מה שנצטווית – עליך לעשות, ומה שטוב בעיני הקדוש ברוך הוא – יעשה הוא.

בהקשר זה נודע לי סוד: בטרם מינויו של הרב ביסטריצקי, המתיק באוזניי ר׳ בנימין גורודצקי סוד, כי בהזדמנות מסוימת הביע הרבי באוזניו את רצונו הקדוש למנות את הרב דן יואל ליווי, שנמנה אז עם אברכי אנ״ש בנחלת הר חב״ד, לרב קהילת אנ״ש בצפת. אולם, מבלי שתכניתו הכמוסה של הרבי תגיע לאזניו, כתב יום אחד הרב בערל ליווי לרבי כי הוא מבקש שבנו דן יואל, ישוב לניו יורק ויחל לעבוד לצדו בביסוס מפעל הכשרות הענק ׳או.קיי׳. הרבי העניק את ברכתו והוריד את הרעיון הכמוס מן הפרק.

חלפו שנים. יום אחד, בעת שמחה וכטוב לבי ב׳משקה׳, פלטתי באוזניו של ר׳ דן יואל: הידעת כי יכולת להיות הרב בצפת? בעקבות הדברים ניגש ר׳ בערל ליווי אל הרב חדקוב ומתוך סקרנות עזה שאל האם יש דברים בגו. הרב חודוקוב פטר אותו במילים: לא עניינך כלל מה היו התכניות של הרבי.

ארגון הגג למוסדות חב״ד

את שביעות רצון קודשו של הרבי מהתנהלותו הנמרצת של ר׳ לייבל קפלן, בהתבטלות אישית, בהתקשרות אמיתית ובמסירות מלאה – הפגין הרבי כאשר ביוזמתו האישית של הרבי הוקם ׳ארגון הגג למוסדות חב״ד׳. הרבי הטיל על ר׳ אפרים וולף (כמנהל המוסדות), ר׳ שלמה מיידנצ׳יק (כיו״ר ועד כפר חב״ד) ור׳ שמואל חפר (כמנהל ׳בית רבקה׳) הוראה להקים ארגון גג שיתמסר וידאג לכלל המוסדות. באותה עת הורה להם הרבי לצרף גם את ״הצעיר שבחבורה״ בלשון קודשו של הרבי, שבמו פיו הקדוש נקב בשמו של ר׳ לייבל קפלן. הרב קפלן אף מונה על ידי הרבי ליו״ר ארגון הגג.

במרוצת שנות פעילותו השיג ארגון הגג משאבים רבים שחולקו למוסדות ולארגוני חב״ד. אסיפות ארגון הגג התנהלו במשרד הישיבה בלוד. בדרך כלל לא נכחתי באסיפות אלו. כאמור, ר׳ לייבל קפלן ניהל את הארגון ולא ר׳ אפרים ולכן לא היה לי חלק רשמי בו. ואולם בפעולות ספציפיות ועל פי הצורך, נקראתי אל הדגל. את סיומי הרמב״ם המרכזיים בארץ ערך ארגון הגג והיה לי חלק בניהולם והפקתם.

בשלהי ימיו של ארגון הגג (ככל הנראה בשנת תשמ״ז או תשמ״ח), הרבנים השתלטו על כספי הארגון והחלו לקבוע את אופי חלוקתם. אינני יודע לקבוע אם הדבר זכה להסכמתו של הרבי או שהם, באופן שרירותי וכוחני, החליטו על כך. אני כן יודע שההחלטות נעשו בחוסר אחריות וגרמו למחלוקות עזות בקרב ארגוני ומוסדות חב״ד השונים בארץ הקודש. בכל אופן, הרבי החליט בסוף על סגירת ארגון הגג – כפי שיתואר בפירוט אי״ה בהקשר המתאים לכך.

ברור שהדרך לקבלת כספים דרשה השתדלות רבה מאוד, התרוצצויות אין ספור במסדרונות משרדי ממשלה שונים ונקיטת פעולות נבונות ומסועפות כדי שבסופו של דבר יושגו תקציבים לטובת פעילות ארגון-גג ומוסדות חב״ד. למלאכת-קודש זו התמסר השליח ר׳ לייבל קפלן ועמו-אתו ר׳ בערקה וולף ואנכי. כמו כן גייס הארגון כספים מתורמים ובהוראתו של המזכיר הרב חודקוב נקלט בארגון גג השליח ר׳ יודק׳ה איידלקופף שטיפל במישור זה.

המנהל שפוטר

במשך כל השנים, נחשב ר׳ ש.חפר אופוזיציה לצוות ת.ד. 46 לוד – ובאותה מידה כנגד ר׳ שלמה מיידנציק יו״ר כפר חב״ד. כל אדם שרצה להילחם ולחתור תחת ר׳ שליימקה או צוות המוסדות בלוד – הצטרף אליו. אולם התגלגלו הדברים אל נקודת רתיחה, ששיאה היה דווקא בהפסקת עבודתו של ר׳ שמואל כמנהל בית רבקה.

ומעשה שהיה כך היה: יחסי הגומלין בין ר״ש מיידנצ׳יק ור׳ ש.ח. נעו בין גרועים לבין גרועים מאוד. תחילת הקרע ביניהם היה בעקבות התפתחות בית רבקה ובניית הקריה המפוארת והענקית אותה זכה ר׳ ש.ח. להקים בכפר חב״ד ב׳ (על אף שחלק גדול מהכספים לבניית הקריה הגיעו מהממשל האמריקאי בהשתדלות המל״ח), כאשר מטבע הדברים, ר׳ שמואל חפר סבר שההתפתחות צריכה להיות לפי ראות עיניו. מנגד, ר׳ שליימקה כמי שהביא תקציבים לא מעטים, דרש ותבע תביעות שונות.

בסופו של דבר הוקמה הנהלה בה על פי הוראת הרבי היתה נציגות לוועד הרוחני של כפר חב״ד, לוועד הגשמי של כפר חב״ד ונכללו בה גם אחד הרבנים של כפר חב״ד וכמובן גם ר׳ ש.חפר נציג הוועד הרוחני היה ר׳ מענדל פוטרפס ונציג הוועד הגשמי ר׳ שליימקה.

שניים אלו, שידם לא משה זה מזה במשך שנים ארוכות, הובילו מאבק למינויו של ר׳ מוטל לוין כמנהל-רוחני בבית רבקה. הרבי תמך בדרישה זו במפורש ואף אמר את הדברים לר׳ ש.חפר ביחידות – אולם זה עמד על שלו בסירובו ולפי עדותו שלו אף ההין לומר לרבי ביחידות כי לא יוכל לעבוד עמו בשיתוף פעולה.

הדבר גרם למחלוקת עזה בהנהלת המוסד שהתקשה להמשיך לתפקד, מעניין לציין שכאשר ניסו רבנים להתערב ולהכריע, הרבי שלל זאת מכל וכל והשיב במענה קודשו כי הדבר ״אינו שייך לרבנים״ ועל ההנהלה היה להסתדר ולהחליט בעצמה. לבסוף כשאיים ר׳ ש.חפר שבמידה ור׳ מוטל ימונה הוא יתפטר מתפקידו – הסכים לכך הרבי. צריך להבין שהסכמה שכזו מצד הרבי כמוה כפיטורין לכל דבר ועניין: היה זה חסר תקדים בתולדות חב״ד בארץ ובעולם. עד אז, וגם לאחר מכן, לא היה כדבר הזה; גם כשיצאו מן הקודש פנימה ׳שארפע צעטלאך׳ אפילו בעלי נימה אישית, מעולם לא פוטר ממשרתו עסקן בסדר גודל שכזה.

הדברים היו נוקבים וברורים ובעקבותיהם במשך כשנה ישב ר׳ שמואל בביתו, כשאל נעליו נכנס ר׳ מאיר פריימן, שמונה לתפקיד תחתיו. כעבור תקופה, מסר ר׳ אפרים לרב חודוקוב שיש חולשה מסוימת בבית רבקה ולהפתעתו ענה הרב חודקוב שיש להחזיר את ר׳ שמואל לתפקידו. תחילה, התנה ר׳ שמואל את חזרתו בכך שר׳ מאיר פריימן יפרוש, אולם כעבור זמן מה התרצה ושב לתפקידו כמנהל כאשר ר׳ מאיר פריימן נשאר במוסד בתפקיד סגן- מנהל – עד שנקרא אל הדגל לניהול רשת אהלי יוסף יצחק, בשנת תשמ״ו, נוכח עזיבתו לארה״ב של ר׳ משה סלונים, שהיה עד אז מנהל הרשת.

מאיר פריימן מנהל בית רבקה והנהלת המוסדות בביקור אורחים בבית רבקה

 

הרבי מסיר את הנשיאות

בשלהי שנות המ״ם נפל דבר בישראל – כאשר הרבי הודיע על הסרת נשיאותו מישיבת תומכי תמימים, בית הספר למלאכה, בית רבקה וכל שאר המוסדות בארץ המסונפים להם.

תחילתה של הפרשה הייתה כשנודע שהאחים הנגידים רייכמן מטורונטו הקימו ועדה לתמיכה במוסדות חרדיים. כל מוסד זכאי היה להגיש בקשה ולקבל קצבה נדיבה. מי שעמד מאחוריה היה לא אחר מאשר ראש ישיבת פוניבז׳ מבני ברק, אבי השנאה והמחלוקת, ששם לו למטרה עליונה להילחם ברבי ולקעקע כל דבר הקשור בו ובמשנתו הקדושה. אבל עובדה זו לא הייתה רשמית אלא מאחורי הקלעים.

הראשון שהביא את המידע על קיומה של הוועדה, שהתעתדה להעניק תמיכה גדולה לישיבות, היה ר׳ שמואל חפר שבא לר׳ אפרים וולף עם הבשורה: אפשר לקבל כסף למוסדות באופן קבוע ובצורה נדיבה. השניים כתבו לרבי על כך פעם ופעמיים ולא קיבלו כל תשובה. ואז החליטו שהם נוסעים למשרדי הוועדה בירושלים כדי להגיש את המסמכים הנדרשים ולהירשם לקבלת התמיכה. נקבע מועד שבו ר׳ שמואל חפר יגיע ללוד ויסיע ברכבו את ר׳ אפרים לירושלים לפגישה המיוחלת.

עוד קודם בואו של ר׳ שמואל חפר ללוד, נכנסתי לחדרו של ר׳ אפרים ואמרתי לו: גם אם החלטתם שאתם הולכים לקבל כסף מה, לי לא נראה שאתה ור׳ שמואל חפר אמורים לנסוע.

לא אמרתי די בכך אלא העליתי את טיעוניי על הכתב והגשתי את המכתב לר׳ אפרים. ר׳ אפרים סבר וקיבל. כשר׳ שמואל חפר נכנס חגיגית למשרד הודיע לו ר׳ אפרים כי ר׳ שלמה ויגלר ור׳ יצחק סוסובר, מזכירי המשרד, ייסעו לירושלים במקומם. השניים נשלחו ולאחר שובם של משליחותם, דיווח על כך ר׳ אפרים לרבי.

למחרת התקבלה תגובה מפתיעה, מדהימה וחסרת תקדים בחריפותה מאת הרבי. הרבי כתב, בין היתר, שזה ״היפך ההנהגה האנושית״ והודיע כי יש למחוק מכל הניירות הרשמיים (׳בלאנקים׳) של הישיבה ומוסדותיה ושל ׳בית רבקה׳ את שמו הק׳ כנשיא.

הייתה זו טלטלה אדירה שאי אפשר להשוותה לשום גזירה אחרת שהטיל הרבי על העסקנים ועל המוסדות (למעט דבר זהה, בשנים הראשונות לנשיאות, בישיבת תומכי תמימים המרכזית ב-770, אם כי בנימוק שונה ובעוצמה פומבית כפולה ומכופלת: בעקבות דינר לטובת הישיבה שבו הושמע שיר שלא היה לרוחו של הרבי, הודיע הרבי על הורדת הנשיאות מהישיבה. הדרך שבה נודע הדבר הייתה באמצעות מודעה מטעם מזכירות הרבי שפורסמה בעיתון היומי היהודי ׳מארגן זשורנאל׳ שראה אור בניו יורק).

טענתי לרב חודקוב שבית ספר למלאכה לא היו קשור כלל ועיקר ליוזמה של נטילת הכספים מאותה ועדה. אבל הרב חודקוב השיב לי, בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים, כי הורדת הנשיאות כוללת גם את בית הספר למלאכה. למיטב זכרוני, גם ידידי ר׳ לייבל קפלן כתב לרבי כי הוא עצמו וממילא גם המוסדות בצפת שבניהולו, לא היו קשורים כלל ועיקר ליוזמה של נטילת הכספים מאותה ועדה. אבל הרבי השיב לו, בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים, כי הורדת הנשיאות כוללת גם את המוסדות בצפת. ללמדך כי אף מוסד לא יכול היה להימלט: כל סניפי ת.ד. 46 נכנסו תחת שבט הגזירה.

לאחר שהתעשת, ישב ר׳ אפרים וכתב לרבי, כחסיד לפני רבו, כי הוא ומנהלי המוסדות מבקשים לדעת כדת מה לעשות וכיצד יכלכלו מכאן ואילך המוסדות את צעדיהם. תשובת הרבי לא איחרה לבוא וזה היה תוכנה: כל אחד מכם יבחר לו מישהו מאנ״ש שיודע מה עמדת אדמו״ר הזקן והוא יהיה בעל זכות הווטו בכל החלטה שעל הפרק.

לזיכרוני, בעקבות הוראה זו בחר ר׳ אפרים בר׳ יעקב ליברמן, כאיש שעמו ייוועץ ולו יינתן הווטו בכל הקשור לניהול הישיבה. אני, כמנהל בית הספר למלאכה, בחרתי בר׳ שלמה מיידנצ׳יק; למרות שלא אחת ולא שתיים התגלעו בינינו חילוקי דעות ואף לחמנו לעתים זה בזה, ואף היינו באותה תקופה במלחמה, ידעתי שיש לו היגיון בריא ושכל ישר והערכתי זאת. ר׳ שמואל חפר בחר בר׳ זושא פויזנר.

מי שהתקשתה לעבור לסדר היום לנוכח רעידת האדמה הזו הייתה רעייתו של ר׳ אפרים, הגב׳ פסיה וולף תבלחט״א. בתמצית דם לבה היא כתבה לרבי מכתב מרגש ונוגע ללב על מסירותו של בעלה לרבי ולכל אשר יצא מפיו הקדוש ועל כך שהמכה הזו קשה מנשוא. כעבור זמן קצר היא קיבלה תשובה מהקודש פנימה שבה הבהיר לה הרבי כי אין כאן עניין אישי אלא עקרוני וכי אין זו החלטה הנוגעת רק לר׳ אפרים ולישיבה אלא לכל המוסדות.

אי אפשר היה שלא להתפעם ולהתרגש מההתבטלות המוחלטת של ר׳ אפרים, אשר חרף תמורות כל כך משמעותיות והרות גורל (בנוסף לכל מה שעוללו לו הרבנים, על לא כל עוול בכפו, כפי שיתואר בהרחבה בפרק ׳תרגיל כפל׳), נותר דבק בכל נימי נפשו ברבי, מתוך ציות מלא לכל הוראותיו הקדושות, עד ג׳ תמוז תשנ״ד, בו ניצחו אראלים את המצוקים ושקעה השמש בצהרים בהסתלקות רבנו זי״ע לגנזי מרומים, וגם בשנים שלאחר מכן, יתיר מבחיוהי – עד היום בו נפל למשכב שממנו לא קם.

Exit mobile version